<h1>תלמיד הרשב"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ימעט. פירש"י ז"ל ישפיל את הקורה. ובודאי לאו דווקא ישפיל את הקורה שאם ירצה בהגבהת הקרקע סגי ליה כדאמרינן (לקמן ד' ע"ב) כמה ימעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה, ופלוגתייהו ודאי בלמטה הוא כמו שמוכיח לשם. ובירושלמי (פ"א ה"א) הוא מפורש כמחלוקת גמרא דילן דגרסינן התם כיצד הוא ממעט עושה אצטבא על פתח המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם רב אושעיא אמר ארבעה טפחים כדי מקום ר' יוסה אמר טפח כדי קורה, אלא ודאי חדא מינייהו נקט ומה שפירש קורה משום דקל יותר לעשות. ומה שאמרו כאן ימעט היינו שיהא (למעלה) [למטה] מעשרים אמה, דווקא בשהכשירו בקורה ולמאן דאמר קורה משום היכר הצריכוהו למעט במשנה דלמעלה מעשרים ליכא היכירא כמו שאומר רב נחמן קורה לרבנן משום היכרא (ג' ע"א) וקיי"ל כוותיה. אבל היכא שיהא הכשרו בלחי אע"פ שהוא גבוה מעשרים אינו צריך [למעט] דלמאן דאמר לחי משום היכר יש לו היכר ולמאן דאמר לחי משום מחיצה כבר יש לו מחיצה.
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש שהניחו הקורה למעלה וכו'. ובדין הוא דליתני קורה שהיא גבוהה אלא תנא לישנא דקרא נקט כמו שנאמר (יחזקאל מ"ו י"ט) ויביאני (לבית המבוא) [במבוא]. ולמה ימעט משום דקורה זו להתיר באה ולטלטל בתוכו כי מן התורה לא נאסרה אלא רשות הרבים, ולא מיקרי רה"ר אלא א"כ יש לו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה ושיהא מפולש משער לשער ודריסת ששים ריבוא, משום דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לויים ברוחב שש עשרה אמה כדאמרינן במס' שבת פרק הזורק (צ"ט ע"א). ורבנן גזרו במבוי אטו רשות הרבים כל זמן שלא יהא בו קצת היכר, אבל כל היכא שיהא בו קצת היכר כגון לחי או קורה הכשירוהו כדבעי למימר קמן בס"ד (י"א ע"ב). וקורה היא משום היכר ולמעלה מעשרים אמה לא הוי היכר. ובהא פליגי ת"ק ור' יהודה כיצד יניחו הקורה ויהיה היכר, ת"ק סבר עד עשרים אמה הוי היכר, ור' יהודה פליג עליה.
והרחב מעשר אמות ימעט. כלומר בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה. והטעם משום דיתר מעשר לרבנן נידון משום פרצה ואין לחי וקורה מתיר את הפרצה, ור' יהודה אומר עד עשרים אמה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בגמ' ומאי דלא פליג אמתני' סמיך אברייתא כדאמרינן בגמ' (ב' ע"ב).
ור' יהודה [אומר] אינו צריך. וא"ת אמאי לא שאני הכא ושאינו גבוה עשרה טפחים כדתני לה גבי סוכה וכדאמרינן נמי בגמ' (לקמן ה' ע"א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ותירץ רבינו נ"ר דטעמא משום דבשיעור דלמטה ליכא מאן דפליג דלכו"ע כל היכא דליכא בו עשרה טפחים צריך להגביהו הלכך תני להו בסוכה והוא הדין למבוי דאפילו בשיעור דלמעלה פרכינן בגמ' אמאי איצטריך למייתי ליה הואיל ותני ליה גבי סוכה ואמרינן דצריכי ומשום פלוגתייהו, הא לאו הכי לא הוה תני הכא הואיל ותנא להו לגבי סוכה.
ואם יש לו צורת פתח וכו'. הקשה רבינו נ"ר אמאי לא אמר צורת פתח נמי לגבי הגובה כי בודאי צורת פתח מהני בין אגובה ובין ארוחב כמו שמפרש בגמ' (י"א ע"א). ואפשר לומר משום דפשיטא ליה דמהני שאם לחי כל שהוא מהני ליה כמו שאמרנו כ"ש צורת פתח [דהוי] קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן והואיל דפשיטא ליה לא חש למיתני. אבל לגבי רוחב מעשר אמות דלא מהני ליה לחי אליבא דרבנן דנידון משום פרצה, אמר אם יש לו צורת פתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט דאע"ג דלא מהני ליה לחי צורת פתח מיהא מהני.
גמ' מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא. כלומר או ליתני כאן וכאן פסולה או ליתני כאן וכאן תקנתא, דלגבי מבוי נמי שייך לומר פסול דפסול היינו איסור כלומר אסור להשתמש בו דפסול ואסור חדא מילתא נינהו כדאמרינן במסכת חולין (י"ח ע"א) אוסרין ומתירין פוסלין ומכשירין, אלמא [חדא] מילתא היא, ואמרינן נמי בגמ' (ג' ע"א) מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה במבוי פסולה.
סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. פירש"י ז"ל סוכה זו נודעו דיניה כבר מן התורה תני פסולה, מבוי דרבנן ואין דיניה ידועין ועכשיו בא להודיעם לא שייך למיתני בהו פסול והלכך תני תקנתא. והקשו עליו בתוספות דהא ניחא במאי דלא תני כאן וכאן פסולה אבל מ"מ ליתני כאן וכאן תקנתא דהא הכא אף גבי סוכה איבעי לן אמאי לא תני תקנתא והכי מוכח בסמוך דאמרינן ואיבעית אימא דאורייתא תני תקנתא. ע"כ פירשו הם סוכה דאורייתא תני פסולה, דאי הוה תנא תקנתא הוה אמינא לכתחילה הוא שצריך למעט ובדיעבד כשרה, וכדי שלא יטעה אדם בכך תני פסולה אבל בדרבנן תני תקנתא שאין לחוש בו כל כך, וכל היכא דאפשר ליה למיתני תקנתא לא תני פסולה. וא"ת והרי נר חנוכה דהוא דרבנן ואמרי ביה פסולה כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כ"ב ע"א) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי, וי"ל דטעמא משום דהתם לא מצי למיתני תקנתא דאי הוי תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה ואלו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה א"א ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דלמא הרואה אומר לצרכיה הוא דאדלקיה וכדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.
קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ונפקא מינה לשולחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם וכן נמי נפקא לן למאי דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים וכן נפקא לן לדברים אחרים כדאיתא בפ"ק דזבחים. דכתיב אל פתח אולם הבית. פסוק זה איננו בכל התורה. ורבינו שמואל ז"ל דוחק לומר דנפקא ליה מדכתיב ביחזקאל (ח' ט"ז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ולמזבח כעשרים וחמישה איש, דלמא היינו אולם היינו היכל דאי לא א"כ פתח היכל אין בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל והאולם ואם איתא לימא בין ההיכל ולמזבח אלא היינו היכל היינו אולם.
<h2>דף ב:</h2>
בין לרבנן בין לר' יהודה לילפי מפתח החצר, פירש"י ז"ל דארחב קא פריך אמאי לא הכשירו בו רחב עשרים כשער החצר אבל אגבוה ולמפסל יתר מה' (אמרת) לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה עשרים וקרי ליה פתח וכן נמי פתח האולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולעיל מוכח דלעיל לא בעו להחמיר במבוי לעשותו כקטן שבפתחים אלא להקל עליו ולעשותו כגדול שבפתחים. והראיה דלעיל אי הוי משכח דפתח אולם איקרי פתח אפילו אליבא דרבנן הוה מכשר ליה עד ארבעים כאולם. וכן פירש הראב"ד וכן דעת ר"ח ז"ל. ואיכא למידק דא"כ היכי קאמר מה להלן חמש ברוחב עשרים אף כאן חמש ברוחב [עשרים] דאלמא אגובהה קא פריך דאי ארחב לא הוה ליה למימר אלא מה להלן רחב עשרים אף כאן רחב עשרים. תירץ ריב"א ז"ל דלרבותא נקטיה ולומר ומה בשער החצר שאינו גבוה אלא חמש אשכחן דרחבו עשרים כ"ש הכא בפתח גבוה עשרים שיש להכשיר בו רחב עשרים.
רש"י. ואיבעית אימא כי כתוב חמש עשרה אף בגובהה הוא דכתיב. ופירש דכי כתיב קלעים חמש עשרה אמה מגובהן קאמר כל קלעי החצר גבהן חמש עשרה אמה אבל לרוחב השער לא למדנו שיעור, ופריך בגובהה והא וקומה חמש אמות כתיב ומשני ההוא משפת מזבח ולמעלה, כלומר דלעולם קלעים חמש עשרה אמה לגובהה הוא דכתיב וכי כתוב וקומה חמש אמות משפת המזבח ולמעלה הוא דכתיב דמזבח גובהו עשר והיו הקלעים עודפות עליו חמש אמות שאינו בדין שיהא כהן עומד ועבודה בידו והעם רואין אותו מבחוץ. והא אתי כר' יוסי דס"ל כן בריש פרק קדשי הקדשים (זבחים נ"ט ע"ב) דמזבח היה גבוה עשר אמות, ואע"ג דר' יהודה פליג עליה התם י"ל דר' יהודה מתרץ לה לקושיין דהכא כלישנא קמא דפתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא איקרי כך פירש"י ז"ל. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם איתא דארחב קא פריך לא היה ליה לאקשויי הכא משום דאנתן אכתי בגובהה מיירי ולקמן גבי והרחב מעשר אמות (ימעט) דמיירי ברחבה הוה ליה לאקשויי ולומר אמאי לילף מפתח שער החצר. ועוד דאי ארחב קא פריך למה איצטריך לאקשויי לר' יהודה משער החצר ליקשי ליה מאולם גופיה דמיניה קא יליף ר' יהודה כדאיתא לעיל ולימא ליה הכי ור' יהודה כיון דמאולם גמיר אפילו עד עשרים אמה רחב נמי דהא אולם עשרים אמה הוה רויח. ע"כ פר"ת דהכא ודאי מגובה קא פריך דקשיא ליה אמאי מכשרי ביתר מחמש ולא ילפי משער החצר דאי משום דפתח היכל הוה גבוה עשרים אמה ליכא למילף מיניה משום דחידוש הוא כדאיקרי פתח דהא פתח היכל במקום אהל מועד הוה קאי ומינה קא גמרינן דאיקרי פתח ומאי דפתח אהל מועד איקרי פתח חדוש הוא משום דפרוץ במלואו הוה ולא הוו ליה גיפופי כלל. וכתב עוד ר"ת ז"ל דלא גרסינן ואב"א כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגבהה הוא דכתיב, דודאי קרא דקלעים חמש עשרה אמה ברחבה כתיב דהא חשיב מעיקרא ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמישים אמה ואח"כ חמש עשרה אמה קלעים לכתף ואח"כ ולשער החצר מסך עשרים אמה וכל זה ברחבה כתיב. אלא הכי גרסינן ואב"א קלעים חמש עשרה אמה גבהה הוו והא וקומה חמש אמות כתיב, ההוא משפת קלעים ולמעלה כלומר שקלעים שהיו מצד הפתח היו גבוהים חמש עשרה אמה ועליהם קלעים אחרים גבוהים חמש אמות כדי להשלים בין כולן לגובהו של פתח שהיה עשרים אמה. והא שנויא בתרא אתיא דלא כר' יהודה, דהא לר' יהודה עד ארבעים אמה גבהה מעשר ור' יהודה מתרץ לקושיין כשנויא קמא, זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל.
והקשו עליו בתוספות דא"כ מאי קא משני פתח שער איקרי פתח סתם לא איקרו דאי אפילו גבוה ה' איקרי שער כ"ש דאיקרי פתח דפתח קטן משער דכיון דאפילו שער הגדול לא הוי יותר מה' כ"ש פתח הקטן שלא יהא יתר מה'. ועוד הקשה רבינו נ"ר דלפי פירושו אי אפשר למקשה להקשות משער החצר אלא א"כ נאמר דמפתח ההיכל לא גמרינן דחידוש הוא, ואפילו לשנויא קמא דמשנינן פתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא איקרי ליכא למילף לא משער החצר ולא מפתח ההיכל והוי ליה לאקשויי מ"מ בין לר' יהודה בין לרבנן גובה עשרים או ארבעים מנא להו, וכן לשינויא בתרא לר' יהודה גובה ארבעים מנא להו. ע"כ כתב רבינו נ"ר דנראין דדברי רש"י ז"ל עיקר, ומה שהקשה לו ר"ת לא קשיא דמאי דקאמר דאכתי אגובה קיימינן מ"מ כיון דאדרבה אתינן למידק ורב קאמר דרבנן לא למדוה אלא מפתחו של אולם וקא מייתי עלה הא מתני' דתנן גבהו של היכל וכו' קס"ד דמקשה דר' יהודה לא פליג אלא אגובהה אבל ברחבה מודה להו וכמו שנראה ממשנתנו וכאילו אמר חכמים למדו גובה ורוחב מפתחו של היכל ור' יהודה פליג עלייהו בגובה ומודה להו ברוחב והלכך מקשה שפיר לתרווייהו. ומה שהקשה נמי אמאי לא מקשה לר' יהודה מפתחו של אולם, אין הכי נמי אלא עדיפא מינה נקט כדי להקשות לתרוייהו משער החצר ולא ליקשו משער אולם דלא קשיא לרבנן דאינהו לא גמרי מיניה. ואח"כ ראה שלא עלה בידו לאקשויי לתרוייהו הקשה לר' יהודה מפתחו של אולם והיינו דקאמר ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והתנן והרחב מעשר אמות [ימעט] ובדין היה לו להקשות ור' יהודה כיון דמפתחו של אולם גמר ליליף מיניה לרוחב אלא דאלומיה אלמיה לקושיא וחדא דאית ביה תרתי קא מקשה כלומר ור' יהודה היאך אפשר דגמר לגובהו מפתח של אולם אלא ודאי איהו מודה להו לרבנן דהרחב מעשר אמות ימעט דהא לא פליג, כיון שכן אף גבהו נמי אי אפשר למיגמר מיניה. דאי הוי גמיר ליה מיניה אף רחב מעשר [אמות] הוה ליה למיגמר מיניה וליכשיר אפילו עד עשרים אמה רוחב כפתחו של אולם. ופריק אביי פליג בברייתא ולומר [דר' יהודה] מכשיר אפילו עד עשרים כאולם ולית ליה הא דאמרינן לקמן (י' ע"א) סבר רב אחא למימר על שלוש עשרה אמה ושליש ק"ו מפסי ביראות. והקשה רבינו נ"ר דאם איתא דר' יהודה נמי מכשיר ברחבה עד עשרים כי אקשינן לעיל לר' יהודה אמאי לא גמיר מפתח שער החצר וליכשיר עד עשרים, אמאי לא שני לר' יהודה הכי נמי דהא עד עשרים מכשיר כדאמרינן. וי"ל דטעמא משום דאורחא דתלמוד דכל היכא שהוא יכול לתרץ [אפילו] לדעת המקשה מתרץ. אי נמי משום דמאן דסבר לקמן (י' ע"א) דר' יהודה לא מכשיר אלא עד שלוש עשרה אמה ושליש לא בעי לתרוצי ליה הכין כל שאפשר ליה לתרוצי בלאו הכין, אבל אחר שהקשה לו דכיון דגמר מאולם ליגמר נמי לרחבו תירץ אביי דאף ברחבו נמי פליג וגמיר ליה מפתחו של אולם רבינו נ"ר.
ולא היא ר' יהודה מפתחא דמלכים גמר, אבל רבנן לעולם מפתחו של היכל גמרי. אלא מעתה לא תהני ליה צורת הפתח. וא"ת אמאי לא אקשינן הכא וליבעי צורת פתח אפילו כשאינו רחב עשר כהיכל כדאקשינן וליבעי דלתות כהיכל. ותירץ רבינו נ"ר דטעמא משום דאורחא דתלמודא הוא דכל היכא דמצי לאקשויי אמאי דקאמר אידך בהדיא מקשינן הלכך גבי דלתות דמפורש במתני' דקא מתכשר בלא דלתות כדתנן הכשר מבוי לחי [ב"ש אומרים] לחי או קורה ואלו דלתות לא [קתני] קא מקשה וליבעי דלתות, וגבי צורת פתח דקא תני בהדיא דהיכא שיש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אמות אינו צריך למעט קא מקשה אמאי לא דהרי היכל צורת פתח הוה ליה ואפילו הכי עשר אמות הוה רויח, ואמר ליה אתנייה צריך למעט. וא"ת אמאי לא אקשינן לרב אי הכי אפילו מעשר אמות ליבעי צורת פתח כהיכל. וי"ל דכיון דאמר רב דצורת פתח לא מהנה ליתר [מעשר] הרי הוא כאילו אמר דצורת פתח לא מעלה ולא מוריד אלא שהוא כדלתות דהוו בהיכל שלא מעלות ולא מורידות.
<h2>דף ג.</h2>
ודלמא תבנית היכל כתבנית אולם. האי טעמא דווקא הוא דאי לא היכי מקשה מינה על הברייתא, ואשכחן טובא בתלמודא דלמא דר"ל ודאי במס' נדרים (פ"ג ע"א) ובמקומות אחרים.
קורה לרבנן טעמא מאי משום היכר, הקשה רבינו נ"ר אי משום היכר אפילו למעלה מעשרים אמה נמי ליכשר דהא בעינן דיהא קורה על גבי מבוי כלומר דופן מכאן ודופן מכאן וקורה על גביהן. וכמו רבה דאמר במס' סוכה (ב' ע"א) דטעמא דסוכה דפסולה למעלה מעשרים אמה הוי משום דבעינן דיהא בה היכר, ואמרינן התם שאם דפנות מגיעות לסכך אפילו למעלה מעשרים אמה נמי כשרה דאכתי איכא היכר דכיון דדפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עינא, וי"ל דשאני סוכה כיון דרויחא שבעה טפחים כשדפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עינא, אבל קורת מבוי שאינה רחבה אלא טפח אע"פ שכותלי מבוי מגיעות לה לא שלטא בה עינא.
[אמר רבי אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה], וכתב ראב"ד ז"ל דקורה רחבה ארבעה אם היא למעלה מעשרים אמה פסולה. ותדע לך מדקאמר רב אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אע"פ שהוא גבוהה מעשרים אמה אינו צריך למעט, ובלאו הכי צריך למעט. ואם רחבה שבעה כשיעור סוכה אפילו למעלה מעשרים אמה כשרה בלא אמלתרא, דכיון שכותלים מגיעין לה שלטה בה עינא וכדאמרינן לרבה גבי סוכה דבמבוי פסול ובסוכה כשרה.
ולענין פסק הלכה, קיי"ל כר' נחמן דאמר קורה משום היכר, ולא הוי טעמא משום דגמר מפתחו של היכל. חדא דרב נחמן בתרא הוה וקיי"ל כוותיה, ועוד דלהאי טעמא דרב נחמן מתניאתא אהדדי לא קשיאן ולרב איצטריכנן למימר דקשייאן אהדדי. ועוד דלרב מתניאתא דאמלתרא ליתא ואנן קיי"ל כוותיה דהא שקלינן וטרינן עלה לקמן (י' ע"ב) דאמרינן אשכחן צורת פתח דמהניא לרחבה ואמלתרא דמהניא לגובהה איפכא מאי ת"ש דתניא וכו' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט מאי לאו אסיפא לא ארישא, אלמא אמלתרא הלכתא היא ודלא כרב. ולענין הא דקא בעינן מאי אמלתרא קיי"ל כמאן דאמר פסקי דארזא וכ"ש קיני דכיון (דכרבנן) [דדרבנן] היא קיימא לן כדברי המיקל. וכתב הרמב"ם ז"ל אם יש בה ציור או כיור מהני ליה דלא גרע מפסקי דארזא. והא דאמרינן הכא דאמלתרא מהניא דווקא שיהא שם נמי קורה, אבל אמלתרא בלא קורה אם היא למעלה מעשרים אמה לא מהניא. ותדע לך דאמרינן בברייתא (י"א ע"א) מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, כלומר אמלתרא עם תיקון המבוי דהיינו קורה אבל אמלתרא בלחוד לא רבינו נ"ר.
אלמא גבי סוכה בהיכירא פליגי למה ליה לאפלוגי בתרתי. ותימה דמשמע הכא רב נחמן סבר דקורה משום היכר אליבא דרבנן קאמר אבל לר' יהודה טעמיה משום דגמר מפתחא דמלכים וכיון שכן אי תנא גבי מבוי הוה אמינא בהא הוא דאמר ר' יהודה אבל לגבי סוכה מודה להו לרבנן, וי"ל דמ"מ ליפלוג לגבי סוכה ואנא ידענא דה"ה למבוי, ואי נמי י"ל דאפילו מיהא דמבוי שמעינן מינה לגבי סוכה דודאי טעמיה דר' יהודה דקא מכשר אפילו למעלה מעשרים אמה וגמר מפתחא דמלכים משום דקא סבר דפתחי מלכים אע"ג דגביהי טפי אית בהו היכירא דכו"ע לגבי לחי וקורה היכר בעינן. ותדע לך מדאמרינן לקמן (ה' ע"א) לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד' אמות נדון משום לחי ארבע אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו וסתמא קאמר ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה ואע"ג דגבי מחיצה כל שהוא גדולה יותר מהני ואפילו למאן [דאמר] הכי כיון שיש בו ד' אמות ולית ביה היכר לחי צריך לחי אחר להתירו אלמא לכו"ע בעינן היכר וכיון דטעמיה דר' יהודה נמי לגבי מבוי משום היכר אף לגבי סוכה הוה שמעינן מינה. וא"ת היכי קאמרינן דלכו"ע קורה משום היכר והא לעיל אי הוה משכחי רבנן דפתח אולם איקרי פתח אפילו למעלה מעשרים אמה הוו מכשרי. וי"ל דמעיקרא הוה ס"ל דכיון דכותלים מגיעין לקורה אפילו למעלה מעשרים אמה שלטא ביה עינא כהלכה. עוד כתב רבינו נ"ר די"ל דהא דקאמר רב נחמן הכא קורה משום היכר בין לרבנן בין לר' יהודה קאמר דלכו"ע משום היכר הוא. והאי דקאמר קורה לרבנן לאו דווקא אלא חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך. וכתב שבמקצת ספרים מצא כתוב קורה לרבנן ולר' יהודה הרי היא משום היכר דאלמא פשיטא ליה לר' יהודה דטעמיה משום היכר.
כי אתא רב דימי אמרי במערבא. כתב הראב"ד ז"ל דמאי דקא בעי הכא מאי אמלתרא [על] אמלתרא דברייתא דגבי מבוי קאמר אם יש לה אמלתרא אפילו למעלה מעשרים אמה אינו צריך למעט, דאי אאמלתרא דמתני' דמדות (פ"ג מ"ז) היכי אמרינן פסקי דארזא והא בהדיא קא תני בה של מילה היו.
הכא נמי אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא ע"כ נעשה צלתה מרובה מחמתה. הקשו בתוספות, היכי מתכשר והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכיון שכן דינא הוא דלהוי פסולה דהכי אמרינן בפ"ק דסוכה (ט' ע"ב) גבי העושה סוכתו תחת האילן דאמרינן עלה בגמ' לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואקשינן וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואוקמינן לה בשחבטן אלמא כל היכא דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר פסולה. ותרצו הם ז"ל דהתם מיירי כשאין צלתו של סכך כשר מרובה מחמתו דסתמא דמילתא אינו עושה סוכתו תחת האילן בכדי אלא להיות צל על סוכתו ליהנות ממנו וכיון שכן כשיעור זה סכך מצטרף לסוכה ומצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר והלכך פסולה. אבל הכא מיירי בענין דבסכך הכשר יש בו שיעור (וכדשקלת) [וכדקלשת] מלמעלה הסכך הפסול עדיין צלתה מרובה מחמתה לפיכך כשרה. וא"ת והא אמרינן הכא אי (שקלת) [קלשת] לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה, י"ל דסופו להיות חמתה מרובה מצלתה קאמר כלומר שיתייבש הסכך שנתמעט בנשיבת הרוח. ולהאי פירושא אתי שפיר הא דאמרינן התם היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה והוצין יורדין בתוך עשרים אם צלתה מרובה מחמתה כשרה ואם לאו פסולה, דאלמא כיון דאיכא סכך כשר שצלתו מרובה מחמתו לא אמרינן ביה מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. והקשה רבינו נ"ר להאי תירוצא דודאי כי אמרינן הכא מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים כשיעור הצריך לסכך קא מיירי דהיינו שיהא כולו צלתו מרובה מחמתו. ועוד קשה לפי דבריהם ממאי דהקשה הספר להדיא אי קלשת ליה הויא לה חמתה מרובה מצלתה, והוי ליה למימר הויא לה סוכה דאתא לידי חמתה מרובה מצלתה. ועוד דאם איתא לא הוה ליה למימר הכא פסולה דהשתא מיהא כשרה אלא שאנו אוסרין לסכך בו משום סופו לא אמרינן ביה לשון פסול אלא אין מסככין וכמו שאמרו בפ"ק דסוכה (י"ב ע"ב) בשוצרי לא מסככין כיון דסרי ריחיה שביק לה ונפיק ובהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן כיון דנתרי טרפייהו שביק להו ונפיק, ובדבר שהוא פסול כבר שייך למימר פסולה וכדאמרינן התם אמר רב יהודה סככה בהוצין בזכרים כשרה בנקבות פסולה, אבל הכא אם איתא שאין פסולה משעת קלישתה לא הוה ליה למימר בהו פסול דהשתא מיהא כשרה היא. והנכון בזה דבהא דרבה לא שייך למימר בה מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר דאליבא דרבא כולו סכך כשר הוא דכיון שנשאר בחלל עשרים אמה ולא יותר כשרה היא דחלל מבוי תנן חלל סוכה תנן וכי קאמר [רבא] אחד זה ואחד זה כשר לאו למקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים [בלחוד קאי דהא לדידיה אע"פ שאין ממנו בתוך עשרים כלל כשרה] ובדין היה שיאמר רבא אפילו כולו למעלה מעשרים כשרה, אבל כיון דאמר חלל מבוי תנן חלל סוכה תנן הרי זה כאילו פירש ואמר כן, והכי פירושה רבא אמר אחד זו ואחד זו כשרה שאין אנו מקפידין להיות הסכך בתוך עשרים אלא שלא יהיה החלל יותר מעשרים דחלל מבוי תנן חלל סוכה תנן. ואפילו למאי דס"ד מעיקרא דסכך בתוך חלל עשרים בעינן לא שייך למימר הכא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דלא אמרו אלא בסכך שיש לו פסול מצד עצמו כגון מחובר וכיוצא בו אבל בדבר הראוי לסכך אלא שהוא למעלה מעשרים לא אמרינן. ויש שואלים אמאי לא אמר הויא לה סוכה הניטלת ברוח כמו שאמר הויא לה קורה הניטלת ברוח. ותרצו מפני שאין דרכה של סוכה לינטל כולה ברוח כמו קורה משום דקורה אינה רחבה אלא טפח. ונ"ל כי קושיא מעיקרא ליתא משום שהתלמוד נקט הפסול מאי דשייך בכל חד וחד, ובקורה בעינן בריאה וחזקה אם ניטלת ברוח פסולה, בסוכה בעינן שיהא צלתו מרובה מחמתו אם הוא בהיפך זה הוא פסולו. ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבא דאמר חלל מבוי תנן חלל סוכה תנן וכו' דהא רבא בתראה ועוד דהא סייענהו רב פפא מברייתא.
<h2>דף ג:</h2>
והא איכא משך מבוי בארבע אמות [דלקולא] כמאן דאמר בארבעה [טפחים]. וא"ת אביי גופיה ס"ל לקמן (ה' ע"א) דמשך מבוי בד' אמות וא"כ היכי [נקט] למילתיה כמאן דאמר בארבעה [טפחים]. וי"ל דהכא משמיה דרב [נחמן] קאמר וליה לא ס"ל. אי נמי היינו דקאמר ואיבעית אימא [בארבע אמות] ורוב אמות [קאמר].
כרבנן דאמרי כרם הואי. וא"ת והא איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא דלכשתמצא לומר דרואין את האמצעיים [כאילו] אינן אינו כרם דאין כרם פחות מה' גפנים. וי"ל דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.
ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות. כתב רבינו נ"ר דלרב נחמן כל אמות כלאים חדא שיעורא אית להו כולן שוחקות הן, וכן נמי כל אמות מבוי וסוכה עצבות הן וכיון שכל האמות שוות הן ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב לחומרה, והיינו שלא הקשו לרבא כל הקושיות שהקשו לאביי ולא כן דעת בעל המאור ז"ל.
<h2>דף ד.</h2>
ג"ה מיתיבי כל אמות שאמרו וכו' בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. ולפי גירסא זו משמע דקא מקשה לאביי מתרתי, מכל ועוד מדקתני ובלבד. והקשה רבינו נ"ר דהיכי קא מקשה לאביי מכל דכל אפילו לרבא לאו דווקא דהא איכא אמה יסוד ואמה סובב וקרנות המזבח שהן באמה בת חמישה. ותירץ די"ל דלרבא ניחא דהכי קאמר אמות כלאים ומבוי וסוכה באמה בת ששה ולאפוקי מסבריה דאביי [דאמר דאפילו בכלאים גופייהו איכא לאפלוגי ורוב אמות קאמר וכן בסוכה וכן במבוי רוב אמותיהן] אלא (לרבא) [לאביי] מאי כל אי לכלול מינין קא אתא קשיא ליה דהא לדידיה ליכא בת ששה אלא כלאים בלבד ולא כל אמות אלא רוב אמות א"כ מאי כל. ואפשר לומר נמי כי רבא לא היה אומר אלא... אבל מ"מ לישנא דגמ' קשיא דקתני בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד, דהכי הוה ליה למימר בשלמא לרבא היינו דקתני כל ובלבד כי היכי דליהויין וכו' אלא לאביי קשיא, אלא ודאי משמע דכל עצמו אינו מדקדק אלא מובלבד. וה"ג בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא... ועוד מאי ובלבד, והכי פירושה בשלמא לרבא דס"ל דכל אמות בין דכלאים ובין דסוכה בין דמבוי באמה בת ששה ואין ביניהן אלא הללו שוחקות והללו עצבות היינו דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות שאותן של כלאים יהיו שוחקות והאחרות עצבות אלא לאביי דס"ל שאין לך אמה בת ששה אלא אמות כלאים בלבד מאי ובלבד שלא יהיו מכוונות. ואם ללמדנו שאמת כלאים באמה בת ששה ושוחקת היה לו לומר ובלבד שלא יהו מצומצמות. ומשני אמר אביי ה"ק כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהיו מצומצמות רבינו נ"ר. ומלשון רש"י משמע דס"ל שאינו מקשה (אלא) [לאביי] מכל ולא גריס כל [כלשון הכתוב בספרים שלנו] אלא הכי גריס בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. ויראה לומר כי מן הפשט משמע הדבר לרש"י ז"ל מן התשובה שהשיב לו לא תימא כל אלא אימא אמת כלאים דאביי היה סובר דלא גריס בברייתא כל.
גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירש"י ז"ל לחייבו מלקות היכא ששתה רביעית יין. וזה אינו נכון דא"כ אין זה דומה לשיעורין האחרים שהם שיעורין לדבר אחר וזהו לעצמו. ע"כ הפירוש הנכון כמו שפירש הוא ז"ל בפ"ק דסוכה (ו' ע"א) שהוא שיעור לשאר איסורי נזיר כגון לולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין, והא אתיא כמאן דאמר במסכת נזיר (ל"ד ע"א) כל שיעורי נזיר ברביעית דפלוגתא היא התם, וכיצד משערין אותו מביאין כוס מלא יין ונותנין לתוכו אם יוצא מחמתן רביעית יין חייב. וכי האי גוונא היא במסכת נזיר בתוספתא (פ"ד ה"א) דתניא התם כיצד משערין בכזית וכולן מצטרפין בכזית ויין וחומץ כיוצא בהם. כיצד הוא עושה מביא כוס של יין ונותן זית איגורי לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב דברי ר' עקיבא ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין. ומחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה הוא מפני שהצריך הכתוב לגבי נזיר אכילה ושתיה דכתיב ביה מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, ר' עקיבא סבר מקשינן בכל איסורי נזיר שתיה לאכילה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית ור' אלעזר בן עזריה סבר מקשינן אכילה לשתיה מה שתיה ברביעית אף אכילה ברביעית ואותו רביעית משערים אותו בכוס מלא יין כמו שאמרנו. וא"ת למה שיערו ביין ולא במים. וי"ל לפי שאינו דומה היין למים שהמים מתוך שהם קלושין ממהרין לצאת אבל היין מתוך שהוא עבה אינו ממהר כ"כ לצאת.
<h2>דף ד:</h2>
כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. בכלי עץ קא מיירי אבל כלי חרס אם עשויין לאוכל שיעורן בכזית [וא"ת] ואם למשקין שיעורן בכונס משקה, והכי איתא בפרק י"ג מה' כלים. וכלי חרס נמי היכי שיחדו לרימונים שיעורו ברימונים והכי אמרינן סוף פרק המצניע (צ"ה ע"ב) אבל סתמא שיעורו בכזית. ודווקא של בעלי בתים מפני שבעל הבית חס על כליו, אבל של אומנין אפילו בכלי עץ אם לאוכלין שיעורו בכזית ואם למשקין בכונס משקה שיעורן כרימונים. תנן בפרק י"ז דכלים (מ"ד) רימונים שאמרו שלושה אחוזין זה בזה ואמרו בתוספות דלאו למימרא שיהא שיעורו כנקב גדול שיוכלו לצאת בו שלושה רימונים אחוזים זה בזה דהא אמרינן בהמצניע (צ"ה ע"א) ניקב כמוציא רימון וסתמו משמע רימון אחד כיון דלא קאמר כמוציא רימונים. ועוד דלקמן (כ"ד ע"א) וכן בשבת פרק אלו קשרים (קי"ב ע"ב) אמרינן ניקב כמוציא זית וסתמו ניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו לרימון מהו. ואם איתא הוה ליה למימר עד שהשלימו לשלושה רימונים מהו, אלא ודאי שלושה רימונים דקתני הכא הכי קאמר רימון שאמרו לא גדול כאותו שיוצא בעוקץ אחד ולא קטן כאותו שיוצאין ארבעה בעוקץ אחד [אלא ברימון בינוני שאוחזין שלשה זה בזה]. [אלא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי], מאי דאמרינן עצם כשעורה הלכה הני מילי לטומאת נזיר אבל לטומאת כהן עצם כשעורה דאורייתא וכדדרשינן ליה (מכעצם) [מבעצם] אדם זה עצם כשעורה.
נימא אחת חוצצת, לאו למימרא שנימא אחת אם היא קשורה בלבד חוצצת דמיעוטו שאינו מקפיד הוא, אלא ה"ק אם רוב שערו קשור נימא אחת חוצצת. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני דמקוואות [הט"ו] וזה לשונו שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהא רוב שערו קשור נימא נימא [בפני עצמה] ואומר כי כך הורו הגאונים. וכתב הוא ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר בו רוב השיער אלא אע"פ שכל שיער [ראשו] קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו ואחד נדה ואחד שאר טמאין שיש בראשן שער ע"כ. וכתב רבינו נ"ר דמסתברא כדברי הרב ז"ל שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו, והראב"ד כתב בהשגות שנראה כדברי הגאונים.
כי איצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו וכו'. פירוש לחלק בין רובו למיעוט רובו, ופירש"י ז"ל רוב שערו, משמע מדבריו דלא נאמרה הלכה אלא לשערו בלבד אבל בבשרו אפילו במיעוטו אע"ג שאינו מקפיד חוצץ. וזה אינו נכון דאם איתא אף בבגדים דכתיב בהו (ויקרא י"ג) וכבס בגדיו צריך נמי שלא יהא דבר חוצץ ואע"פ שאינו מקפיד ואנן אמרינן בזבחים [צ"ח ע"ב] דם על בגדו חוצץ ואם היה טבח אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם היה מוכר אינו חוצץ. אלא הנכון דכי אמרינן הלכתא בין לגופו בין לשערו אמרינן דדבר תורה רובו שאינו מקפיד אינו חוצץ ואתא הלכתא לרובו שאינו מקפיד, ולפי זה הפירוש מה שאמר גזרו רוצה לומר הלכה ואינו משמע כן מן הלשון. כל האמות היו בבינוניות, כלומר חוץ ממידות המזבח ואמה בינונית היא בת ששה טפחים.
גר' רש"י וגר"ח דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. ואע"ג דאמר אביי לקמן (ט' ע"א) מסתברא דר' יוחנן תחת הקורה כלומר שמותר להשתמש תחת הקורה, י"ל דהיינו דמסקינן הכא לא דכו"ע מותר להשתמש תחת הקורה. ומפני זאת הקושיא הראב"ד ז"ל גריס איפכא ואין גירסתו נכונה.
<h2>דף ה.</h2>
אמר לך אביי התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי, כתב רבנו נ"ר דע"כ לרב יוסף נמי יש חילוק בין סוף מבוי לתחילת מבוי דודאי הכא בכל מבוי מיירי אפילו רחב מד' והלכך לדידיה נמי איכא חילוק שאם לא כן למאי דסליק אדעתין מעיקרא דהא דר' אמי ור' אסי דבעו פס ד' משום דאורך מבוי בד' וחשבינן ליה למבוי כאילו כלה בסוף אותו פס הוה ליה רחבו [יתר] על ארכו ואמרינן לקמן דאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא א"כ ארכו יתר על רחבו, אלא ודאי כדאמרן הואיל והוא סוף מבוי כל אורך שיהיה לו מתחילה למבוי מצטרף עמו לענין ארכו יתר על רחבו. ורב יוסף דפתח לה בקרן זוית. פרש"י דפתח שלושה בכותל אורך המבוי וטפח בכותל הרחב, ואינו נכון דבכי הא אין אלכסונו ד'. והנכון שיפתח בכותל המשך ג' טפחים ומחצה ובדופן אמצעי טפח ומחצה.
לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי, כלומר דהא אית ביה היכר לחי. וא"ת הא אתי שפיר למ"ד לחי משום היכר ולא למ"ד לחי משום מחיצה, וכי תימא משום דלא הוקבע מתחילה לשם לחי א"כ אפילו פחות מד' אמות נמי. וי"ל דאפילו למ"ד משום מחיצה בעי קצת היכר. אי נמי משום דזה יש לו קול וזה אין לו קול. [ד' אמות נידון משום מבוי וכו'], וכתב רש"י דמאי דקאמרינן הכא דד' אמות נידון משום מבוי דווקא בשלא הוקבע מתחילה לשם לחי כגון זה דמיירי הכא, אבל אם הוקבע מתחילה לשם לחי אפילו יתר מד' אמות נידון משום לחי ומתיר את המבוי דלא גרע מלחי משהו. ולזה קשה דהא לקמן (ט' ע"ב) אמרינן מבוי שרצפו בלחיים כלומר משך המבוי אם אין בין כל אחד ואחד ד' טפחים ויש בין כולו ד' אמות דלרשב"ג דאית ליה לבוד עד ד' טפחים צריך [לחי] אחר להתירו. ואקשינן התם ורשב"ג ניהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש"י שכן דרך מעמידי לחיים שמושכין אותן קצת מבחוץ, אלמא התם בשהוקבעו מתחילה משום לחי ואפילו הכי אמרינן דכל היכא שיהא בו ד' אמות צריך לחי אחר להתירו. וי"ל דשאני התם שהם למשך המבוי ונראין כמבוי בפני עצמו ואין קול יוצא עליהם, אבל כאן שהוא לרחבו אם הוקבע מתחילה לשם לחי אפילו ד' אמות אינו צריך לחי אחר להתירו מפני שקול יש לו.
<h2>דף ה:</h2>
אי דמוקי ליה בהדיא אוסופי הוא דקא מוסיף עליה. כתבו בתוספות דבמבוי שהוא יתר על שמונה קא מיירי דאי במבוי שמונה כי מוסיף עליה מיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. ורבינו כתב דאפילו במבוי שמונה קא מיירי דאלו לרב הונא דאמר לה להא שמעתא לית ליה עומד מרובה על הפרוץ כעומד דמי משום דלדידיה לית ליה ק"ו דחצר כדאיתא בסמוך.
לא אמרן אלא במבוי שמונה וכו'. רב הונא אזיל לטעמיה דקאמר דפרוץ כעומד כפרוץ דמי, דאי לא אפילו במבוי שמונה נמי הוה ליה לאכשורי, ואנן לא קיי"ל כוותיה אלא כרב פפא דאמר לקמן פרוץ כעומד כעומד דמי והלכך אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. רב אשי אמר אפילו [תימא] במבוי שמונה נמי צריך לחי ממה נפשך וכו', רב אשי ודאי ס"ל דעומד מרובה על הפרוץ כפרוץ דמי והיינו דקאמר אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ, ומדסבירא ליה הכי ס"ל ודאי ק"ו דחצר, ומדסבירא ליה ק"ו דחצר סבירא ליה נמי דמבוי פרצתו בעשר. וכן נמי מדאיצטריך הכא טעמא דכי הדדי נינהו ושוו תרוייהו דשרי משום דהוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, ש"מ דס"ל דעומד כפרוץ כפרוץ דמי (דו)דאי כעומד [דמי] בלאו האי טעמא נמי ליכשר ובהא לית הלכתא כוותיה. ואפשר לומר דכל מאי דקאמר רב אשי הכא אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר וליה לא ס"ל. ותימה על הרב [אלפסי ז"ל] שהביא הא דרב אשי כפשטה.
וספק דדבריהם להקל, קשיא לן דהא הכא בידי אדם למדוד ובודאי בידי אדם אפשר לצמצם, ותדע לך גבי סוכה קיימא לן כמאן דאמר פרוץ כעומד כעומד דמי ואי אי אפשר לצמצם היכי משכחת לה, וכן נמי לקמן (חולין כ"ח ע"ב) דאמר גבי שחיטה מחצה על מחצה כרוב היכי משכחת לה, וכן נמי אי אפשר לצמצם, וי"ל דלעולם אימא לך דאפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דאיכא תרי צדדין להיתר ואין שם אלא צד אחד לאיסורי, גבי סוכה דלמא עומד מרובה על הפרוץ דלמא שוו תרווייהו, מאי אמרת פרוץ מרובה על העומד הוי חד צד והולכין אחר רוב הצדדין דומיא דספק ספיקא, גבי שחיטה דלמא נשחט רובו דלמא נשחט (מיעוטו) [מחצה על מחצה] מאי אמרת דלמא נשחט מיעוטו הוי חד צד לגבי תרי ולא חיישינן ליה. וזה אינו נכון דא"כ הכא נמי למה הוצרך רב אשי לומר הוי ספק דדבריהם תיפוק ליה דהא איכא תרי צדדין להתיר ואין כאן אלא [צד] אחד לאיסור, תרי צדדין להתיר שמא רובו ויתר העומד [והוי] כעומד מרובה על הפרוץ, שמא מיעוטו והוה ליה לחי דהא הוא פחות מד' אמות ונידון משום לחי, אלא הנכון דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם ומאי דסתם [לן תנא בפרק ג' דיבמות ד' כ"ח ע"א] כר' יוסי דאמר אי אפשר לצמצם מיירי בידי שמים כגון רחל שבכרה וילדה שנים זכרים ואין אנו יודעין איזה מהן בכור, והכא אע"ג דבידי אדם הוא ואפשר [לצמצם] כיון ששני צדדין להתיר ואינו נמצא אלא אחר עמל ויגיעה לא הצריכוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם אבל לגבי סוכה ושחיטה שהן של תורה הצריכוהו.
<h2>דף ו.</h2>
מבוי שנפרץ בעשר מראשו בארבעה. האי ארבעה דקא אמרי הכא אינו כעשר דעשר הוא כפחות מעשר וארבעה הוא כיתר מארבעה. וארבעה ועשר דקא אמרינן הכא דאין קורת המבוי מתירתן לא סגי להו בלחי וקורה דאין לחי וקורה מתירין את הפרצה אלא צריכין צורת פתח, והכא מיירי במבוי שיש לו שלוש דפנות ומקצת מן הדופן הרביעית, וקורה המתרת המבוי סמוכה על הדופן ההולך באורך המבוי ועל מקצת אותו [דופן] הרביעי כגון זה, ומראשו דקא אמרי הכא ר"ל במקצת הדופן ההולכת ברוחב המבוי ומצדו ר"ל בדופן ההולך באורך המבוי. וא"ת והיכי קאמרינן הכא דמצדו בעשר ומיירי בכל צד ואפילו אם לא נשאר שם פס ארבעה מאי שנא מדר' אמי ור' אסי דאמרי לעיל (ה' ע"א) מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, י"ל דשאני התם שנפרץ מצדו במקום הנחת הקורה והלכך כל שלא נשאר שם פס ארבעה כשיעור מבוי לאו כלום הוא דבעינן הנחת קורה על גבי המבוי וליכא דעשוי הוא כגון זה [חסר] אבל כאן ששני ראשי הקורה על גבי כותלי רוחב המבוי כגון זה אע"פ שנפרץ ביותר אין בכך כלום.
אמר רב הונא כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. כגון זה [חסר] שהפרצה אוכלת שני ראשי הכותל, קרן הכותל ההולך באורך וקרן הכותל ההולך ברוחב. והרב אלפסי פירש בשם רבינו האי גאון שאינו אוכל שתי הקרנות אלא שהוא בסוף זוית הכותל כגון זה, ואינו נכון דמדקאמר בקרן זוית לא [עבדי אינשי] משמע ודאי שאוכל שתי הקרנות וכן דעת הראב"ד. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרו דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אלא דווקא בשאין לו צורת פתח, אבל היכא שיש לו צורת הפתח אפילו בקרן זוית נידון משום פתח והיינו דקאמר רב יוסף לעיל דפתח לה בקרן זוית, וזה נכון בעיני רבינו ז"ל.
כגון שנפרץ בקרן זוית, הקשה רבינו כיון דס"ל דפתחא לא עבדי אינשי [בקרן זוית] א"כ נידון הוא משום פרצה וא"כ היכי אמרינן הכא מתיר פרצה עד ארבעה מאי שנא מדר' אמי ור' אסי דאמרן לעיל דשלושה אינו מתיר. וי"ל דשאני התם דאנו צריכין לומר [שלא] נפרץ כדי שיהא שם שיעור מבוי ופחות משלושה אבל שלושה לא שכך קבלוה מסיני, אבל כאן שבלא כותל זה נשאר שם מבוי דווקא בפרצת ארבעה נידון משום פרצה מפני שהוא מקום חשוב בעלמא אבל בפחות מכאן אינו נפסל.
ומבוי עקום. כגון זה, רב אמר תורתו כמפולש, פירש"י שצריך לעקמימותו צורת פתח לפי שהוא כמפולש לחבירו בעקמימותו וכאילו מפולש לרשות הרבים וצריך עוד לחי או קורה לשני ראשיו היוצאין לרשות הרבים כגון זה, וקשיא לפי פירושו דא"כ חמור הוא יותר ממפולש גמור משני ראשיו לרשות הרבים כגון זה, דאילו מפולש גמור בצורת הפתח לאחד מראשיו ובלחי או קורה לראשו האחר סגיא ליה וכאן צריך צורת פתח ושני לחיין. עוד קשיא דשמואל עביד ליה כסתום דעלמא לומר שאינו צריך אלא שני לחיין לחי אחד לכל אחד מראשיו ורב עביד ליה יותר ממפולש דעלמא. ויש מביאין ראיה לפירוש רש"י מדאמרינן לקמן (ח' ע"ב) מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צורת פתח לגדול ואידך כולהו משתרי בלחי או קורה א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו לה לדרב, אלא אמר רבא עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא משתרי' בלחי וקורה. פירוש מבוי העשוי כנדל הוא מבוי גדול שיוצאין לו משני צדדיו מבואות קטנים, ולפי פירוש רש"י אתיא שפיר הא דרבא דעביד צורת פתח לכל המבואות לצד ראשו הפתוח למבוי דהיינו עקמימות הגדול ולאידך גיסא של המבואות הקטנים הפתוח לרשות הרבים ועשה לחי או קורה וכן נמי עושה לחי לראש המבוי הגדול דלא סגיא ליה בלאו הכי, נמצא עכשיו לכל מבוי עקום שבהם צורת פתח בעקמימותו ולחי מכאן ולחי מכאן והיינו כדברי רש"י. ואין לפרש עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא לצד הפתוח לרשות הרבים מן המבואות הקטנים ואידך גיסא לראש המבוי הגדול הפתוח נמי לרה"ר, דכיון דאמר אידך גיסא ודאי של המבואות הקטנים [קאמר]. וכמו כן היו מביאין ראיה דההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא אוקמו ליה בעקמימותיה. וזו אינה ראיה דלא גרסינן התם אלא בשפתיה וכן גריס ר"ח ז"ל.
ורבינו נ"ר פירש דודאי רב דאמר הכא תורתו כמפולש כמפולש גמור דווקא קאמר ולא יותר ואינו צריך אלא צורת פתח לראשו האחד ולחי או קורה לראשו האחר, אבל לעקמימותו אינו צריך כלום, וכן נמי שמואל דאמר תורתו כסתום דווקא קאמר וכאילו הוא סתום ממש לצד עקמימותו ואינו צריך אלא לחי מיכן ולחי מיכן לשני ראשי המבואות. והכי מוכח בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם מבוי שהוא עקום ומפולש ר' יוחנן אומר נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מיכן ר"ש בן לקיש אומר נותן לחי או קורה וכו' ומסקינן התם רב דאמר כר' יוחנן ושמואל כר"ש בן לקיש, אלמא לר' יוחנן דקאי כרב אינו צריך אלא צורת פתח לראשו האחד ולחי או קורה לראשו השני אבל בעקמימותו אינו צריך כלום, וכן נמי לריש לקיש דקאי כשמואל אינו צריך אלא לחי או קורה משני ראשיו אבל לעקמימותו ולא כלום. ומה שהביאו ראיה לפירוש רש"י ממבוי העשוי כנדל אינו ראיה דהכי פירושו עושה צורת פתח לכל המבואות הקטנים מחד גיסא היוצא לרה"ר ולאידך גיסא כלומר למבואות הקטנים שהם בצד האחר של המבוי הגדול לחי או קורה כגון זה (הציור מחוק) שהמבוי הזה העשוי כנדל הוא שאין מבואות הקטנים מכוונים זה כנגד זה כגון זה, שאם היו מכוונין זה כנגד זה לכו"ע היו צריכין כל המבואות הקטנים צורת פתח מחד גיסא שהרי מפולשין גמורין הן. אלא הכא מיירי כגון שמבוי זה כנגד סתימת חבירו דהיינו כרגלי הנדל שאין רגליו של רגל זה מכוונין לאותן שברגל האחר אלא שהן עשויין כמין סגו"ל, ולפיכך מבוי זה יש לו הרבה עקמימיות יש מהן כמין דל"ת וכמין למ"ד וכמין ח"ת, והלכך כשתעשה צורת פתח לגדול ולכל המבואות הקטנים מצדו האחד או מן הימין או מן השמאל צורת פתח לראשו ולחי לראשו האחר שאם יכנס אדם במבוי הגדול ויצא דרך אחד מן המבואות דהיינו כמין דל"ת הרי רואה צורת פתח לראש המבוי הגדול ולחי לפתח המבוי הקטן. ואם יכנס דרך אחד מן המבואות הקטנים ויצא דרך המבואות הקטנים שבצד האחר דהיינו כמין למ"ד רואה נמי צורת פתח לזה ולזה לחי לאותן מבואות שבצדו האחר שאין להם צורת פתח. אע"פ שיש בהם מבוי עשוי כמין ח"ת ופעמים שאדם נכנס דרך אחד מהם ויוצא דרך חבירו הסמוך לו לא הצריכו לו צורת פתח לפי שאין דין מבוי זה העשוי כמין ח"ת כמפולש ואפילו לרב דכיון דשני ראשיו יוצאין לרשות אחד כגון זה, ואין דרך בני אדם לסבב המבוי מתוכו כדי לצאת לאותו רשות הרבים הסמוך לו אלא הולך הוא דרך ישר מפתח המבוי לראש השני ואינו מטריח עצמו לסבב כל המבוי והלכך אין דינו כמפולש. אבל כשהוא פתוח משני ראשיו כמין דל"ת אדם עובר בתוכו תדיר כדי לקצר בו הדרך ולפיכך דינו כמפולש. וא"ת הא אמרינן לקמן (ו' ע"ב) ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא ואצרכוה דלתות ופירש"י דהוה עקום כמין ח"ת ולפיכך הצריכוהו שתי דלתות לכל אחד מעקמימיותיו כגון זה [חסר] דמדקאמר דלתות משמע שתים אלמא אפילו בעקום כמין ח"ת אמרו שדינו כמפולש. וי"ל כי זה אינו דאמרינן התם אצרכוה דלתות תורת דלתות אמרינן דהיינו דלת אחת לראשו האחד ולאפוקי מדשמואל דאמר אינו צריך צורת פתח כלל ולא דלת וכן נמי לאפוקי מדרב דאמר במפולש גמור אינו צריך דלת, ולא שיהא צריך שתי דלתות אלא דלת אחת. ור"ח ז"ל גריס התם אצרכוה דלת ולא במבוי עקום כמין ח"ת מיירי התם אלא במבוי עקום כמין דל"ת מיירי דהיינו האי מבוי דאפליגו עליה רב ושמואל הכא.
ורב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים. כלומר שבני המבוי מראין בעצמם שרוצין לבנות ולסתום אותה פרצה ואינם רוצים שיעברו רבים דרך שם. מאי [שנא] מדר' אמי ור' אסי, דעד השתא הוה סלקא אדעתין דאף רב הונא לא אמר אלא בדבקעי בה רבים ניחא דאיכא למימר דההיא דר' אמי ור' אסי בדלא בקעי בה רבים. אבל השתא דאמרינן דרב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים קאמר ע"כ פליגא אדר' אמי ור' אסי, ומשני התם גבי ר' אמי ור' אסי איכא גידוד הכא ליכא גידוד דהתם כיון דאיכא גידוד שמעכבין הלוך הרבים אין זה כמפולש ופלוגתא דרב חנן ורב הונא הוא היכא דלא בקעי בה רבים וכן נמי ליכא גידוד. ולענין פסק הלכה קיי"ל כרב חנן בר רבא דאמר פרצתו בעשר, חדא דאמרה משמיה דרב ועוד דרב הונא בריה דרב יהושע קאי כוותיה דאמר לעיל דמבוי פרצתו בעשר, והלכך כל היכא דלא בקעי בה רבים אע"ג דליכא גידודי פרצתו בעשר, אבל היכא דבקעי בה רבים אפילו רב חנן מודה שצריך צורת פתח ואם יש לו גידודי לכו"ע אינו צריך דהיינו דר' אמי ור' אסי.
כיצד מערבין רשות הרבים, פירש"י רשות הרבים ממש דהיינו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה כדילפינן לה בפרק הזורק (שבת צ"ח ע"א) מעגלות, וראיה לדבריו דברשות הרבים גמורה מיירינן מדאמרינן במסקנא הכי קאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, משמע דעד השתא ברשות הרבים גמורה עסקינן. ועוד ראיה מדאקשינן עליה מדר' יוחנן מירושלים וירושלים ודאי רשות הרבים גמורה היתה. וקשה לפירושו א"כ דברה"ר גמורה עסקינן היכי אמרינן דבלחי וצורת פתח סגי ליה אי נמי בדלת ולחי והתנן במתני' והרחב מעשר ימעט. ועוד דהא הכא מקשינן מדר' יהודה ואמרו לו וההיא ודאי לאו ברחב שש עשרה אמה מיירי דהא ר' יהודה לא מכשר אלא בי"ג אמה ושליש וכדסבר רב אחי למימר לקמן (י' ע"א) ק"ו מפסי ביראות, ע"כ פירשו בתוספות דהכא ברה"ר שאינו רחב יותר מעשר מיירי דהיינו מבוי שיוצא לאורכו משני צדדיו לרשות הרבים דבכי הא אע"פ שבאמצעיתו הולך ומתקצר דין רשות הרבים גמורה יש לו ורשות הרבים גמורה הוא כאילו יש שם שש עשרה על שש עשרה אמה, ומאי דאוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין לרשות הרבים וכן נמי הא דאמרינן לקמן (ז' ע"א) מחלוקת בסרטיא מכאן ופלטיא מכאן דאלמא אע"פ שהוא מפולש משני ראשיו לרשות הרבים אינו נידון משום רשות הרבים, התם בשאורך המבוי יוצא לרשות הרבים ברוחב שהנכנסין מן רשות הרבים למבוי צריכין להתעקם ולהכנס ואינן נכנסין בו דרך ישר ולפיכך נראה המבוי כרשות אחרת ואינו מרשות הרבים וצורתו כגון זה [חסר] ומ"מ הקושיות שהקשו לפירוש רש"י ז"ל לא קשה — דאי משום דקתני במתני' הרחב מעשר ימעט לא קשיא די"ל דהכא מיירי כגון שמתקצר רשות הרבים בכל אחד מראשיו וחוזר לפחות מעשרה, ומההוא נמי דר' יהודה דמייתי עליה נמי לא קשיא דמכל שכן קא פריך מינה דאפילו ברשות שאינו רחב אלא שלוש עשרה אמה קאמרי רבנן דאין מערבין רשות הרבים בכך כ"ש כשרחב יותר. ועוד תירץ רבינו נ"ר דאי משום הא דר' יהודה לא קשיא דעדיין לא שמענו לו לר' יהודה שיאמר שאינו מכשיר אלא עד י"ג אמה ושליש דרב אמי הוא דסבר למימר הכין לקמן (י' ע"א) קמיה דרב אשי מק"ו דפסי ביראות ואותו ק"ו כבר נפרך ולעולם אימא לך דר' יהודה אפילו [בט"ז אמה] נמי מכשיר וכדמשמע דסבר אביי אליבא דר' יהודה בריש מכלתין (ב' ע"ב), ולפיכך פירש רש"י אפילו בשאורך המבוי יוצא לאורך רה"ר אינו נידון משום רה"ר. ומאי דאוקימנא לקמן (ו' ע"ב) במבואות המפולשין לרה"ר וכן נמי הא דאמר רב יוסף לקמן (ז' ע"א) מחלוקת בסרטיא מכאן ופלטיא מכאן בכל ענין היא בין שיוצא המבוי לרוחב רה"ר בין שהוא לאורכו.
<h2>דף ו:</h2>
הא בדלתות מיערבא והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו'. קשיא לן [דהא] הכא ודאי לחנניה קא פרכינן דאמר אליבא דב"ש עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, דאי לת"ק מאי קאמר הא בדלתות מיערבא (מאי) [מ"מ] קשיא לת"ק דהא לא בעי דלת כלל דבצורת פתח סגי ליה. וכיון שכן מאי קא פריך דדילמא חנניה נמי נעילת דלת בעי, דהא איבעיא לן לקמן לחנניה אליבא דב"ה אם צריך לנעול או לא. וי"ל דמקשה שמיעא ליה מסקנא דשמעתא דאסיקנא דאין צריך לנעול. עוד הקשה רבינו נ"ר היאך מקשה מדר' יוחנן לאמרו לו דר' יהודה דהא אמרו לו לר' יהודה לית להו הא דר' יוחנן, תדע לך דהא פלוגתייהו דר' יהודה ות"ק בשתי מחיצות אם הוא רשות היחיד מדאורייתא אם לאו, דר' יהודה סבר דרה"י גמורה היא והלכך מיערבא ורבנן סברי דלא, אבל הכא רבנן מודו דהיכא שיהו שם שלוש מחיצות כרה"י גמורה היא ואינו צריך נעילת דלת ודלא כר' יוחנן, וכדתנן בפרק פסים (כ"ב ע"א) אם היתה דרך [הרבים] מפסקתה יסלקנה לצדדין דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו צריך, ואמרינן עלה בגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך כוחן של מחיצות, ואקשינן עלה הודיעוך וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו' ופריק אלא כאן הודיעוך ולא ס"ל, אלמא רבנן ליה להו הא דר' יוחנן דלא בעי נעילת דלת. וי"ל דהכא בתורת אי אמרת בשלמא קא מקשה וה"ק וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא אבל בדלתות מיערבא לכו"ע והא אמר רבה בר בר חנה וכו' ובשלמא למאן דפליג עליה אבל לר' יוחנן מאי איכא למימר, מי נימא ברייתא דלא כר' יוחנן והא אנן כר' יוחנן ס"ל, ואפילו תימצי לומר דליתא לדר' יוחנן ניחא ליה לתלמודא לתרוצי לברייתא אליבא דכו"ע.
אלא ראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות. הריא"ף ז"ל פסק הלכה כרב דפסק הלכתא כת"ק דאמר עושה צורת פתח [מכאן] ולחי וקורה מכאן, משום דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד מדאמר רבא לקמן (ח' ע"ב) גבי מבוי העשוי כנדל עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא דאלמא בצורת פתח סגי כת"ק. ואע"ג דאמרינן בסמוך דההוא מבוי דהוה בנהרדעא אצרכוה דלתות שאני נהרדעא דאתריה דשמואל הוה וחשו לה לדשמואל. ור"ח ס"ל פסק הלכתא כשמואל מדשקלי וטרו הכא אליביה כל הני אמוראי דקא מיבעיא להו אי צריך לנעול או לא. ועוד דודאי רב נחמן סבירא ליה כוותיה מדאמרינן הכא לימא קא סבר רב נחמן צריך לנעול, מכלל דרב נחמן דלת בעי, דמאי דקאמרינן לימא קא סבר רב נחמן לטעמיה דנפשיה קאמרינן ולא לטעמיה דשמואל בלחוד. וההיא דרבא דאמר לקמן (ח' ע"ב) דבצורת פתח סגי כרב, תירצה רבינו נ"ר דאפשר דהתם מיירי בשצדו אחת פתוח לכרמלית דבכי הא כו"ע מודו דבצורת הפתח מחד גיסא ולחי וקורה מאידך סגי כדאיתא לקמן (ז' ע"א), וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אלא שיש תימה במקצת דבריו שכתב בהלכות שבת פרק י"ז וז"ל שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברין ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה רשות היחיד ואינו צריך לנעול הדלתות (א"ה מכאן ואילך מחוק בכת"י עמוד שלם וחבל על דאבדין ולא משתכחין, ועיין חדושי הרשב"א בשמעתין ו' ע"ב ד"ה אלא ראויות וכו' יעו"ש).
<h2>דף ז.</h2>
[ומסיים בה משמיה דרב יהודה ואם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום]. וא"ת ומי דחקו לאביי לומר דטעמיה דרב דאמר הכא מבוי אסור הוא משום דנפרצה חצר לרה"ר אימא לך דאיסור מבוי זה הוא משום שנפרץ לחצר במלואו ונפרצה חצר דנקט משום שריותא דחצר נקיט לו וי"ל דס"ל לאביי דאי משום הא פשיטא דמתני' היא דתנן (ח' ע"א) חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ומשום הכי ס"ל דהכא משום איסור חצר נקט ליה. והקשה רבינו נ"ר ולרב כיון שאין איסור המבוי משום שנפרץ המבוי לחצר במלואו אלא מפני פרצת החצר לרה"ר, א"כ נפרץ מבוי במלואו לחצר דנקט למה לי דמשמע דאי לאו הכי מבוי מותר וזה אינו לפי דבריו, דהא לדידיה גיפופי החצר הרי הם כגפופי המבוי וכאילו נפרץ במלואו הוא דהא ס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. וי"ל דנפרץ במלואו לאו משום איסור מבוי נקט ליה דה"ה נמי הוי מבוי אסור לרב אע"פ שלא נפרץ במלואו כל היכא שנפרצה חצר כנגדו ומאי דנקט במלואו אתא לאשמועינן דאע"פ שנפרץ במלואו דווקא כשנפרצה חצר כנגדו מבוי אסור, אבל אם לא נפרצה חצר כנגדו מבוי מותר דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. א"נ י"ל דהא דנקט נפרץ במלואו דווקא נקטיה ולאשמועינן דאע"פ שנפרצה חצר כנגדו דווקא כשנפרץ המבוי במלואו הוא דאסור מפני שנראה לעומדים בתוך המבוי כאילו הוא כלה לרה"ר כיון שלא נשארו לו גיפופין, אבל היכא שלא נפרץ המבוי במלואו אע"פ שנפרצה חצר כנגדו הואיל ונשארו גיפופין למבוי והעומדין במבוי נראה להם ככלה לחצר, מבוי מותר. דאע"ג דלרב נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, חילוק זה יש ביניהם, ובכי האי גוונא מפליגינן לקמן (ח' ע"א) דאמרינן גבי מבוי שכלה לרחבה שמותר, ל"ש אלא שכלה לאמצע רחבה אבל לצידי רחבה אסור, וטעמא משום דכי כלה לאמצע רחבה הכל רואין שכלה למקום היתר, אבל כשכלה לצידי רחבה אינו נראה ככלה לרחבה אלא ככלה לרה"ר ולפיכך אסור. והכא נמי דכוותה היא דכשנפרץ במלואו נראה לכל ככלה לרה"ר, אבל כשנשארו לו גיפופין מבפנים נראה לכל ככלה לחצר ולפיכך מותר רבינו נ"ר. אבל בתוספות כתבו דמה שאמרו כאן דגיפופי נידונין משום לחי דווקא להציל מידי חצר משום דחצר ככרמלית ולחי וקורה מצילין בכרמלית, אבל במפולש לרה"ר אינן מצילין דצורת פתח מיהא בעי. ואין לשון זה נראה בעיני מורי שיחיה, משום דמפולש לבקעה נמי צורת פתח בעי כדאמרינן בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. אבל מ"מ תירץ לפי דבריהם דנפרץ לחצר חשוב טפי אפילו מנפרץ לכרמלית, מפני שהמבוי והחצר שוין הן בתשמישיהן יותר ממבוי וכרמלית ושניהם רשות היחיד הם והלכך כשנפרץ המבוי לחצר בלחי וקורה סגי ליה, וכיון דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי בהכין סגי ליה להציל מידי רגלי החצר, אבל במפולש לרה"ר לא סגי לה בהאי הכשר.
<h2>דף ז:</h2>
השתא דאמר ליה רב ששת לרב יוסף בר אבא אסברה לך כאן שעירבו וכו'. כלומר דאמר ליה דהא דאמר רב מבוי אסור לאו בכל אמרה דחילוק יש בדבר שפעמים אסור ופעמים מותר, דכשעירבו בני חצר עם בני מבוי מותר אבל בשלא עירבו אסור. דרב אדרב נמי לא קשיא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. כלומר ההיא דאמר מבוי אסור בשלא עירב ואינו אסור משום פרצת החצר אלא מפני שרגל החצר אוסרתו ונפרצה חצר דנקט לאשמועינן שריותא דחצר נקטיה. וההיא דמבוי שכלה לרחבה דאמר מותר בשעירבוה, ולאו דווקא עירבו דהא רחבה לית בה דיורין שאינה צריכה עירוב, אבל כיון שאינו צריך עירוב הרי הוה כעירבו. והא דקאמר רב נמי דבשלא עירבו אסור מפני שרגל החצר אוסרתו מיירי כשכותלי המבוי נכנסין לחצר יותר מג' טפחים וכן נמי שהן מרוחקין מכותלי החצר בפנים ג' טפחים, הא לאו הכי אמרינן לבוד והוה ליה כנראה מבחוץ ושוה מבפנים וס"ל לרב דנידון משום לחי.
<h2>דף ח.</h2>
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין שעירבו ובין שלא עירבו פליגי, כלומר דעל כרחין הכי הוה סלקא דעתין מעיקרא, דאי לא לא הוה קשיא לן דרב אדרב דנימא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. וטעמא דלא הוה ס"ד מעיקרא להאי תירוצא משום דמתוך דבריהם משמע דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי, דמדנקט ר' יהודה רחבה ולא נקט חצר כרב ש"מ דדווקא ברחבה אמרה ומשום דלית בה דיורין דהוה ליה כעירבו, אבל בחצר דאית בה דיורין מבוי אסור ואע"פ שלא נפרץ חצר כנגדו, אלמא לרב יהודה הכל תלוי בעירבו אבל פרצה לא מעלה ולא מוריד, דכיון דנקט רחבה נראה דבכל ענין היה מתיר הואיל והוא כעירבו. ומדנקט רב חצר ונפרצה חצר כנגדו משמע דכל עצמו של איסור אינו מפני שנפרץ לחצר, אלא מפני שנפרצה חצר אחר כנגדו, אלמא לרב הכל תלוי אם יש שם פרצה או לא, אבל עירבו לא מעלה ולא מוריד. ונמצא לפי זה דבין עירבו בין שלא עירבו פליגי, דלרב יהודה היכא שעירבו בין נפרצה חצר כנגדו בין שלא נפרצה מותר והיכא שלא עירבו אע"פ שלא נפרצה חצר כנגדו אסור, ולרב בין עירבו בין שלא עירבו היכא שנפרצה חצר כנגדו אסור, והיכא שלא נפרצה חצר כנגדו אע"פ שלא עירבו מותר.
בשלא עירבו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים פליגי. כלומר דרב יהודה [סבר] אינו נידון משום לחי והלכך דווקא כלה לרחבה מותר משום שהוא כעירבו, אבל כלה לחצר אסור משום דרגל החצר אוסרתו כל זמן שלא עירבו. ורב סבר דנידון משום לחי והלכך אפילו כלה לחצר אע"פ שלא עירבו מותר כל היכא שלא נפרצה חצר כנגדו.
בשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ, דלרב יהודה נידון משום לחי ולרב אינו נידון משום לחי. בשעירבו קא מיפלגי בדרב יוסף. דרב יהודה כרב יוסף דהא רב יוסף בשם רב יהודה אמר לה ולומר דבאמצע רחבה בכל צד שרי לא שנא זה כנגד זה ול"ש זה שלא כנגד זה. ורב לית ליה דרב יוסף אלא כרבה דאמר באמצע רחבה נמי זה כנגד זה אסור והיינו דקאמר רב נפרצה חצר כנגדו כלומר כנגדו ממש כך שיטת ר"ח ז"ל. וקשה קצת לפי פירושו דא"כ הוה ליה למימר בדרבה ורב יוסף קא מיפלגי.
בשעירבו קא מיפלגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף ל"ש וכו'. ונראה שרש"י פירש דבאמצע רחבה פליגי אבל כלה לצידי רחבה דברי הכל אסור, דרב יהודה סבר כיון דרחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה הוא כלה ואינו מושך עד רשות הרבים שכנגדו ולא אתו למישרי מפולש. ורב סבר אפילו הכי כיון דהעומד במבוי רואה לשני ראשי רשות הרבים ובקעי רבים מרה"ר זו לרה"ר זו דרך מבוי ורחבה אסור, אבל כלה לצידי רחבה אפילו רב יהודה מודה דאסור דכיון שכותל אורך המבוי שוה לאורך הרחבה נראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו ומיחזי כמפולש ואסור, כך הבנתי מפירושו. אבל אחרים שלא רצו להבין פירושו אמרו כי רב יהודה אפילו כלה לצידי רחבה מתיר. והקשו א"כ חד מינייהו לית ליה דרב יוסף וזה אין דרך התלמוד, דמדקאמר בדרב יוסף קא מיפלגי משמע דחד מינייהו אית [ליה] דרב יוסף דהכי אורחא דתלמודא בכל דוכתא. ועוד היאך נאמר דרב יהודה לית ליה דרב יוסף דהא רב יוסף הוא דאמרה לשמעתיה דרב יהודה משמיה ועלה קאמר ל"ש אלא שכלה לאמצע רחבה. ע"כ פירשו הם כי רב אית ליה דרב יוסף ובאמצע רחבה מודה דמותר, ואע"ג דרב סתמא קאמר אסור דמשמע בכל ענין מ"מ זיל בתר טעמא וכיון דכלה לאמצע רחבה אע"פ שנפרצה חצר כנגדו אין המבוי נראה כנפרץ לרה"ר אלא כנפרץ לחצר וחצר הוא שנפרץ לרה"ר ולא המבוי ולפיכך מבוי מותר. ורב יהודה לית ליה דרב יוסף משום דס"ל דכלה לרחבה בכל ענין שרי, ומאי קשיא לך כי איך נאמר דרב יהודה לית ליה דרב יוסף ועלה קאמר ל"ש, י"ל דמעיקרא רב יוסף כרב יהודה ס"ל ובכל ענין הוה שרי כוותיה אבל לבתר דשמע להא דרב ששת דתרוייהו דרב נינהו ורב לאו בכל צד אמרינהו אמר איהו נמי ל"ש אלא שכלה לאמצע, ואי נמי דשמעה הכין בסוף מיליה דרב ששת בהדיא, וכל זה הוא אריכות, אלא פשוטן של דברים כמו שאמרנו, זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש דרחבה זו מיירי שיש בה דיורין ומעיקרא קס"ד דרב יהודה שרי בכל צד בין עירבו בין לא עירבו מדקאמר סתם אינו צריך כלום, ומשום הכי אמרי דלא אמרה רב משום דאי אמרה הוה קשיא דרב אדרב מדקאמר רב נמי מבוי אסור סתם דמשמע דבכל ענין אסר. ואסקה רב ששת דכולהו דרב נינהו ולא קשיא כאן שעירבו כאן שלא עירבו הוא, דחצר בשלא עירבו וההיא דרחבה בשעירבו. והשתא לדידיה עירבו דרחבה דווקא שהרי יש בה דיורין. ולמאי דס"ד מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי כדקאמרן, מדקאמר רב יהודה סתם אינו צריך כלום ורב נמי אמר סתמא אסור.
[אמר רבה] הא דאמרת לאמצע רחבה מותר וכו'. מיהא שמעינן דכלה לצידי רחבה ל"ש זה כנגד זה ול"ש זה שלא כנגד זה אסור, מדלא פליגי בכלה לצידי רחבה כדמפלגי בכלה (לצידי) [לאמצע] רחבה. ולענין פסק הלכה הרב אלפסי הביא הא דרב (אשי) כצורתה ופירש חצר מותרת אע"ג דבקעי בה רבים כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורה"ר לטומאה ומבוי אסור משום דהוה ליה כמבוי המפולש לרשות הרבים ולא חלק בה הרב בשום ענין. ותימה לדבריו דהא למסקנא אפילו מבוי נמי שרי כשעירבו ובשכלה לאמצע רחבה דרבים, והא דרב דקאמר מבוי אסור מיירי בשלא עירבו אבל היכא דעירבו אינו אסור אלא בשכלה לאמצע רחבה דיחיד אי נמי בשכלה לצידי רחבה דרבים, אבל כלה לאמצע רחבה דרבים אפילו מבוי שרי ואפילו זה כנגד זה כרב יוסף דקיי"ל כוותיה. ותדע לך דמדמתרץ רב ביבי בהדיא אליביה והדר אמרינן ולרב דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי, אלמא לדידן כרב יוסף קיי"ל דאפילו בשלא עירבו נמי כל היכא שאין כותלי המבוי נכנסין שרי כדקיי"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומיהו כלה לצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דהוי ליה כמבוי עקום דתורתו כמפולש אליבא דרב דקיי"ל כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל.
ה"ג וכן הגירסא בכל הספרים שלנו מרימר פסיק לה בסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון. אבל ר"ח ז"ל לא גריס אלא לא חיישינן ואין גירסתו נכונה, משום דאי לא חייש מה צריך באוזלי.
ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא אוקמו ליה בעקמימותו. כך גרש"י, אבל ר"ח גריס בשפתיה. וזו היא גירסא נכונה משום דלפי גירסתו של רש"י היאך אמר אי כשמואל דאמר תורתו כסתום לחי מעליא בעי ומבוי סתום אין צריך לחי אלא לשני ראשיו. תרתי למה לי. פירש"י מתני' ודרב. ואינו נכון לפי שאין דרך התלמוד לומר ממשנה ומדברי האמורא תרתי למה לי, דהוה ליה למימר הא דרב למה לי. ובתוספות פירשו דה"ק הני דרב למה לי דהיינו מבוי שכלה לרחבה ומבוי שכלה לחצר, תיפוק ליה מהני מתני' דכל (מאן) [מאי] דנפקא לן מדברי רב נפקא לן מהני מתני'.
<h2>דף ח:</h2>
איתמר מבוי העשוי כנדל, כבר פירשנוהו לעיל בס"ד (ו' ע"א). אביי אמר עושה צורת פתח לגדול ואינך כולהו משתרו בלחי וקורה, אביי ודאי סבר לה במבוי עקום כשמואל, וכן נראה לקמן (י' ע"א) גבי מבוי הרחב עשרים, ומשום הכי אקשי ליה רבא כמאן כשמואל. ואיכא נוסחי דגרסי בהו אי הכי למה לי צורת פתח, ולפי גירסא זו מיירי בשאין המבוי הגדול מפולש ולפיכך אליבא דשמואל בין הגדול בין האחרים סגי להו בלחי וקורה, ואיכא נוסחי דלא גרסי ליה אלא אמר רבא כמאן כשמואל והא ההוא מבוי עקום, ולפי גירסא זו מיירי כשהמבוי הגדול מפולש משני ראשיו או לרה"ר או לבקעה.
מבוי שצידו אחד ארוך [וצידו] אחד קצר פחות מד' אמות מניח את הקורה באלכסון, פירש"י ומשתמש כנגד אלכסונו, והכי מוכח בירושלמי (פ"א ה"ו) דגרסינן התם ונותן את הקורה לוכסון ומשתמש לוכסון. וא"ת והלא אין אלא מחיצה אחת חוץ מכנגד הקצר והיאך משתמש שם. י"ל דכיון שאין הרבים בוקעין שם להדיא הוה ליה כעין כרמלית ומדבריהם הוא והם התירו בכענין זה.
אמינא טעמא דידהו קורה משום מחיצה ובאלכסון הויא מחיצה, וכתב הראב"ד ז"ל שאם עשו בו צורת פתח אפילו לרבא שפיר דמי דצורת פתח לכו"ע שפיר דמי, מיהו כתב רבינו נ"ר דהיכא דעבד ליה צורת פתח אפילו שיהא באלכסונו יותר מעשר שרי. ותדע לך דהא כל היכא דמהניא קורה עד עשר מהניא צורת פתח ליתר מעשר, וכדאמרינן במתני' (ב' ע"א) והרחב מעשר ימעט ואם יש לו צורת פתח אין צריך למעט, הכא נמי כיון דאמרינן דבקורה בעשר שרי בצורת פתח אפילו ביתר מעשר.
אמר רב חסדא הכל מודים בבין לחיים שאסור. פירשו בתוספות דטעמא משום דלחי אין לו שיעור אלא אפילו כחוט הסרבל הוי לחי והלכך גזרו ביה דלמא אתי לטלטולי חוצה לו אבל בקורה שהיא רחבה טפח לא גזרו. וקשה קצת לפי דבריהם אי מהאי טעמא הוא קורה נמי אי שיעורה כל כך גדול שלא יהא ראוי לגזור, ועוד דאנו רואין לקמן לאביי שאסר בין הלחיים אפילו שיהא הלחי גדול. על כן נראה הנכון דטעמיה דרב חסדא משום דקא סבר דלכו"ע לחי משום מחיצה וחודו הפנימי יורד וסותם. לדברי המתיר אסור. וא"ת לדברי המתיר אמאי אסור לימא לבוד דהא אין רוחב הקורה אלא טפח. ותירצו בתוספות דלא אמרינן לבוד אלא באויר אבל הכא שהקורה מפסקת בין כותלי המבוי וחודו החיצון של קורה לא אמרו. ואין תירוצם מספיק בעיני מורי שיחיה משום דהא אמרינן בסמוך בכי נעץ שתי יתידות עקומות אמרינן לבוד. ע"כ תירץ הוא שיחי' דהיינו טעמא דלא אמרינן הכא לבוד משום דכי אמרינן לבוד אנו רואין מה שבנתיים כאילו נתמלא, והכא אם אנו רואין זויות הכותל כאילו נתארכו עד חודו החיצון של קורה [א"כ] אין כאן קורה ואנו רוצין קורה טפח ואינה, ואם אתה אומר רואה אותה כאילו חודו החיצון מגיע לכותל וכאילו ישנה, זה אינו דלא מצינא למימר הכין, וזה אין מספיק בעיני.
<h2>דף ט.</h2>
א"ר [יוחנן] מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות הרבים וכו'. פירש"י מותר עם רשות הרבים ועם רשות היחיד מפני שאינו מקום חשוב ובין הלחיים נמי מותר. ונראה מדבריו דבין הלחיים מותר להשתמש [לבני] רשות הרבים כי [הוא] מקום שאינו חשוב. והקשה עליו מורי שיחי' דהא מדאורייתא שלוש מחיצות הוי רשות היחיד אפילו בלא לחי וא"כ היאך נאמר שיהא לחי מתירם עם בני רשות הרבים והא לא אמרו לחי אלא להחמיר. ע"כ כתב מורי שיחי' דהא דמייתי הכא דר' יוחנן לאו להשוותן לגמרי קא מייתי לה אלא לדוגמא נקטה ולומר דמה התם אשכחן שאינו חשוב בפני עצמו הכא נמי בין הלחיים אינו חשוב בפני עצמו ודין הוא שיהא בטל לגבי מבוי דהא דינו כרשות היחיד רבינו נ"ר.
והאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח אע"פ שאין בו ד' על ד' צריך לחי אחר להתירו. וא"ת והיאך נכשיר מבוי זה בלחי וקורה והא אמרינן לקמן (י"ב ע"ב) איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו וכו'. וי"ל דהכא שאני דאין זה מבוי בפני עצמו שנגרר הוא אחר כל המבוי שלא תאמר שהפתח מתיר את המבוי ולחי זה מתיר את הפתח, אלא לחי מתיר את הכל. וכדאמרינן בסמוך (ט' ע"ב) גבי מבוי שרצפו בלחיים לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של פנימי, לרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד משתמש נגד חודו הפנימי של חיצון, והתם לכו"ע בין הלחיים אסור. ואם איתא שאין הלחי החיצון מתיר את כולן אלא שכל אחד ואחד מתיר מה שבינו לחבירו, היכי אמרינן דלרבנן משתמש עד חודו הפנימי של חיצון והרי יש בנתיים לחיים ותוכן אסור לכו"ע, אלא ודאי הלחי החיצון הוא מתיר את הכל ולפיכך כל מה שלפנים ממנו מותר.
ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכה כרבא משום דקי"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם, וכן נראה כדבריו מדמתרץ רב אשי בסמוך ההיא דמבוי שרצפו בלחיים כרבא. והרז"ה ז"ל פסק הלכה כאביי משום דהרי פלוגתייהו דהכא שייכא בפלוגתייהו דלקמן (ט"ו ע"א) גבי לחי העומד מאליו וכדאמרינן התם אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר, ובשום דוכתא לא אשכחן דפליגי אביי ורבא בלחי אי משום מחיצה אי משום היכר אלא הכא, דכיון דאמר אביי אסור להשתמש בין הלחיים ש"מ דס"ל לחי משום מחיצה, ורבא דאמר מותר ס"ל משום היכר, דפלוגתייהו דהתם שייכא בהא ודאי הלכה כאביי דהא קיי"ל כוותיה. ואינו נכון חדא דדילמא ס"ל לרבא הכא דלחי משום מחיצה וחודו החיצון יורד וסותם ואביי סבר דחודו הפנימי יורד וסותם ובהא פליגי ובפלוגתייהו דהנהו אמוראי דלעיל, א"נ איכא למימר דלרבא ס"ל דחודו הפנימי יורד וסותם, מ"מ עדיין מותר להשתמש לשם מפני שאינו מקום חשוב ובטל הוא לגבי המבוי. ומאי דאמרינן התם ואזדו לטעמייהו לאו משום דשמעינן להו הכי בהאי פלוגתא אלא משום דשמעינן ליה לרבא לקמן (י"ב ע"ב) גבי מבוי שאינו ראוי לשיתוף דאמר דבין לחי בין קורה משום היכרא, וכן נמי לאביי שמעינן ליה לעיל (ה' ע"א) גבי פלוגתא דאביי ורב יוסף ואמרינן התם בחד לישנא במאי קא מפלגי רב יוסף סבר קורה משום היכר ואביי אמר קורה משום מחיצה, ומאן דאית ליה דקורה משום מחיצה כ"ש דאית ליה הכי בלחי. ובמקצת ספרים לא גרסי התם ואזדו לטעמייהו, וגם ר"ח ז"ל לא גריס ליה, ע"כ נראה הנכון כדברי הרב אלפסי ז"ל. וכתב עוד הרב אלפסי ז"ל שאם הוא פתוח לרה"ר בין יש בו ארבעה בין אין בו ארבעה מותר, אבל אם פתוח לכרמלית אסור משום דמצא מין את מינו וניעור. ואע"פ דרבא גופיה לא אמר אלא פחות מארבעה לדברי אביי נקט ליה, כלומר לדידי בין בפחות בין ביתר מארבעה אבל לדבריך אודי לי מיהא דהיכא שיהא פחות מארבעה שיהא מותר מדרב דימי אמר ר' יוחנן, ואמר ליה אביי דהא דר' יוחנן לא קשיא ליה דשאני התם דגבוה שלושה, דמאי דקאמר אביי נמי וכי תימא לטעמיה דנפשיה קאמר וה"ק מההיא דרב חמא בר גוריא שמעינן דברחב ארבעה מיהא אסור וקשיא עליה דרבא דשרי בכל צד, וכי תימא בפחות מארבעה מיהא מנ"ל הא אמר רב חנן בר רבא וכו'. וכתב מורי שיחי' דאיברא דרבא בכל צד שרי בין בפחות מארבעה בין ביתר מארבעה, ותדע לך דהא בקורה לא חלקו בין רחבה ארבעה לרחבה טפח דלעולם מותר להשתמש תחתיה וטעמא משום דס"ל קורה משום היכר, וכיון שכן לרבא נמי דאמר לחי משום היכר אין לחלק בין רחבה טפח לרחבה ארבעה דבכל ענין שרי. וכתב מורי שיחי' דלפי זה כי היכי דמפלגינן גבי לחי בין פתוח לרה"ר לפתוח לכרמלית ה"ה נמי דמפלגינן גבי קורה דחד טעמא אית להו, הלכך אין מותר להשתמש תחת הקורה אלא דווקא בדפתוח לרה"ר אבל פתוח לכרמלית אסור משום דמצא מין את מינו וניעור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והשיג הראב"ד עליו דאמר שלא מצינו חילוק זה אלא בלחי אבל בקורה לא שמענו, אבל מ"מ נראה עיקר כמו שכתבנו.
מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן, ע"כ דברי רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן והא דאמרינן לרשב"ג דאמר לבוד וכו' סברא דרב הונא בריה דרב יהושע היא דמשמע ליה דליכא למיתלי פלוגתייהו אלא בכי הא. ותדע לך דהכי הוא דהא פירשה רב אשי בענין אחר דאי דבריו של ר' יוחנן הוא היכי מצי לפרשם רב אשי בענין אחר, וכמדומה לי כי לזה כיון רש"י ז"ל כשאמר רב הונא בריה דרב יהושע לפרושי מילתיה דר' יוחנן קא אתי.
<h2>דף ט:</h2>
א"ר זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה. כתב מורי שיחי' דמיהא שמעינן דאפילו למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי דווקא כשהוא מבחוץ לכותלי המבוי אבל אם הוא מבחוץ לאמצע המבוי לא. דאי לא תימא הכי לדידן דקיי"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי וכשאין כותלי קטנה נכנסין לתוך הגדולה קטנה מותרת, השתא נמי שנכנסין כותלי הקטנה לתוך הגדולה תשתרי מבפנים כנגד כותלי הגדולה דהא אדם עושה לחי לחצי מבוי כדאיתא לקמן, אלא ודאי קושטא כדאמרן.
<h2>דף י.</h2>
אלא ש"מ וכו' אינו נידון משום לחי. ומיהו אסיקנא בסמוך דלית הלכתא [הכין] אלא נידון משום לחי משום דתני רבי חייא כוותיה לעיל (ט' ע"ב) דאמר נידון משום [לחי] דכל מתנייתא דמתנייא בי ר' חייא הוא [ועל] זה סמכו. ואע"ג דהא דתני ברייתא דלא כוותיה בהדיא, אנו דנין כירושלמי (פ"א ה"ו) שאינה דאמרינן עלה התם הא מתניתא את בעית ולא אשכחת [אלא] אמר רב אחא כן א"ר יוחנן כל מתניתא שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה ע"כ. וכתב הראב"ד [ז"ל] דכי אמרינן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי דווקא כי לא הוי אותו הנראה מבחוץ ד' אמות דאיכא למימר (דאינו) [דדינו] כדין לחי, אבל אם יש בו ד' אמות אינו מועיל כלום דנידון הוא משום מבוי דדי לנו שנאמר שיועיל נראה מבחוץ כמה שיעיל אם הוא מבפנים אבל יותר לא אמרינן. ועוד כתב הראב"ד [ז"ל] שאם הוא ד' אמות מה שנראה מבחוץ אע"ג דאותן ד' אמות שנראין מבחוץ אם היו מבפנים כנגד החלל הוה עומד מרובה על הפרוץ אינו ניתר המבוי בכך, דנהי דמה שנראה מבחוץ הוי היכר למבוי ונידון משום לחי כאילו הוא בפנים, לא מהני ליה (משום) לשווי המבוי עומד מרובה על הפרוץ ושיהא נידון כאילו היא מחיצה מבפנים, דאי אמרת הוא נמי משום מחיצה אין לך מבוי סמוך לבתים שאינו ניתר [אפילו] בלא לחי שהרי כותלי הבתים סמוכים לו נראים מבחוץ ואם אתה רואה אותן כאילו הן מבפנים וסותמין כל המבוי, אלא ודאי היכר הוי אבל מחיצה לא הויא. והקשה לזה מורי שיחי' דא"כ הא דדחיק ר' זירא לתרוצי ומוקי למתני' דחצר קטנה בנכנסין כותלי קטנה בתוך (כותלי) גדולה, לוקמה בשגיפופי הגדולה רחבים ד' אמות דאז אינו נידון משום לחי. ותירץ מורי שיחי' דאין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי לה הכי אלא דניחא ליה לאוקמא אפילו בחצר שאינה גדולה כ"כ ומשום דר' חנינא בר פפי ולאשמועינן דרבי סבר לה כר' יוסי. ובתוספות כתבו שלהי פרק פסין על ההיא רחבה דהוה בפומבדיתא שהם סוברים שאפילו רחבים [כמה] נמי מצילין משום לחי, ואינו דומה לכותלי הבתים הסמוכים למבוי שאינן מצילין אותן משום לחי, משום שאותן כתלים אינן מועילין להתיר רשות הרבים ולאו בדין שיתירו את המבוי, אבל כאן שהגיפופין נעשו לשם דירת הגדולה ומתירין אותה דין הוא שיצילו גם את הקטנה כאילו הם נראין מבפנים. וקשה לי לפי דבריהם דכי היכי דגיפופי גדולה נעשו לשם דירת הגדולה ומצילין אותן מידי רשות הרבים, ואם ככה אנו אומרים גבי כותלי הגדולה שהם מצילין את הקטנה דין הוא שנאמר בכותלי הבתים שיצילו את המבוי דתרוייהו אית להו חד דינא, על כן יראה לומר שהנכון כמו שכתב הראב"ד. אבל מורי שיחי' סובר כבעלי התוספות שכתב דמה שאמרו נידון משום לחי לאו משום [לחי] ממש קאמר ולומר דדווקא כשיעור רוחב לחי, אלא משום לחי כל שהוא מתיר את המבוי ומשום שני לחיין מתירין את החצר והאי דנקט משום לחי הוא נידון השיעור המועט שבו מתירין המבוי והחצר נקט ולא להקפיד על השיעור כלום.
לחי המושך עם דופנו של מבוי, יש מי שפירש שהוא מושך כזה [חסר ציור] ולזה קשה דא"כ היכי אמר רב יוסף עלה ש"מ בין הלחיים אסור דשאני הכא דאין כותל כנגד הלחי והיאך ישתמש שם. ע"כ הפירוש הנכון דלחי המושך עם דופנו של מבוי כלומר שהוא מושך עם דופנו השני של מבוי כזה. הכא כלל [כלל] לא, אין לפרש כלל כלל לא אמר ר' יהודה דהא בהדיא תנא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט, אלא הכי פירושו כלל כלל מקום זה לא תפשוט מידי.
הוא תאני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה, כלומר משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. כתב מורי שיחי' כי נראה מן הירושלמי (פ"א ה"א) דדווקא כשהקורה אינה אלא לצד אחד כלומר מן הקנה לכותל האחר כזה [חסר ציור] דגרסינן התם היה רחב חמש עשרה בשם רב עושה פס של שלוש אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שתי אמות ואותו כל שהוא נידון משום לחי והשאר מותר והוא שיהא העומד רבה על החלל ויעשה פס ארבעה טפחים ולא כן תני ר' אבא עושה פס של ד' (אמות) [טפחים] כדי להתיר שניהם בלא קורה ע"כ, משמע שאם היה קורה על שניהם אפילו בפס ד' סגי אבל מ"מ קורה על שניהם בעי. ותדע לך דאפילו כשעושה פס של שלוש אמות צריך משהו להיות נידון משום לחי לצד זה וצריך שלא יהא מן הצד האחר אלא שתי אמות כדי שיהיה עומד מרובה על הפרוץ. ומיהו כתב מורי שיחיה דלא קיי"ל כדברי הירושלמי אלא כגמ' דילן דנראה מן הגמ' דאין קנה ולא כן פס ד' מתיר אע"פ שנותן הקורה על שניהן כל היכא שיהא לכל אחד מן האוירין פרוץ כעומד. ותדע לך דהא אצטריכנא לאוקמה או בעומד מרובה על הפרוץ או בפס ד' אמות במשך ובגובה עשרה כדי שיהוו שני מבואות כדאיתא בסמוך (י' ע"ב) ובודאי כיון שאנו מחלקין לשני מבואות אם אנו רוצים להכשירם צריך להניח קנה על גבי שניהם או לחי כאן וכאן ואפילו הכי אמרינן דדווקא בפס גבוה עשרה במשך ד' אמות ניתר, הא בפס ארבעה או בקנה אע"ג שהניח קורה על גבי שניהם אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. אבל מ"מ כשהפס גבוה עשרה והוא נמשך ד' אמות לא אמרינן ביה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה מפני שהוא כותל חשוב שהרי יש בו שיעור מבוי והלוך לא מיבטיל. ועוד דכי אמרינן אתי אוירא וכו' הני מילי באויר שיש משני צדדין מאותו מבוי בעצמו אבל כשאין לו אויר אלא מצד אחד מאותו מבוי אע"פ שיש שם אויר ממבוי אחר לא אמרינן ביה אתי אוירא דידיה ואוירא דמבוי אחר ומבטל ליה.
<h2>דף י:</h2>
אלא אמר אביי עושה פס [גבוה] עשרה במשך ד' אמות וכו'. וכיון דפס זה הוי כותל המבוי לא מיבטיל כמו שאמרנו, ומ"מ הכא מיירי כשמעמיד את הקורה על גבי שניהם כדי להתיר את שני המבואות, אבל אם מניחה על אחד מהן אין המבוי האחר ניתר בכך שאין לך מבוי ניתר בקורה של מבוי אחר. ודווקא נמי שיניח הקורה על הפס ועל הכותל או בסמוך להם תוך ג' טפחים דהויא לה כמו נתן עליהם ממש משום דאמרינן לבוד, הא לאו הכי אינו ניתר בכך משום דבעינן קורה על גבי מבוי וליכא, וכן כתב הראב"ד. ואי בעי לאכשורי ליה בלחי מניח לחי מכאן ולחי מכאן. וכתבו בתוס' דכי אמרינן הכא דבקורה על שניהם או בלחי מכאן ולחי מכאן סגי דווקא שלא יהא מראש הפס של צד פנימי עד כותל הפנימי האמצעי של מבוי יתר מעשר דאי יש מראש הפס של צד הפנימי עד כותל האמצעי של מבוי יתר מעשר בין לרב בין לשמואל תורתו כמפולש משום דהוה ליה מבוי עקום כמין חי"ת וכל היכא שהוא רחב בעקמימותו ביתר מעשר אפילו שמואל מודה שתורתו כמפולש, וכדאמרינן לעיל (ו' ע"א) אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום, אלמא ביתר מעשר כו"ע מודו דתורתו כמפולש, והלכך אפילו לשמואל בעי צורת פתח אי בשני עקמימיותיו של מבוי לפי פירושו של רש"י אי צורת פתח לאחד מראשי המבוי לפירוש השני שכתבתי לעיל גבי מבוי עקום. אלא ודאי הא דאביי מיירי בשאין צד הפנימי של פס רחוק מן הכותל הפנימי האמצעי יתר מעשר ולפיכך סגי ליה אליבא דשמואל בלחי או קורה. ואביי דאמר כשמואל דאי אליבא דרב אפילו בפחות מעשר לא משכחת לה דהא ס"ל לרב דבין יתר מעשר בין פחות מעשר תורתו כמפולש כדאיתא לעיל (ו' ע"א), הלכך האי תירוצא דאמר אביי אליבא דשמואל, והאי תירוצא אחרינא דאמר אי נמי עביד כרב יהודה אליבא דרב. ועוד כתבו בתוספות דדילמא הכא אפילו כשרוחב מעשר קא מיירי משום דהכא לא בא לדקדק אלא אחר שהעמיד הפס אי סגי ליה בלחי וקורה או בצורת פתח. והקשה רבינו דזה אינו משום דעכשיו לא מהדרינן להחמיר עליו אלא להקל עליו ולומר בכמה סגי ליה, ואם אתה אומר לעשות לו פס גבוה עשרה במשך ד' אמות ואח"כ צורת שני פתחים מוטב שנעשה לו מתחילה צורת פתח לכולו ויהא ניתר בכך אליבא דמתני' וכדתנן במתני' (ב' ע"א) והרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו צורת פתח אין צריך למעט. עוד הקשה מורי שיחי' למה שאמרו שהלשון הראשון של אביי אתי אליבא דשמואל ומיירי בפחות מעשר דדברים דחוקים ורחוקים הם אחר שלא נזכרו בגמ'. ע"כ הפירוש הנכון כמו שפירש רבינו יצחק ב"ר אברהם דאמר דהכא בכל צד מיירי בין בפחות מעשר בין ביתר ואליבא דכו"ע סגי בכך משום דמבוי זה עקום הוא כמין חי"ת ועקום כמין חי"ת לכו"ע כסתום דמי וכמו שכתבתי לעיל גבי מבוי העשוי כנדל, והטעם לפי שאין דרכו של אדם בכענין זה כשרוצין ללכת לרה"ר לפי שאם יסבבו כל כך יאריך הדרך עליהם.
מרחיק שתי אמות ועושה פס שלוש אמות, כלומר ויהא עומד מרובה על הפרוץ מחד גיסא ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה. ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. פירש"י דהכי ניחא להו לבני מבוי כדי שלא יהא כל הסתום לצד אחד, והמקשה לקולא הוא מקשה, והקשה עליו מורי שיחי' דזה אינו דמדפרכינן בתר הכי וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכו' ומשנינן אין הכי נמי וכולי האי לא אטרחוה רבנן, ש"מ דעד השתא להחמיר עליו קא מהדרינן. ע"כ פירש הוא שיחי' דהכא נמי להחמיר עליו קא פריך והכי פירושו שאם יעשה כן יותר יהיה שוה שיהא הפרש בין שני הכותלים ולא שיהא פרצה אחת גדולה במקום אחד בראש הכותל, ויראה לי שהנכון כמו שפירש"י משום דלשון הגמ' מסייעו.
ש"מ פרוץ כעומד לא הוי עומד, כלומר כרב הונא בריה דרב יהושע ולית הלכתא כוותיה. ואיכא למידק דהא לעיל אמרינן דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד ואע"ג דמרוח אחת מרובה [הפרוץ] על העומד, א"כ היכי אמרינן הכא דאיכא תרתי למעליותא דעומד כפרוץ מרוח אחת ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דלא הוי עומד, וי"ל דהכי קאמר כיון דלא אמרי שיעשה פס אמה וירחיק וכו' דאיכא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות ואי' פרוץ כעומד מרוח אחת, ש"מ דפרוץ כעומד מרוח אחת אע"פ שהוא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד, וקשיא לדידך דאמרת דעומד מרובה על הפרוץ אע"ג דמרוח אחת פרוץ מרובה על העומד דהוי עומד. ומשני ליה דלעולם הוי כעומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא אע"ג דהוא כעומד ומבטל ליה. והקשה מורי שיחי' דכיון דאסיקנא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעומד שאינו יתר על אחד משני האוירין א"כ הא דאמרינן לעיל (ה' ע"ב) מבוי שנפרץ בין מצדו ובין מראשו בעשר היכי משכחת לה דהא אתי אוירא דהרי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, ומי נימא דהתם מיירי כשהעומד מרובה על הפרוץ. ותירץ מורי שיחי' דשאני התם דהוי סוף מבוי והלכך אפילו בפרוץ מרובה על העומד [שרי] דסוף מבוי שאני וכדאמר ליה אביי לרב יוסף גבי ההיא דר' אמי ודר' אסי. עוד הקשה מורי שיחי' [כיון] דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה [הא] דר' אמי ודר' אסי דאמרי לעיל (ה' ע"א) מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם נשתייר שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר, היכי דמי אי בשנשאר עדיין באותו כותל שנשאר עומד מרובה על הפרוץ מה לנו מהכשרה של קורה הא מעצמו הוא מוכשר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ מרובה על העומד מה מועיל פס זה של ארבעה דהא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא של רשות הרבים ושל פרצת מבוי ומבטל ליה. וי"ל דהתם מיירי בשהעומד מרובה על הפרוץ, וכי תימא למה לן פס ד' להכשיר הפרצה איכא למימר דכי בעינן פס ד' לאו למימר דצריכין ליה להתיר אלא כדי שיהא שם שיעור מבוי ושיהא הקורה מונחת על גבי מבוי כדי שיהא ניתר בה כל המבוי. וא"נ י"ל דהתם סוף מבוי הוא ושאני כדאיתא לעיל. א"נ י"ל דהתם שאני דלית ליה אוירא דידיה אלא מחד גיסא ולעולם לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה אלא דווקא כששני האוירין הם של מבוי ויש בכל אחד ואחד מן הפרצות כעומד, אבל כשאין לו אויר אלא מצד אחד של מבוי אע"פ שמצד אחר יש לו אויר של רה"ר לא מצטרפי אויר רשות הרבים עם אויר המבוי לבטל הפס. וא"ת והא לקמן (ט"ז ע"א) גבי שיירה שחנתה במדבר אמרינן דמקיפין אותה בחבלים ואמרינן התם כיצד הוא עושה מניח חבל אחד סמוך לקרקע פחות מג' וחבל אחר למעלה ממנו פחות מג' עד ג' חבלים ואמרינן ביה לבוד ויהא מחיצה גבוה עשרה, ואקשינן התם והא אתי אוירא דמעילאי ואוירא דמתתאי ומבטל ליה לחבל העליון, אלמא אפילו אויר רה"ר מצטרף לבטל, י"ל דשאני התם דכיון שאויר של מעלה מן החבל עד הרקיע חשוב כרשות היחיד הרי הוא כאוירו של מבוי ממש ואין זה אויר רה"ר מפי מורי שיחי'. וקרובים דבריו לדברי רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל שכתב דלא אמרינן אוירא מבטל אלא אוירא העומד ליסגר או לגדור בין בדלת בין בגדר בפרצת מבוי ופתחיו אבל אחרינא לא, וההיא דחבלים כיון דרה"י הוא הרי הוא כעומד ליסגר. וכתב מורי שיחי' דלא אמרו אתי אוירא ומבטל [ליה] אלא דווקא בלחי או בקורה מפני שאינן מתירין אויר אלא עד עשר, אבל צורת פתח שמתיר ביתר מעשר אין אויר מבטלו, ולא כן דעת הראב"ד.
וליחוש דילמא שביק פתחא [רבה] ועייל בפתחא זוטא. כלומר ולא יהא כאן קורה על גבי פתח המבוי, ופריק לא שביק איניש פתחא רבה ועייל מפתחא זוטא. משמע מכאן דדווקא משום פתחא זוטא מיניה לא שביק ליה אבל משום [פתחא] רבה מיניה או (זוטרא מיניה) [כוותיה] שביק ליה, וא"כ קשה דמבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו בעשר היכי משכחת לה והא פתחא דמבוי ע"כ אינה ביתר מעשר דהא ניתרת היא בלחי וקורה וא"כ ליחוש דילמא שביק פתחא דעל גביה (ד)קורה ועייל בהא פתחא אחרינא. וי"ל דבהא נמי אמרינן סוף מבוי שאני וא"נ איכא למימר דפתח זוטא ורבה הכא לאו רבה וזוטא בשיעורא ממש קאמר אלא פתחא עתיקא ופיתחא חדתה קאמר וכדאמרינן ביבמות (כ"א ע"ב) אבא רבה קארו ליה אימא רבתי קארו ליה.
מאי שנא מדר' אמי ור' אסי, [פירש"י ז"ל דמהא דאמרי אינהו לעיל] (ה' ע"א) ואם לאו פחות משלושה [מתיר] שלושה אינו מתיר קא פריך דאלמא חיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. והקשה עליו מורי שיחי' דודאי טעמא דר' [אמי ור' אסי] התם אינו מטעם שביק איניש פתחא רבה ועייל בזוטא אלא משום דכל היכא שלא נשתייר פס ארבע אמות אין שם שיעור מבוי והלכך אם יש שם פרצה פחותה מג' ניתרת משום דאמרינן לבוד אבל אם היא שלושה לא אמרינן לבוד. ועוד היכי ס"ד דטעמא דהתם משום דשביק רבה ועייל באותה פרצה, והא ההיא פרצה פחותה מארבעה היא ואין לך פתח בפחות מד' דעיילי ביה אינשי כ"ש בפחות מג'. ועוד דמאי קא משני התם קא ממעט בהילוכה כלומר כיון שהיא מן הצד דא"כ אפילו יש שם פס ארבעה היאך מתיר פרצה עד עשר ליחוש דילמא שביק פתחא קמא וכו', על כן פירש הוא שיחי' דלא בא לחזק הקושיא דדלמא שביק פתחה רבה דאדרבה מקשה הוא למאן דאית ליה דחש לכך והכי קא מקשה ואיך תאמר דחיישינן דילמא שביק רבה ועייל בזוטא ומאי שנא מדר' אמי ור' אסי דאמרו דאם יש פס ד' מתיר פרצה עד עשר דילמא לא חייש לכך, ומשני התם קא ממעט בהלוכה כלומר דין הוא שלא נחוש שם לזה מאחר שהפתח הוא מן הצד אפילו תמצא לומר שיכנס אדם למבוי מן הצד ואינו נראה כמבטל הפתח שעליו הקורה שהרואה אומר דמפני שממעט בדרך הוא נכנס משם ולפיכך לא חיישינן, אבל הכא שאין לומר כן שהוא בצד אחד עם הפתח שעליו הקורה אם אדם נכנס דרך שם נראה כמבטל הפתח שעליו הקורה ולפיכך חיישינן. ולפי פירושו הלשון אינו עולה יפה.
עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח. כלומר להאכיל אם הוא על כלי שבתוכו טומאה ודווקא שהטומאה והטהרה תחת העור ממש ולא כנגד החלל שאע"פ שהחלל מצטרף לטפח אינו מאהיל ממש. וכדאמרינן במס' סוכה (י"ח ע"א) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית [זה] כנגד ארובה טהור, כלומר הטהרות שכנגד ארובה טהורות ומ"מ האויר מצטרף להאהיל כל היכא שלא יהיו הטומאה והטהרה תחתיו. ומצינו כיוצא בזה באויר סוכה דאמרינן דמצטרף ואין ישנין תחתיו. ואצבעיים ריוח באמצע, ולא אמרינן ביה אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטל ליה מן הטעם שכתבתי לעיל דבאויר דעלמא לא אמרינן דמבטל ליה.
אי איכא למימר דפליגי בעומד כפרוץ פליגי, וא"ת ואפילו למ"ד בעלמא דעומד כפרוץ לא הוי כעומד הכא ליתכשר דהא פחות מג' הוא ולימא ביה לבוד. וי"ל דבכלים לא אמרינן לבוד, ואי קשיא לך מאי דאמרינן בפ"ק דשבת (ח' ע"א) גבי כוורת דמשמע דאמרינן ביה לבוד, לא קשיא דכבר תירצה רב אשי שאני מחיצות לגויהן עבידן כלומר מחיצות כלי תשמיש לגוייהו בלחוד עבידן ולא אמרינן לבוד.
[מי אהני צורת פתח בגובה], הקשה ר"ת ומאי קא מיבעיא ליה צורת פתח אם מהניא בגובהה תיפוק ליה משום לחי דהא צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הוא והלכך אפילו כי ליכא קנה על גביהן נשאר שם שני לחיים. ותירץ הוא ז"ל דנפקא לן מינה לרחב מעשר שאין לחי מועיל לו כלום, א"נ למבוי המפולש דלא סגי ליה נמי בלחי ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. כתב הרמב"ם ז"ל דכי היכי דמהניא צורת [פתח] ליתר מעשרים תהוי נמי מהניא לפחות מעשרה. ולא נהירא דלא מצינו הכשר זה אלא ביותר גבוה מעשרים אבל בפחות מעשרה לא שמעינן, ואם [איתא] הוה ליה למיתני בהך ברייתא תרוייהו, ועוד דצורת פתח לא מהניא [יותר] ממחיצה ואילו מחיצה פחותה מעשרה אינה מחיצה היאך יועיל צורת פתח יותר ממנה. ועוד דבהדיא תנינן לקמן (י"א ע"ב) גבי כיפה דפחות מעשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח ולא נחלק ר' מאיר אלא משום דסבר חוקקין להשלים הא לאו הכי לא ושמעינן מינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין והוא פחות מעשרה לא פתח [הוא] מפי מורי שיחי'.
<h2>דף יא.</h2>
מאי לאו אסיפא לא ארישא, והלכך אמלתרא [ברחבה] לא איפשיטא, ומדלא איפשיטא יש מי שאומר לקולא אזלינן משום דהוה ליה ספק דדבריהם וכל ספק דדבריהם לקולא ויש מי שאומר דכיון דמחיצות עיקר אית להו מדאורייתא אף ברביעית נמי אזלינן לחומרא כשל תורה, וכן דעת מורי שיחי' ומביא ראיה מדאמרינן (בירושל') לקמן פרק (כיצד משתתפין) [חלון] (פ"א ע"ב) אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, ואיבעי להו מי אמר שמואל אפילו במבוי שנטלה קורתו או לחיו, ומהדר בעירובין אמרתי ולא במחיצות, אלמא אפילו במחיצה רביעית לא הלכו בה לקולא הואיל ואית לה עיקר מן התורה, ודומה לזה נמי אמרו לקמן (ל"ו ע"א) בפרק בכל מערבין גבי ספק עירוב דאמר ר' יוסי כשר ופרכינן ליה מדידיה דאמר גבי נגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת שהוא טמא דאלמא ספק לחומרא ס"ל, ומשני רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ואית לה עיקר בדאורייתא, ומקשינן התם שבת נמי יש לה עיקר מן התורה (וקא דייק) [ופריק] קסבר ר' יוסי תחומין (דאורייתא) [דרבנן], אלמא אי הוה להו עיקר בדאורייתא ספיקא לחומרא אמרינן, הכי נמי הואיל ומחיצות יש להם עיקר מן התורה במחיצה רביעית נמי אזלינן לחומרה.
חצר שרובה פתחים וחלונות, פירש"י שריבה לה פתחים וחלונות מד' דפנותיה. וכן נראה ודאי דאילו באחת או בשנים מדפנותיה מיירי בהא לימא רב דצורת פתח לא מהניא להו, הא רב הונא דפסק לעיל (ז' ע"א) הלכה כת"ק דאמר דמבואות המפולשין לרה"ר עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ועוד פירש"י ז"ל דפתחים אלו בפחותים מעשר מיירי וכן עיקר, דאילו ביתר מעשר מה לי ריבה בהן פתחים אפילו בחד נמי אינו ניתר בצורת פתח אליבא דרב, אלא ודאי איברא כדבריו.
נעץ ארבע קונדסין בארבע זויות השדה ומתח זמורה על גביהן. פירש רבינו חננאל ובין קונדס וקונדס נעץ קנים בפחות פחות מג' טפחים ומתח זמורה על גביהן כדי שלא יפלו הקנים והניח פתח סמוך לקונדס רחב, והא דאמרינן במאי עסקינן אלימא מן הצד כלומר שלא הניח הזמורה אלא על הקנים אבל על גבי הקונדסים לא הניח ונמצא — שהפתח אין לו משקוף. ולזה הקשה מורי שיחי' דהיאך מפרש הוא דבין קונדס וקונדס נעץ קנים ומי הזכיר קנים כאן. ועוד דלפי פירושו לא היה לו לומר אלימא מן הצד דהכין הוה ליה למימר אלימא דלית ליה תקרה. ועוד דא"כ היכי קרי רב חסדא להא צורת פתח דצורת פתח אינו אלא א"כ יש לו על גביו תקרה וכדאמרינן לקמן (י"א ע"ב) צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ע"כ הפירוש הנכון כמו שפירש"י שאין שם אלא ד' קונדסין בלבד בד' הפיאות ומותח זמורה על גבי הקונדסין להיות לו לפתח בקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ומן הצד ר"ל שלא מתח הזמורה על גבי הקונדסין ממש אלא באמצע הקונדסין. וא"ת מאי קאמר הכא במאי עסקינן אלימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן לשבת דלא, דמאי קושיא דילמא ר' יוחנן סבר לה כר' יוסי אליבא דרב דס"ל דאין פרוץ מרובה על העומד ניתר בצורת הפתח לפיכך בפחות מעשר וכמו שפירשנו לעיל. ותירצו בתוספות דאין לומר ר' יוחנן ס"ל כרב יוסף דק"ו דרב יוסף הא איפריך. ומורי שיחי' תירץ דעיקר הקושיא אינה דהכא מהדרינן לאוקמי' דר' יוחנן כרב ואי הוה אמר ליה אין בעשר ור' יוחנן ס"ל כרב יוסף אליבא דרב דאמר דצורת הפתח מהניא לפחות מעשר כל היכא שיהא עומד מרובה על הפרוץ כ"ש שנלמוד מינה דר' יוחנן ס"ל כרב דאמר דביתר מעשר לא מהניא צורת פתח, דרב יוסף מנא ליה דפרוץ מרובה על העומד לא מהנה צורת פתח מדרב דאמר דביתר מעשר לא מהני צורת פתח והלכך מאן דאית ליה כרב יוסף ע"כ אית ליה נמי לדרב.
<h2>דף יא:</h2>
לא לעולם אידי ואידי מן הצד והתם בעשר והכא ביתר מעשר, פירוש לעולם אימא לך דר' יוחנן דלא כרב דהיכא שיהא הזמורה על גבן אפילו ליתר מעשר שרי אפילו לשבת. וא"ת א"כ עולי רגלים למה תיקנו פסי ביראות שאינן יכולין להרחיקן זה מזה יותר מעשר אמות לר' מאיר ולר' יהודה יותר משלוש עשרה אמה ושליש, ימתחו זמורה על גבי ד' קונדסין ואפילו רחוקין כמה שירצו ויהיה מותר לטלטל בתוכן. וכן נמי לענין [שיירא] שהוצרכו לשלושה [חבלים], לפי זה בחבל אחד סגי להו. ותרצו בתוספות דאין הכי נמי דהוי מצי לתקן בכך אלא משום שהוצרכו לתקן כדי שיכניס אדם בהמתו וגמלו טעונין שהן גבוהין הוצרכו לתקן בנין שלא יפילו אותן הגמלים, וכענין זה אמרו לקמן פרק עושין פסין (כ"ד ע"ב) גבי רחבה דהות בפום נהרא. ועוד שאם היו מתקנין כן היה יותר נקל ליפול ברוח מצויה. ולענין צורת פתח אי מהניא בגובהה קיי"ל כגמ' דילן דאמרינן דמהניא, מיהו בירושלמי (פרק א' הלכה ט') נחלקו בדבר זה דגרסינן התם במתני' דמקיפין ג' חבלים ר' זעירא [ר'] אבדימי דחיפה בשם ר' שמעון בן לקיש לגובה אפילו עד ק' אמה, א"ר יודן הדא דתימא לענין כלאים אבל לשבת לא דדי לפאה שתהא בקורה א"ר [יוסף] היא כלאים היא שבת.
אשכחינהו רב אחא בריה דרבא לתלמידי' דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת פתח וכו', אמר להו צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. כתבו בתוספות דמספקא לן על איזה שאלו ועל איזה השיבו שאינו צריך (כי) אם על היכר ציר או על ראוי להעמיד בה דלת, וכיון דלא ידעינן מאי אזלינן לחומרא וצריכא שתהא בריאה כדי שתקבל דלת וצריכא היכר נמי דציר. ורבינו אלפסי [ז"ל] נראה שסובר (זה) דעל זה של היכר ציר השיבו על כן השמיט לאותה דריש לקיש והביא אותה של רב חסדא שאמר צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת. ומורי שיחי' כתב דבין על זו ועל זו השיבו ולומר דאינה צריכה לא היכר ציר ולא לקבל דלת, דבקנה מכאן [וקנה מכאן] וקנה על גביהן סגי וקנה הא משמע שאינו בריא לקבל דלת. וכן הוא בירושלמי (פ"א ה"א) דפליגי התם ר' יוחנן וריש לקיש, דר' יוחנן אמר צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם וריש לקיש אמר צריכה ציר (וכן ציר) ולא יהא מחוסר אלא דלת, וקיי"ל כר' יוחנן. ולענין אם צריך ליגע או לא, יש מי שפסק הלכה כרב ששת משום דהלכתא כרב ששת באיסורי. ולפי זה הא דבעא רב ששת לרבה בר שמואל לאו לענין נוגעין קא מיבעיא ליה אלא לענין חוקקין ומילתא באפי נפשה היא. אבל יש פוסקים כרב נחמן דקאמר אין צריך ליגע וטעמא משום דס"ל דהא דבעא מיניה רב ששת לרבה בר שמואל לענין נגיעה קא מיבעיא ליה ומוכח מינה דס"ל כרב נחמן דאמר אין צריכין ליגע. ואיכא נוסחי דגרסי בסוף הבעיא אי משכחת להו לבי ריש גלותא תימא להו ולא מידי דאלמא בפלוגתא דלעיל שייכא וכן דעת רש"י ז"ל והראב"ד.
גירסת הספרים וכן גרש"י לימא קא סברי ב"ש ד' מחיצות דאורייתא לזרוק משלוש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבעה, וב"ה אומרים לחי או קורה, לימא קסברי ב"ה ג' מחיצות דאורייתא לזרוק משתיים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלוש. ולפי גירסא זו הכי פירושה מדקתני ב"ש או לחי וקורה ולא סגי להו בחד מינייהו אלמא קורה לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה, וכיון דקורה משום מחיצה אלמא ד' מחיצות דאורייתא, דאי מחיצה רביעית דרבנן למה להו לחי וקורה ליסגי להו בחד מינייהו להיכרא. ומשני לב"ש נמי שלוש מחיצות נמי דאורייתא לענין הזורק לתוכן מרה"ר או מתוכן לרה"ר שהוא חייב, אבל לטלטל בתוכן לא התירו רבנן עד דאיכא ד'. והדר בעי לב"ה דאמרו דבלחי או קורה סגי לימא קא סברי ג' מחיצות דאורייתא כיון דבמחיצה רביעית סגי להו בלחי או בקורה אלמא קורה לא בעי לה אלא משום היכר. ומהדר לזרוק משתיים הוא דמחייב כלומר למהוי רשות היחיד מדאורייתא לחייב הזורק לתוכן מרשות הרבים או מתוכן לרה"ר בשתי מחיצות סגי, אבל לטלטל אסרוהו רבנן עד דאיכא ג' מחיצות גמורות ולא אמרו דבלחי או קורה סגי אלא במחיצה רביעית לבד, וכתב מורי שיחי' דלפי גירסא זו ודאי הא דאמרינן דלב"ה שתי מחיצות הוו רשות היחיד דאורייתא דחייה בעלמא היא דליכא מאן דסבירא ליה דשתי מחיצות דאורייתא אלא ר' יהודה בלחוד דאמר מי שיש לו שתי בתים בשני צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן ונושא ונותן באמצע, ולא אשכחן בכולהו אמוראי מאן דאית ליה כוותיה דכולהו סבירא להו דשלוש מחיצות בעינן למהוי רשות היחיד דאורייתא. ור"ח לא גריס לימא קא סברי ב"ש ולא לימא קא סברי ב"ה וכן נמי לא גריס מג' הוא דמחייב ולא משתיים הוא דמחייב, אלא הכי גריס ב"ש אומרים לחי וקורה קסברי ב"ש ארבע מחיצות דאורייתא לזרוק מג' הוא דאסור לטלטל עד דאיכא ארבע, וב"ה אומרים לחי או קורה קסברי ב"ה שלוש מחיצות דאורייתא לזרוק משתים הוא דאסור לטלטל עד דאיכא שלוש. ולפום האי גירסא הכי פירושו לב"ש אע"פ דלענין טלטול אינו מטלטל עד דאיכא ד' מחיצות לזרוק מיהא אסרו מדבריהם, מג' הוא דאסור, ולב"ה אע"ג דאיכא מחיצה גמורה מדאורייתא אסור לטלטל בתוכה עד דאיכא שלוש לזרוק מיהא גזרו עליה רבנן כל היכא שיהא בה שתים, וזה נכון אבל אין לשון הגמ' עולה יפה לפי זה הפירוש.
<h2>דף יב.</h2>
אי אמרת בשלמא לחיים וקורה היינו דקאמר ליה וכי לסותמו אני צריך. וא"ת והיכא קס"ד דלחיים וקורה קאמר דא"כ הוה ליה למימר עשה לו לחי אחר וקורה דהא איהו לא עבד אלא לחי אחד, ורבותינו הצרפתים העלוה בקושיא. ומורי שיחי' תירץ דמסתברא דאיהו כי עבד כב"ש עבד דהא מתלמידי ב"ש הוה שתלמידו של ר' אליעזר הוה אלא שטעה בדר' אליעזר רבו שהיה סבור שר' אליעזר לאו לחיים דווקא קאמר אלא אף לחיים קאמר כלומר במקום לחי וקורה של ב"ש אמר איהו לחיים ולפיכך הטיל בו לחי וקורה ואמר לו ר' אליעזר עשה לו לחי אחר וקס"ד השתא דהכי קאמר ליה עשה לו לחי אחר עם הלחי והקורה שכבר עשית אלמא ר' אליעזר לחיים וקורה קאמר. ודחינן וכי לסותמו בלחיים אני צריך כלומר דר' אליעזר ה"ק ליה עשה לו לחי אחר דלחיים דווקא קאמינא והקורה שעשית לא מעלה ולא מוריד, ומהדר ליה וכי לסותמו בלחיים אני צריך שהמבוי היה קצר ואלו עשה לחי מכאן ולחי מכאן היו סותמין אותו. וא"ת והא לחי אין לו שיעור ובמשהו סגי ליה, מכאן מוכיח בירושלמי (פ"א ה"ב) דר' אליעזר ס"ל כר' יוסי דאמר במתני' דלחיים צריך שיהא ברחבו שלושה.
כי סליק ר' אבא פירשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן וכו' והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא וסבר לה כר' יוסי וכו', פירש"י ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ד' טפחים הוא ובשתי רוחות סגי בשתי משהויין. וכתב מורי ורבי שיחי' דמסתברא שהזקיקו לרש"י לפרש כן מדקאמר והא דתאני אדא בר אוכמי רבי היא אלמא ר' יוחנן לית ליה דרבי ופשטא דמילתא ודאי הכין משמע דרבי לית ליה דר' יוחנן, ותדע לך דהא אוקימנא הא דאדא בר אוכמי רבי היא וסבר לה כר' [יוסי] ואם איתא דרבי אית ליה דר' יוחנן למה ליה למנקט קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה, קטנה בעשר וגדולה בעשר וארבעה טפחים סגיא, אלא ודאי איברא כדאמרן. ולפי זה קשיא טובא דודאי רבי ור' אליעזר בחדא שיטתא קיימי וכדאמרן לעיל מודים חכמים לר' אליעזר ואמרינן מאן מודים רבי היא, ואמרינן רב נחמן דאמר לעיל הלכה כר' אליעזר בפסי [חצר] כרבי ס"ל. ולפי זה [אי] אפשר דהא איהו [אמר] לקמן נקטינן איזהו חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כל שמרובעת, אלמא לרב נחמן פס ארבעה מתיר בחצר, ע"כ נראה [הפירוש] הנכון דהא דר' יוחנן אליבא דכו"ע אתיא ורבי ורבי אליעזר מודו בה ולא נחלקו רבי ור' יוחנן ורבנן אלא בפס משהו, דלרבנן בחד ומשהו שרי ולרבי כיון דאינו אלא משהו בעינן שנים. אבל בפס ד' לכו"ע בחד סגי וכדר' יוחנן והיינו דרב נחמן דס"ל כר' אליעזר אמרה הכין לקמן. וא"ת א"כ דרבי סבר לה להא דר' יוחנן למה ליה למנקט קטנה [בעשר] וגדולה באחת עשרה, בקטנה בעשר וגדולה בעשר וארבעה טפחים סגי ליה. י"ל (דרב) [ד]אדא בר אוכמי ס"ל דרבי שני פסין בעי ורחבין שלושה כר' יוסי אבל רבי ודאי לית ליה הכין, והיינו דאמרינן והא דאדא בר אוכמי רבי היא כלומר ודאי איהו נמי כרבי אמרה אלא דקסבר דרבי ס"ל כר' יוסי. וא"ת והיכי קאמרינן הכא דאדא בר אוכמי הוא דאמר דרבי סבר לה כר' יוסי אבל רבי [לא] ס"ל הכין והא אמרינן לקמן (י"ד ע"ב) אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהלמי ולא בלחיים, א"ל רב הונא בהלמי אמרת לן בלחיים לא אמרת לן וכו' מ"ט משום דרבי קאי כוותיה, אלמא לכו"ע היא מילתא פשיטא דרבי סבר לה כר' יוסי. וי"ל דהתם נמי רב יוסף ורב הונא בר חיננא דלית להו הא דאמר אין הלכה כר' יוסי בלחיים ס"ל כאדא בר אוכמי דאמר דרבי ס"ל כר' יוסי. וא"ת כיון דר' יוחנן ורבי בחדא שיטתא קיימי ומעיקרא הוה ס"ד דהא דאדא [בר אוכמי] אפילו ר' יוחנן מודה בה מי דחקו עתה לדחותה מדר' יוחנן לימא הכי ר' יוחנן היא ומרוח אחת בארבעה משתי רוחות בשלושה מכאן ושלושה מכאן, וי"ל דהיינו טעמא דכיון דר' יוחנן אמר בהדיא דבפס אחד של ארבעה סגי תו לא מצינן לאוקמי הא דאדא בר אוכמי כוותיה, דאי ר' יוחנן למה ליה למנקט קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה קטנה בעשר וגדולה בעשר וארבעה טפחים הוה סגי ליה. א"נ י"ל טעמא אחרינא דכיון דר' יוחנן בעי פס ד' מרוח אחת כשתמצא לומר דמשתי רוחות בפחות מכאן סגי ליה כיון דאפיקתיה מד' אוקמיה אמשהו, דניחא לן לאוקמיה אליבא דרבנן דס"ל דשיעור לחי כל שהוא (מלאוקמי אליבא דרבנן דס"ל דשיעור לחי כל שהוא) מפי מורי שיחי'.
ג"ה למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגיא, וכי תימא מאי רוב דופן בדופן שבעה דארבעה הוה ליה רוב דופן למה לי ארבעה תסגי ליה בשלושה ומשהו דאמר רב אחלאי וכו'. למה לי רוב דופן בד' סגי ליה כלומר לימא עד דאיכא ארבעה דהוה חידוש טפי דלא הוה צריך רוב דופן אלא ארבעה ואע"ג דהויא חצר גדולה. וכי תימא בדופן שבעה דארבעה הוי רוב דופן כלומר הא דנקט רוב דופן לדופן שבעה ולאשמועינן דברוב דופן סגי ליה, ואי הוה אמר בד' לא הוה משמע לן רבותא כלל כיון דבארבעה נמי הוי רוב דופן דאדרבא השתא דאמר רוב דופן אשמעינן רבותא טפי, דאילו אמר ארבעה הוה אמינא דלעולם אפילו בדופן שבעה בעי ארבעה והשתא קמ"ל דלעולם ברוב דופן סגי ליה. למה לי ארבעה כלומר לא היא דהיאך אפשר לומר דנטעה ונאמר דבדופן שבעה נבעי, דהא אין לנו למעט אוירו אלא כדי שלא יהא ברחבו ארבעה וכדרב אחלאי וכיון שכן בדופן שבעה בשלושה ומשהו סגי ליה, הלכך אי הוה אמר ארבעה הוה משמע לן רבותא טפי לגבי חצר גדולה משמונה ולמעלה ובדופן שבעה לא הוה מגרע לן דהא ידעינן דאפילו בג' ומשהו סגי ליה. ופריק משום דרב אחלאי תנאי היא והוה אמינא אי הוה אמר בארבעה דשמואל דלא כוותיה ולעולם בדופן שבעה נמי בעינן ארבעה ולפי זה אמר רוב דופן, ואין סוגית הגמ' עולה יפה לזה הפירוש, אבל מתוך הדחוק פירש כן מורי שיחי'.
במה דברים אמורים שנפרצה יותר מעשר אבל בעשר אין צריך כלום, פירש"י דמדמפליג בין עשר ליתר מעשר ע"כ לאו בנפרצה לגמרי במלואו קא מיירי אלא בשנשארו לה גיפופין, דאלו בנפרצה במילואה קא מיירי הוה ליה לאקשויי אי הכי מה לי יותר מעשר דהא כיון שנפרצה במילואה לאו פתח הוא וצריכה שני פסין. וא"ת והא אמרינן בסמוך והא נפרצה חצר במילואה י"ל דכל שנפרצה חצר ביתר מעשר במלואה קרי לה הואיל ודיניהן שוה. וכתב מורי שיחי' דודאי למסקנא הכין הוא דבלא נפרצה לגמרי קא מיירי אבל מ"מ השתא ס"ד דבנפרצה במלואה ממש קאמר והיינו דאקשינן לקמן והלא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה. וא"ת א"כ אמאי לא אקשי ליה למאי דקאמר בעשר אין צריך כלום דכיון שנפרצה במילואה מה לי עשר מה לי יתר מעשר. וי"ל דה"ה דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דעדיפא מינה נקט וחדא דאית בה תרתי אקשי ליה והכי קא מקשה היכי קא שרית ביתר מעשר לטלטל בחצר והלא נפרצה חצר במלואה וכל היכא שנפרצה במלואה בין שתהא הפרצה בעשר בין ביתר מעשר לעולם החצר אסורה. ופריק דאית ליה גידודי כלומר שאינה נפרצת דעדיין יש לה גידודי והן כעין פסין וכן פירשה הרב אלפסי זצ"ל. אבל רש"י ז"ל פרשה דאית לה גידודי מלמטה כלומר שנשארו מן הפרצה למטה אבל הים מכסה אותם והלכך החצר מותרת באותם גידודי אבל למלא ממנה אסור כיון דעריבי מיא. וא"ת א"כ כיון דטעם איסור זה הוא משום דעריבי מיא הא דאקשינן פרק כיצד משתתפין (פ"ו ע"א) לרב יהודה דאמר גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה וכו' למעלה למעלה מן המים למטה למטה מן המים, מ"ש למטה ממש דלא עריבי מיא למטה מן המים נמי הא עריבי מיא, אלא לא שמיע לך הא דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיראו ראשי קנים למעלה מהמים טפח, אדרבא הוה ליה לאקשויי רב יהודה לרב הונא דפליג עליה התם וליטעמיך דלא חיישת לעריבי מיא תיקשי לך ברייתא דלשון ים דקאמרינן דאע"ג דאית ליה גידודי הואיל ועריבי מיא אסור למלאות ממנה מים. תרצו בתוספות דבהרבה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה וזה אחד מהם. ומורי שיחי' [תירץ] דכיון דלא קתני בברייתא להדיא דאית לה גידודי אלא מתוך קושיא איצטריכתא לאוקמה הכי משום הא לא אקשי מינה. ומ"מ קשה לשני הפירושים כיון שאסור למלאות מן הלשון אפילו כי אית לה גידודי לחצר היאך אפשר לטלטל בתוכה והלא נפרצה במילואה מצדדיה למקום האסור לה ללשון הים. על כן פירש ר"ת ז"ל דאית לה גידודי דקאמר הכא ר"ל סביב החצר בין הלשון והמים וכן בכל צידי החצר. וא"ת עוד מ"ש דהכא אמרינן דבשלא נפרצה ביתר מעשר (ממלא) נמי ממלינן ולא מפלגינן בין עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין לא עשו לה ואלו התם (פ"ז ע"א) תניא אמת המים העוברת בחצר אסור למלאות ממנה אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה בין בכניסה בין ביציאה, ומדלא מפלגינן בה כדמפלגינן בהך ברייתא ש"מ דאפילו בנפרצה פחות מעשר קא מיירי, י"ל דשאני התם שעוברת מצד אל צד ואינה נשארת בחצר והרי זו חולקת רשות לעצמה וכרמלית גמורה [היא], אבל כאן שנשאר הלשון בתוך החצר כל שלא נפרצה החצר ביתר מעשר אין זה אלא במים שבחצר ובין יש לה מחיצה גבוהה עשרה ובין אין לה מותר למלאות ממנה וכדאמרינן בפרק פסין (כ"ד ע"א) דמים כנטעים דמו גבי קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונתמלא מים דאפילו יש בעומקן בית סאתיים מותר מפני שהן תוך הרשות עצמו והלכך לא אסרו כאן אלא היכא שנפרצה ביתר מעשר. וטעמא משום דכיון שנפרצה בעשר וביותר מעשר נעשה המבוי כרמלית מפני שנפרץ לים במלואו. והראב"ד כתב דהכא מיירי בשאין בעומקו עשרה טפחים ולא ברחבו ד' טפחים, אבל אם היה בעומקו עשרה טפחים וברחבו ד' טפחים אפילו לא נפרצה אלא בעשר אסור אלא א"כ עשה לה מחיצה [גבוהה] מעשרה טפחים בכניסתו, ובכי האי גוונא מיירי ההיא דהתם לא הצריכו מחיצה עשרה אלא א"כ יש בעומקן עשרה אבל היכא שאין בעומקן עשרה לא הצריכו, והכי מוכח התם. ולפי דבריו ההיא דמים כנטעים דמו מיירי בשאינן מעורבין עם מים שחוצה להן אבל הכא מיירי במעורבין.
<h2>דף יב:</h2>
והתניא חצרות של רבים ומבואות [שאינן] מפולשין וכו'. הקשה מורי שיחי' ודלמא הכא מיירי בשהכשירן בלחי, וי"ל דכיון דסתמא קתני משמע ודאי דבין בלחי בין בקורה מיירי.
בתים וחצרות פתוחין לתוכו. פירש"י הכא שתי חצרות ובית אחד בכל חצר וחצר, ולקמן (ע"ד ע"א) הדר ביה שפירש שתי חצרות פתוחין [למבוי] ולכל חצר וחצר פתוחין שני בתים. וכן הנכון דדין בתים עם חצירות עם מבוי לעולם בעינן שתי חצרות פתוחין למבוי ולפיכך בעינן נמי שני בתים לחצר. והכי איתא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם רב נחמן בעי מבוי אין פחות משתי חצרות חצר אינה פחותה משתי בתים. ולא כן דעת הרמב"ם ז"ל דנראה מדבריו שהוא מתיר אפילו בחצר אחת שכן כתב ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות [לתוכו] כגון שלא היו בו אלא בית אחד או חצר אחד אינו ניתר בלחי וקורה. נראה מדבריו דאם יש בו בית אחד וחצר אחד ניתר בלחי וקורה, וזה אינו נכון דהא שמואל הוא דאמר הכין בפרק הדר (ע"ד ע"א) ולא קיי"ל כוותיה דהא רב פליג עליה ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ועוד דהתם נמי אסיקנא דשמואל הדר ביה.
גרסת הספרים שלנו כך הוא אי ארכה יתר על רחבה הוה ליה מבוי ומבוי בלחי סגי ליה. ולפי גירסא זו קאי אחצר ולומר אפילו חצר כל שארכה יתר על רחבה דינה כמבוי וניתרת בלחי או בקורה, ולפי זה אין [בין] מבוי וחצר כלום לענין זה דכל היכא שיהא ארכו יתר על רחבו שניהן ניתרין בלחי או קורה, וכשארכו כרחבו זה וזה אינן ניתרין אלא בפס ד' או בשני לחיין וכדאמר רב נחמן לעיל (ה' ע"א), והמבוי חמור יותר היכא שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו דאפילו ארכו יתר על רחבו צריך פס ד' כחצר מרובעת וכדאמר רב נחמן. וזה תימה דבכל דוכתא משמע שחצר חמורה מן המבוי וכדאמרינן לעיל (י"ב ע"א) מודים חכמים לר' אליעזר בפסי חצר והלכה כר' אליעזר בפסי חצר, וכן נמי אמרינן הכא איזו היא חצר שאינו ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה, ולפי זה שפירשנו אינו כן אלא המבוי חמור מן החצר. ואפשר לדחות ולומר דכי מיירי בחצר סתם בכל דוכתא ר"ל חצר מרובעת וההיא ודאי חמורה מן המבוי דאינה ניתרת בלא פס ארבעה. וגירסת הראב"ד נכונה דגריס כן ה"ק אי ארכו יתר על רחבו הוה ליה מבוי ומבוי בלחי וקורה סגי ליה, ואם אין ארכו יתר על רחבו הוה ליה חצר ואינו ניתר בלחי וקורה אלא בפס ארבעה. ולפי זה אמבוי קאי והכי פירושו איזו היא חצר וכו' כלומר איזהו מבוי שדינו כחצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כל שמרובעת. ואקשינן מרובעת אין עגולה לא, ומהדר ה"ק אי ארכו יתר על רחבו הוה ליה מבוי וכו'. ולפי זה לעולם החצר חמורה מן המבוי שאינה ניתרת אלא בפס ד' בין ארכה יתר על רחבה בין רחבה [יתר] על ארכה בין מרובעת, אבל מבוי אי ארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו ניתר בלחי או קורה.
<h2>דף יג.</h2>
איכא בינייהו דרב אחלאי ואיתימא רב יחיאל ולא מסיימי. וכתב הראב"ד כיון דלא מסיימי מספקא לא דחינן מימרא דרב אחלאי דדלמא חכמים ס"ל כוותיה ומדסבירא להו כוותיה בודאי הלכה כמותו דהוה ליה ר' עקיבא יחיד עם רבים והלכה כרבים. ורבינו נ"ר כתב ומסתברא ודאי דהא דרב אחלאי הלכתא היא דאפילו תמצא לומר דר' עקיבא כוותיה ות"ק פליג עליה הוי להו דברי אמורא דקאי תנא כוותיה וקיי"ל דבכי האי גוונא הלכתא כאמוראה. ועוד ראיה דהלכתא כוותיה מדאמרינן לעיל (י"ב ע"א) גבי הא דתניא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות וכו' אמר רב אשי ה"ק אינו צריך לא לחי (ולא) וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר [אלא] או לחי או קורה כב"ה ואמרינן וכמה ואמר רב אחלאי ואיתימא ר' יחיאל עד ארבעה, וההוא עד כמה ודאי לישנא דגמ' הוא ומהדר בהדיא מיהא דרב אחלאי אלמא כוותיה סבירא ליה, ועוד ראיה מדאקשינן מינה להדיא לעיל (שם) לשמואל למה לי ד' תיסגי בג' ומשהו דאמר רב אחלאי וכו'. ולא כן פסק הרמב"ם ז"ל שכתב מבוי שאין ברחבו ג' טפחים אינו צריך [כלום] כלומר משום דכל פחות מג' כלבוד דמי מכלל דס"ל דבג' לא אמרינן לבוד וצריך תיקון. ואין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו. והא דרב אחלאי דווקא לגבי מבוי הוא אבל לגבי חצר לעולם צריך או רוב דופן או שני פסין וכדאמרינן לעיל [שם] גבי ההיא דשמואל דאקשינן עליה מדרב אחלאי ופרקינן כאן בחצר כאן במבוי. וכתב הראב"ד נראה לי כי פליגי תנאי בדרב אחלאי כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כולו פחות מד' טפחים לדברי הכל מקום פטור הוא ואינו צריך כלום ע"כ, וכן דעת רבינו נ"ר.
הלכה כאותו תלמיד, וא"ת ומאי נפקא לן מינה אם הלכה כמותו אם לאו דהא אותו תלמיד לא אתא לאשמעינן מידי אלא אליבא דב"ש דסבירא להו דבעינן לחי וקורה אבל לב"ה דבכל מבוי סגי להו בלחי או קורה לא נפקא לן מידי. וא"כ מאי איכפת לן אם הלכה כמותו אם לאו הא אנן כב"ה קיי"ל. תירצו בתוספות דנפקא מינה דכל היכא דבעי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיים וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיים במבוי קיי"ל כוותיה, הלכך איצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד' אמות דבלחי או קורה סגי ליה, ומינה ילפינן דחצר שפתחה פחות מארבע אמות אינו צריך אלא או לחי או קורה. והקשה מורי שיחי' דהיאך אפשר לומר דר' עקיבא ואותו תלמיד אתו לאשמועינן (דמשהו) [דמשום] דרשב"ג דאמר לעיל (י"ב ע"א) לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד' [אמות] שאינו צריך כלום, איצטרכינן לפסוק הלכה הכא כאותו תלמיד, דהא מדבריו של אותו תלמיד למדנו למעלה דמאי אינו צריך כלום דקאמר רשב"ג, אינו צריך לחי וקורה כב"ש ולא לחיים כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה. והא נפקא מינה דאילו אין הלכה כמותו הוה אמינא דלא כלום ממש קאמר, קמ"ל דמאי לא כלום לא לחי ולא קורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה, והא נפקא לן מינה. והכי איתא בירושלמי (עירובין פ"א ה"ב) דגרסינן התם והלכתא כאותו תלמיד דלא כן מה אנן אמרין כב"ש ויש הלכה כב"ש ולא כב"ה, אלא כיון דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' טפחים אינו צריך קורה. [ע"כ]. ונראה שיש שיבוש בגירסא דכך היה לו לומר דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' אמות אינו צריך קורה.
קנקנתום, פירש"י אדרימינט שהוא שחור, וכן משמע בגיטין (י"ט ע"א) דמפרש בגמרא מאי קנקנתום חרתא דאושכפי, וחרתא ודאי שחור הוא וכדאמרינן בנדה פרק כל היד (י"ט ע"א) שחור כחרת. ורבינו שמואל פירש וידריאול, ואע"ג שאינו שחור אלא ירוק דומה לזכוכית, כשנטחן היטיב הוא משחיר, וכן דעת ר"י בעל התוספות ז"ל שפסק דבדיו של ספר תורה מותר ליתן אדרמינט דלאו היא קנקנתום.
<h2>דף יג:</h2>
שיכול לטהור את השרץ מן התורה. הקשו בתוספות ומה חכמה היא זו אם יודע לעשות ק"ו פריכא דהא טומאת שרץ בהדיא כתוב בתורה. ותירץ ר"ת ז"ל דלטהר אותן מידי טומאת משא קאמר, דהא בתורה לא כתוב טומאה בהו אלא במגע. וא"ת א"כ למה לי ק"ו, י"ל דאיצטריך משום דכתיב גבי טומאת משא או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע"פ שהוא רוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש. דדרשינן בסנהדרין פרק ד' מיתות ב"ד (נ"ט ע"ב) וכל חיה הרומשת זה נחש, קמ"ל דלטומאת משא אין שרץ בכלל חיה. וא"ת א"כ היאך אמר רבינא דאתו שרצים מק"ו דנחש והא נחש שמטמא הוא דבכלל חיה הוא כדאמרן. תירץ ר"ת ז"ל דבהדיא מפקינן נחש בתורת כהנים מטומאת נבלות וגמרינן לה מכלל דכל הולך על גחון. והקשו עליו בתוספות שהרי לא מצינו בשום מקום בתורת כהנים מיעוט זה. ועוד הקשו עליו דמיעוט טומאת משא לשרצים נמי בהדיא מפקינן לה בתורת כהנים מקרא דכתיב אשר היא לכם לאכלה, היא ולא שרצים, ואפשר לומר דהכא ה"ק אילו לא היה כתוב בתורת כהנים אני הייתי מטהר אותו ממאה וחמישים טעמים.
<h2>דף יד.</h2>
ורב חסדא אמר אף מעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל אריח וקורה, פירש"י מעמידי קורה אם נעץ יתידות שאין ברחבן טפח על גבי המבוי ונעץ הקורה עליהן. ור"ח פירש כותלי המבוי ממש שמעמידין עליהם צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל אריח וקורה.
הניח קורה על גבי מבוי ופירש מחצלת עליה וכו', קורה אין כאן דהא מכסיא מחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. הקשה רבינו נר"ו תיפוק ליה משום קורה דתיהוי מחצלת קורה אטו מיגרע גרע מפני שהיא משוכה למטה, והלא לא מצינו שיעור לקורה למטה, דבלחי דווקא מצינו שיעור כדאמרינן לעיל (ה' ע"ב) ד' אמות נידון משום מבוי אבל בקורה לא מצינו, ובלחי נמי לדברי רש"י אם הניחו מתחילה לשם לחי אין לו שיעור. ותירץ הוא נ"ר דשמא נאמר דאף קורה נמי יש לה שיעור למטה וכל שהיא עשרה טפחים אינה מתרת משום דעשרה טפחים הם שיעור מחיצה והלכך נפקא (לן) [לה] מתורת קורה והוי מחיצה והכא הויא לה מחיצה תלויה ולפיכך אינה מתרת, וזה נכון בעיני רבינו נ"ר, אבל מ"מ כתב הוא נ"ר דאין ללמוד זה מכאן דא"כ היה לו לומר ומשוכה עשרה טפחים, ואפשר לומר דמה שאינה מתרת כאן המחצלת משום קורה טעמה מפני שאין בריאה לקבל אריח ואנן [בריאה] לקבל אריח בעינן, ודלא כר' יהודה דמתיר במתני' אפילו של קש ושל קנים.
אם מקבלת אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת, פירש רבינו נ"ר דבין שתיהן אינן רחבות אלא טפח והרחיקן זו מזו חצי טפח כדי שיקבלו בין שתיהן ובין אוירן אריח לרחבו דשיעורו טפח ומחצה, אין צריך לתת קורה אחרת. ואם לאו, כלומר אלא שהרחיקן יותר צריך להביא קורה אחרת. א"נ לקרבן כדי שיחזרו בכדי שיעור זה, וחדא מינייהו [נקט]. ומפני שהקורות קבועות בכותל נקט לשון זה דיביא קורה אחרת וקמ"ל דאע"ג דבעלמא אמרינן לבוד בפחות מג' הכא לא אמרינן משום דקורה ראויה לקבל אריח בעינן. רשב"ג אומר אם מקבלות אריח לארכו ג' טפחים, כלומר אפילו רחוקות זו מזו כל כך שמקבלות אריח לאורכו ג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, אבל יתר מיכן צריך להביא קורה אחרת. והכי איתא בירושלמי (פ"א ה"ג) דגרסינן התם שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח כמה יהא ביניהן ר' זעירא אומר חצי טפח, הרי למדנו שבמרוחקות זו מזו מיירינן.
גמ' אמר אביי ר' יוסי סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין, יש מי שאומר דמדמוקמי להא כר' יוסי בר יהודה ש"מ לית הלכתא כוותיה דהא קיי"ל דבמתני' לית הלכתא כר' יהודה. ולזה קשה דודאי כל היכא שיהו שתיהן תוך ג' אמרינן חבוט רמי וכדאמר רב אשי לעיל (ט' ע"א) גבי היתה קורה משוכה או תלויה פחות מג' אין צריך להביא קורה אחרת דמשוכה והיא תלייה [קאמר] וקמ"ל דלבוד וחבוט אמרינן, ע"כ אמרינן דבכי האי גוונא קיי"ל כר' יוסי דהא קיי"ל דחבוט אמרינן, והא דקאמר אביי הכא דר' יוסי ב"ר יהודה ס"ל כאבוה לא דווקא כאבוה ולא כרבנן, אלא משום דקא בעי למימר פליג עליה בחדא נקט הכי [האי לישנא] כלומר בחדא איכא למימר דסבר לה כאבוה דאמר רואין אבל בחדא ודאי פליג עליה, ומפני שבכל מקום שאנו יכולין להשוות דברי התלמיד עם הרב ודברי הבן עם האב אנו משוין אמר כן. ואפשר לומר כדי לקיים דברי הרב אלפסי ז"ל שפסק דלא כר' יוסי משום דר' יוסי ע"י רואין זה עושה בהא מה שאינו בהא, וכבר אמרנו במתני' אליבא דרבנן גבי דופן עקומה דלעולם לא אמרינן רואין לעשות בהא מה שאינו בהא א"כ הוה ליה יחיד לגבי רבים ואין הלכה כמותו. ועוד קשה לי מה שאמרו כי תוך ג' אנו אומרים חבוט רמי, כי לעולם תוך ג' אין שייך לומר חבוט רמי אלא לבוד, ולמעלה מג' אמרינן חבוט ולא אמרינן לבוד.
מתני' ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאינה בריאה, ולית הלכתא כוותיה דרחבה ובריאה בעינן, וכתב הראב"ד נראה לי דבעינן קורה בריאה כדי לקבל אריחין, כלומר באורך כל הקורה כי הבריאות הוא כדי שתהא נראית כתקרה שעל הפתח, ואע"ג דלא בעינן אריח מקום הראוי לאריח בעינן. נמצא עכשיו בשתי קורות המתאימות אם הניח זו בצד זו כדי לקבל אריח ביניהן לרחבו, אם היה רוחב המבוי עשר אמות די להם לקבל עשרים אריחין לרחבן שהן עשר אמות, וכשהן מרוחקות כדאמר רשב"ג שאינן מקבלות האריחין אלא לארכן נמצא עתה שצריך שיקבלו ארבעים כי רוחב האריח חצי אורכו, נמצא רשב"ג דמיקל שיהו מרוחקות זו מזו מחמיר באריחין. ורבינו נ"ר הביא ראיה מן הירושלמי (פ"א ה"ג) דגרסינן התם קורה שאמרו כדי לקבל אריח א"ר אבא כדי לקבל דימוס של אריחין לארכו, תני רשב"ג אומר כדי לקבל דימוס של אריחין לרחבו, מה ביניהן על דעתיהון דרבנן עשרין אריחין על דעתיה דרשב"ג ארבעין אריחין ע"כ. הרי למדנו מן הירושלמי כדברי הראב"ד, אע"פ שנראה שיש שיבוש בגירסא דהכי הוה ליה למימר רשב"ג אומר כדי שיקבל דימוס של אריחין לארכו. ורבינו נ"ר מסתפק מעט בזה משום דהא קיי"ל דאמרינן לבוד [בקורה] ואפילו משתי רוחות וא"כ חלושה באמצע ואינה יכולה לקבל אריח בכל חלקיה למה נפסל מי גרע מאויר גמור. וא"ת אין הכי נמי דכיון דישנה ואינה בריאה גריע מאויר, אינו דהא בעקומה התירו כל שאילו ינטל עקמימותה ולא יהא בין זה לזה [שלושה] וצ"ע.
מתני ליה רב יהודה לחייא בריה קמיה דרב רחבה אע"פ שאינה בריאה, א"ל אתנייה רחבה ובריאה. הפירוש הנכון מה שפירש רבינו שמואל שפירש דרב יהודה מתני מתני' בפלוגתא דרב יהודה ורבנן כדאיתא מתני', ואמר ליה רב לא תתנייה דבהא פליגי דדברי הכל ודאי בריאה בעינן ולא נחלקו ר' יהודה ורבנן על דבר זה. ולפי זה רב מחסר ממשנתינו הא דר' יהודה וכן נמי מחסר ממנה היתה של קש רואין אותה כאילו של מתכת משום דתרוייהו חד טעמא אית להו. ואקשינן והא אמר ר' אלעא אמר רב וכו' אלמא איכא מאן דמכשר אע"פ שאינה בריאה ומשני רחבה ד' שאני דבכי הא ודאי כו"ע מודו בה.
מתני' עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, הני ודאי אפילו רבנן מודו בהו, ותדע לך מדאמרינן בגמ' גבי היתה של קש ושל קנים מאי קמ"ל דאמרינן רואין היינו הך. כלומר הא דא"ר יהודה רחבה אע"פ שאינה בריאה, ואילו בעקומה לא אקשינן הכי דאדרבה אמרינן בה פשיטא ואמרינן קמ"ל כדר' זירא ואמרינן נמי פשיטא אלמא מילתא פשיטא לכו"ע דהכין הלכתא. וכן נמי בההיא דעגולה כיון דתנינן לה בתר עקומה ש"מ דרבנן היא, דאי ר' יהודה גבי של קש ושל קנים הוה ליה למתניה, אלא לאו ש"מ דתרוייהו הלכתא נינהו. וטעמא דמילתא דרבנן פליגי בהיתה של קש ושל קנים ומודו בעקומה ובעגולה, משום דלרבנן לית להו רואין כי ההוא רואין דאמרינן התם לענין דינא הוא כלומר עושין אותו לענין זה כעין בריאות וחזקות אע"פ שאינו כן, אבל רואין בזה דעגולה ועקומה אית להו מפני שהוא בגופו של דבר ואינו מחוסר אלא מעשה בכי הא ודאי רואין אותו כאילו כבר נעשה בהו אותו מעשה והיינו עקומה רואין אותה כאילו תקנוה וניטל ממנה עקמימותה וכן בעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת רבינו נ"ר. ומוכח בירושלמי בעקומה כדבריו ובעגולה הפך דבריו, דגרסינן התם (פ"א ה"ה) היתה של קש ושל קנים למי נצרכה לר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה ר' אחא בשם ר' זעירא דברי הכל עגולה רואין אותה כאילו מרובעת עוד היא ר' יהודה ע"כ בירושלמי.
<h2>דף יד:</h2>
גמ' וכמה כל שהו, משום דאשכחן בכמה דוכתיה בתלמודא כל שהו באית ליה שיעור בעינן הכא כמה הוי. ומאי טעמא הדר ביה משום דר' יוסי נמוקו עמו, מהכא משמע דאפילו לגבי רבים אמרינן הלכה כר' יוסי משום דנמוקו עמו, אבל לקמן (ט"ז ע"ב) משמע דלא [אמרינן הכי] דאמרינן התם דריש רב (יהודה) [נחמן] משום רבינו שמואל אמרו אחד נותנין לו סאתיים שנים נותנין להם סאתיים שלושה נעשו שיירא ונותנין להם [בית] שש, אמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי הדר אוקימנא אמורא עליה ודריש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, אלמא ליה הלכתא כר' יוסי במקום רבנן דלא אמרו נמוקו עמו אלא לגבי יחיד. וי"ל דרב רחומי הוא דס"ל הכי דאפילו לגבי רבים איתמר ולא קיי"ל כוותיה, וכיון שכן לא קיי"ל כר' יוסי בלחיים אלא כדאמר לה רב רחומי מעיקרא. ותדע לך דרבא נמי אית ליה הכי דאמר האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל כך כתב מורי שיחי' בשם הראשונים. ושאלתי לו דסתם ר' יוסי מנו והוא אמר כי לאו ר' יוסי ב"ר יהודה, וא"כ הראיה אינה ראיה ובודאי לפי זה נאמר דנמוקו עמו ואפילו לגבי רבים, וכן משמע מדברי רש"י פרק מי שהוציאוהו (מ"ו ע"ב) גבי אותן כללי דקא כאייל דגריס כר' יוסי מחביריו. ולאח"כ מורי שיחי' מחקו מן החדושים שלו.
<h2>דף טו.</h2>
אביי לטעמיה ורבא לטעמיה, לא גריס לה ר"ח והרב אלפסי וכבר כתבתי למעלה. אמר ליה רב הונא לא סבר לה [מר] לסמוך אדקלא, לטעמיה דרב קאמר ליה דלית ליה שבת הואיל והותרה הותרה, אבל לקמן (י"ז ע"א) סבירא ליה לרב [הונא] דשבת הואיל והותרה הותרה. ואפשר נמי דרב הונא מודה בהא הואיל וליתנהו למחיצות דכי קאמר רב הונא לקמן שבת הואיל והותרה הותרה לא אמר אלא דווקא היכא דאיתנהו למחיצות דהיינו עירב הפתח ונסתם, אבל היכא דליתנהו למחיצות לא אמר וכדאמרינן לקמן (י"ז ע"א) אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו לר' יוסי וכו'. ומיהא שמעינן דההיא דהתם לאו דחייתא בעלמא היא אלא דווקא היא דסתמא דמילתא דרב הונא לא פליגי אדרב רביה.
<h2>דף טו:</h2>
על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, כלומר דאמר לה לבית זה של אביך וקמ"ל דזה עיקר, אבל לבית אביך [בלבד] כריתות הוי אם מת או מכרו מותרת בו. וכדתנן בנדרים (מ"ו ע"א) בית זה שאני נכנס מת או מכרו הרי זה אסור, ביתך שאני נכנס מת או מכרו הרי זה מותר בו, וקמ"ל דאע"פ שהרכיב שתי לשונות דהיינו זה של אביך אנו תופסין זה להחמיר.
הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא, מהכא משמע דכו"ע פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה, וקשיא לן דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא ואפילו הכי הויא מחיצה דאורייתא ודינן כרשות היחיד גמורה וכדאמרינן לקמן (כ' ע"א) א"ר אלעזר הזורק לבין פסי ביראות חייב, ואקשינן פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי ביה ואמרינן לא צריכא וכו' אלמא פרוץ מרובה על העומד כעומד דמי, תרצו בתוספות דשאני התם שהעמיד הפסין בפאות דאיכא שם ד' מחיצות והרי האי גוונא ודאי מדאורייתא הויא מחיצה, והכא מיירי בשלא העמיד הפסין בפיאות וליכא שם ד' מחיצות. והראב"ד כתב דמדאורייתא ודאי פרוץ מרובה על העומד הוי עומד והיינו ההיא דפסין והא דאמרינן הכא הכי אגמריה רחמנא למשה מדרבנן הוא ונקראת הלכה משום שכל הגזרות שעתידין חכמים לגזור נתגלו למשה בסיני. ומייתי ראיה הרב ז"ל דהכי אשכחן ברובו שאינו מקפיד ומיעוטו דמקפיד שהוא הלכה ואמרו שגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו דמקפיד. וכתב מורי שיחי' דאין זה ראיה משום דכי אמרינן התם הלכה למשה מסיני לא אמרינן אלא על רובו המקפיד, אבל למאי דאמרינן התם גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד לאו הלכתא היא אלא גזרה דרבנן. אבל מ"מ כתב מורי שיחי' דאפשר שדברי הרב ז"ל נכונים אבל ראייתו אינה ברורה.
גרש"י והא אפשר לצמצם. ופירש הוא ז"ל ומדאפשר לצמצם בודאי כמותן דקתני דווקא הוא ולאו ביוצא ונכנס מיירי דהא אפשר לצמצם. ואוקמה ר' אמי במעדיף, כלומר דהיינו נכנס ויוצא. והקשו בתוספות דודאי אין זה שיטת התלמוד שלא יחוש לדברי המקשן, על כן הגירסא [הנכונה] כדגריס ר"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם, כלומר אפילו תמצא לומר דבנכנס ויוצא קא מיירי מ"מ אי אפשר למלאות את כל הריוח לגמרי דהא אי אפשר לצמצם ולמלאותו לגמרי ונמצא דהוה ליה סכך כשר כסכך פסול. ותירץ ר' אמי במעדיף כלומר שמרכיב קצת סכך כשר על השפודין ונמצא עכשיו כל הריוח מכוסה. ורבא אמר אם היו נתונים שתי נותנן ערב, כלומר [רבא] חשש דאפילו במעדיף אי אפשר לצמצם דפעמים שלא יעדיף עליהם ונמצא שאין כל הריוח מתמלא, ולהוציא מן הספק אמר, דאם היו נתונים שתי נותנן ערב ובזה ודאי יתמלא כל הריוח.
<h2>דף טז.</h2>
שלוש מידות במחיצות, כלומר במחיצות של כלאים. משלוש מחיצות אלו יש מהן שהיא ופרצתה מותרת ואע"פ שפרצתה יתרה ממנה, והיינו מדה ראשונה דקתני כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' כלומר ואם אין ביניהן ג' בין היא בין פרצתה מותרין. המדה השניה היא ופרצתה אסורין, והיינו כל שהוא ג' ומג' ועד ד' דאם נפרץ במלואו הכל אסור. המדה השלישית היא שהמחיצה מותרת והפרצה אסורה והיינו כל שהוא ד' ומארבעה (ועד ד' אמות) ועד עשר [אמות] צריך שלא יהא בין זה לזה וכו' דאע"פ שפרצתה יתירה ממנה העומד מותר. וטעמא דמדה ראשונה דאינה מותרת אלא בפחות מג' משום שהיא מחיצה גרועה ובקיעת גדיים מבטלתה כיון שאין העומד ג', ומדה שניה נמי אינה חשובה כל כך שתהא מתרת עצמה אם יהא בפרצתה כמותה אבל בקיעת גדיים לא מבטלתה ועל כן נקט במלואו. המדה השלישית כיון שיש בה ארבעה או למעלה מארבעה הוי מקום חשוב להתיר עצמה אפילו בנפרץ במלואו וכן נמי להתיר הפרוץ בשלא נפרץ במלואו, ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר, האי לאו מדה רביעית היא משום דהא בכל המדות היא שוה ופירושה דמאי דקאמר לעיל היא.
נפרצה ביתר מעשר אסור, יש מי שפירש אסור מה שכנגד הפרוץ שאע"פ שהעומד רבה עליו כיון שהיא פרצה ביתר מעשר אין העומד מתירה, אבל מה שכנגד העומד מיהא מתיר. ויש מי שפירש דכיון שנפרצה ביתר מעשר אפילו מה שכנגד העומד אסור, וזה נכון דאי לא מה בין עשר ליתר מעשר. פחות מג' מני רבנן היא דאמרי פחות מג' אמרינן לבוד, כלומר דכיון דמפלגינן בין פחות מג' לג' ש"מ דכרבנן סבירא לן דמפלגי נמי בין פחות מג' לשלושה, דפחות מג' לא חשבי ליה מקום ואמרינן בזה לבוד, אבל בג' הוה להו מקום חשוב והיינו דלא אמרינן בזה לבוד.
<h2>דף טז:</h2>
סיפא אתיא לרשב"ג, כלומר דלרבנן לא מצינן למימר דכיון דמפלגינן בה בין פחות מד' לד' ש"מ רשב"ג היא דאית ליה לבוד בכל פחות מד' דלא חשיב ליה כמקום חשוב והיינו נמי דהכא אינו מתיר עצמו כנגדו לפי שאינו מקום חשוב, דאילו לרבנן כל מקום ג' כיון דלא אמרינן ביה לבוד הוי מקום חשוב הלכך לא אתיא כרבנן, והקשה מורי שיחי' והיאך אפשר לומר דסיפא אתיא כרשב"ג דאית ליה דכל פחות מד' אמרינן לבוד, א"כ שלושה ומג' ועד ד' היאך אנו הולכין בו אחר מילואו דאפילו נפרץ לגמרי כל זמן שלא נפרץ ביתר מד' כלבוד דמי וכדאמרינן במדה ראשונה אליבא דרבנן. ועוד למה ליה דקתני שלושה ומג' ועד ארבעה דמשמע דאיכא חילוק בין ג' לפחות מג' ולרשב"ג כל פחות מד' חד דינא אית ליה. והוה ליה למימר כל שהוא פחות מד' צריך שלא יהא בין זה לזה ד'. וליכא למימר דמאי דקאמרינן הכא סיפא כרשב"ג לאו דווקא אלא לאפוקי מדרבנן קאמרינן, דכיון דקאמר סיפא כרשב"ג דווקא כרשב"ג קאמר כמו רישא לרבנן דהוא דווקא. והראב"ד [פירש] דס"ל בחדא [כרשב"ג] ופליגא עליה בחדא, ס"ל בחדא דלא חשיב ליה מחיצה פחותה מד' ופליגא עליה בחד דלא אמרינן [לבוד] בפחות מד'. ולזה הקשה רבינו נ"ר דא"כ היינו אוקמתיה דאוקמה הכין ואנן ודאי לא ידעינן השתא לא אוקימתיה דאביי ולא דרבא, דאם איתא לא הוה קשיא לן מידי. עוד הקשה רבינו נ"ר דאפילו לאוקימתיה דרבא לא סלקא לן שפיר אליבא דרשב"ג, דאיהו אוקמה דרשב"ג מודה דבקיעת גדיים מבטלת מחיצה א"כ כל שהוא ג' ומג' ועד ד' מפני מה צריך ליותר מג' נפרץ במלואו דדי לנו בפרצת ג' דהא היא מחיצה שהגדיים בוקעין בה, מאי אמרת דכיון דהויא לה ג' חשיבא קצת ואין בקיעת גדיים מבטלתה, א"כ אפילו ביתר מכדי מלואה כל היכא דאיכא ג' תו לא מבטל לה בקיעת גדיים דאמרינן לבוד ואפילו מה שכנגד הפרוץ יהא מותר וצ"ע. ומה שאמרו כאן דכל שהוא מד' ועד (ד' ו)עשר דאפילו פרוץ כעומד כנגד העומד מותר, דווקא לענין כלאים אתמר אבל לענין שבת הא אמרן לעיל דכל היכא שתהא הפרצה יתירה מג' דליכא למימר בה לבוד אם פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור, דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. והלכתא כוותיה דרב פפא משום דדייקינן מתני' כוותיה. וא"ת וכיון דקיי"ל פרוץ כעומד מותר היכי פסקינן הלכתא בפ"ק דחולין (כ"ט ע"א) דמחצה על מחצה אינו כרוב. ולפי מה שכתב הראב"ד למעשה לא קשיא ולא מידי דהתם שחיטה דאורייתא ברובה בדאורייתא אזלינן לחומרא אבל פרוץ מרובה על העומד דמחיצות דרבנן לקולא, וכבר כתבנו למעלה הפך דברים אלו. ובירושלמי נראה כדברי הראב"ד דגבי שחיטה טעמו משום חומרה, דגרסינן בירושלמי בריש פרקין (פ"א ה"א) גבי קורה שמקצתה למעלה מעשרים ולמה אמרו פסולה משום מראית העין, ולא כן נראה מסוגיית גמ' דילן במס' חולין (כ"ט ע"א) דא"כ האי חומרא אתיא לידי קולא גבי מצא קנה קצת פגום ומוסף עליו כל שהוא כשר. והתוספות תרצו דגבי שחיטה שאני דהוי מילתא דתליא בחיותא וקים להו לרבנן דלא נפקא חיותא בפחות מרוב וזה נכון.
מתני' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה, כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה [וחכ"א אחד משני דברים], נמצא ג' מחלוקות בדבר ר' יהודה סבר שאין נותנין כל צרכן אלא לשיירה בלבד שהיא של שלושה אנשים או יותר ואע"פ שהקיפוה מערב שבת לדירה, מפני שאינן מחיצות גמורות, אבל לאחד או לשנים נותנין להם בית סאתיים וכדאמרינן בגמ' אליביה. ולרבנן בין יחיד בין רבים נותנין להם כל צרכן, ולר' יוסי ב"ר יהודה אחד או שנים נותנין להם סאתיים, ג' נעשו שיירא ונותנין להם בית שש כדאמרינן בגמ'. ונראה דהראב"ד סובר דר' יוסי ב"ר יהודה ואבוה בחדא שיטתא קיימי בין ביחיד בין ברבים, שהוא ז"ל פירש דר' יוסי לפרש דברי אביו קא אתי, כדי שלא תהא סבור שלא חלק ר' יהודה אלא בקנים או בחבלים קאמר בריה דכל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב הוא דסבירא ליה שאינה מחיצה, ולא כן נראה מסוגיית הגמ' דבגמ' אמרינן בהדיא דר' יהודה ורבנן לא פליגי אלא ביחיד אם נותנין לו כל צרכו אם לאו דלרבנן נותנין לו כל צרכו ולר' יהודה דווקא סאתיים וכדאמר רב נחמן בגמ'. ועוד פסקינן הלכה כר' יוסי ב"ר יהודה ביחידים משום דקאי אבוה בשיטתיה, ואילו ברבים נמי קיימי בחדא שטתא אמאי לא פסקינן נמי הלכתא כוותיה ברבים. ובירושלמי מפורש דר' יוסי פליג עליה דאבוה בחדא וסבר ליה כוותיה בחדא, דגרסינן התם (פ"א ה"ו) ר' יוסי בשיטת אביו ביחיד ופליג עליה בשיירה.
אי דאוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וכו' ואי מוקי ליה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. כלומר ולא הוי עומד. ומיהא שמעינן דמאי דקאמרינן לעיל גבי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לעולם הוי עומד דחיותא בעלמא היא וה"ק לעולם מיהא לא נשמעינה וקיי"ל כי הא דאמרינן הכא דלא הוי עומד והקשה רבינו נ"ר למאי איצטריך הכא להאי טעמא נימא בזה אי דמוקי ליה בי מצעי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה. ותירץ הוא נ"ר דאי לאו משום טעמא דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד, מטעם אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה לא מצי משום דלבוד להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן, הלכך החבל העליון מפסיק בין האויר של מעלה ממנו ואויר שתחת החבל העליון לא מבטל ליה משום דאמרינן ביה לבוד והוי ממש. אח"כ כתב דחזר ואשכח דלבוד אפילו להחמיר אמרינן וכדמוכח (ט' ע"ב) גבי מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' דלרשב"ג דאית ליה לבוד אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר, ע"כ תירץ הוא נ"ר דאין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דעדיפא ליה לאשמועינן האי טעמא חדתא וזהו נכון.
רב אשי אמר רב המנונא מחיצה תלויה קא מבעי ליה, כתב הראב"ד מסתברא מדאמר רב אשי מחיצה תלויה קא מיבעיא ליה לרב המנונא וכו' מכלל דבמחצלת דאמרן פשיט ליה דמחיצה הויא דמקשינן ערב לשתי דהאיך לאו תלויה היא, ולא כן דעת רבינו נ"ר שכתב דכיון דלא איפשיטא בהדיא אזלינן בה לחומרא משום דמחיצות עיקרן מדאורייתא.
ירושלמי (פ"א ה"י) אין שיירה פחותה מג' ואין הגוי משלים שיירה מיהו קטן מהו שישלים, ולא איפשיטא. גמ' שלושה נעשו שיירה ונותנין להן בית שש, ומ"ש שלושה נותנין להן בית ששת סאין מכאן ואילך לפי חשבון, כלומר לפי חשבון בית סאתיים לכל אחד קאמר. אין משום דקאי אבוה בשטתיה. ודינין אלו שנחלקו בהם גבי מחיצות רעועות כן הדין בקרפף שלא הוקף לדירה דמקום המוקף לדירה במחיצות רעועות וקרפף שלא הוקף לדירה חד דינא אית להו, משום דבתרוייהו איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא. גבי קרפף איכא חדא לטיבותא דאית ליה מחיצות טובות, וחדא לריעותא שלא הוקף לדירה, גבי הני דמתני' איכא חדא לטיבותא שהוקף לדירה וחדא לריעותא שהמחיצות רעועות והלכך תרוייהו חד דינא אית להו. והכי מוכח בתוספתא דתנינן התם (פ"ב ה"ג) שיירה ששבתה בתל גבוה עשרה טפחים או בנקע עמוק עשרה טפחים ובגינה מוקפת גדר עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא ישיירו בה אלא בית סאתיים [אם אין בכולה אלא בית סאתיים] מטלטלין בתוכה ואע"פ שאין ממלאין את כולה. אלמא בגינה נמי דהיינו קרפף שלא הוקף [לדירה] אמרינן מאי דתנן במתני'. וכן נמי מוכח לקמן פרק כל גגות (צ"ג ע"א) גבי [גג] גדול שנפרץ לגג קטן דאמרינן התם א"ר יהודה ג' קרפיפות זה בצד זה ושנים החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף, דיחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירה ונותנין להן כל צרכן, אלמא אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה שייך דין משנתינו.
<h2>דף יז.</h2>
איכא בינייהו יחיד ביישוב, כלומר דלת"ק דווקא במדבר נותנין לו כל צרכו דומיא דשיירה אבל ביישוב לא, ולתנא בתרא אפילו ביישוב נותנין לו כל צרכו, ומשום דכל תנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי. ופסק רבינו חננאל ז"ל כתנא בתרא דאמר אפילו יחיד ביישוב, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. וכתב הראב"ד דתמה [על] דבריהם דהא פסקינן לעיל הלכה כר' יוסי ביחידים דאלמא ליחיד אפילו במדבר אין נותנין לו אלא בית סאתיים.
מתני' ארבעה דברים פטרו במחנה, פלוגתא היא בירושלמי כמה קרויין מחנה, דגרסינן התם (פ"א ה"י) כמה הוא מחנה ר' חנינא אמר מאה שנא' (שופטים ו') ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר' אבון בעי אילו אמר מחנה והאנשים אשר אתו [מאה] יאות, ר' יוחנן אמר עשרה שנא' (שמואל א' כ"ה) ויבואו עשרה נערי דוד וכו' מהו ויבואו ר' דוסתאי בן שונם אמר נעשו מחנה, ר' יהודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלוקים וכמה הוא מחנה אלוקים עשרה. תנו בשם ר' יודה שנים עשר אלף כמחנה ישראל. מותרין בגזל עצים וכו', אסיקנא בגמ' בכל עצים בין לחים בין יבישין בין תלושין בין מחוברין, ואומר בירושלמי דאם עשאן חבילה אסור דגרסינן התם (פ"א ה"י) ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב הונא אם עשאן חבילה אסור.
<h2>דף יז:</h2>
גמ' אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין, גרסינן בירושלמי (פ"א ה"י) וכי יש חצרות במחנה להתיר אהלין שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב שבשיירה אין צריכין עירוב ע"כ. ולפום גמ' דילן ודאי הגירסא בירושלמי מוחלפת והכי גרסינן שבמחנה אין צריכין עירוב שבשיירה צריכין עירוב דהתירו במחנה מה שלא התירו בשיירה. וכן (הכא) [היא] בתוספתא דתני התם (פ"ב ה"ד) מה בין שיירה למחנה אוהלין שבשיירה חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל נראה שסובר בפ"א דעירובין כדברי הירושלמי שכתב דאוהלין שבשיירה פטורין מן העירוב ושבמחנה חייבין. והשיג עליו ר' משה הכהן ז"ל דלפי סוגיא (דיליה) [דילן] אינו נראה כן, גם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים [פ"י] דבמחנה פטורין מלערב ומטלטלין מאוהל לאוהל בלא עירוב וכן הנכון. ר' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו, פירש"י דקסבר דאל יצא דקאמר אל יוציא הוא ור"ל אל יצא איש במשאוי ונפקא לן מינה הוצאה מרשות לרשות, והוצאה אב מלאכה היא וממיתין עליה. וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כלומר שאם עשה כן שיתחייב עליה מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפילו התרו בו למלקות לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות.
אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, כלומר ואין כאן לשון הוצאת משאוי דאל יצא איש ברגליו קאמר ולפיכך לוקין על עירובי תחומין דבר תורה כך פירש"י וכן נראה דעת האלפס ז"ל. ונראה מדבריהם דר' יונתן הוה סבור דקרא בהוצאת משאוי כתיב ואל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דלא בא להוצאת משאוי כלל אלא ליציאה ברגליו דאל יצא כתיב ואל יצא קרינן. והקשה רבינו נ"ר דלפי פירוש זה לא היה לו לר' יונתן לומר שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דהכי הוה ליה למימר האי קרא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, ובהאי הוה סגי דכיון דהוא מפיק לקרא דאינו בא ליציאה ברגליו מה לי אח"כ אם ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם לאו. על כן פירש הוא נ"ר דר' יונתן הכי סבירא ליה דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, אבל אפילו תמצא לומר דיציאה [נמי] במשמע מ"מ להכי כתביה רחמנא ליציאה בהדי הוצאה לאשמועינן דכי היכי דאין לוקין על הוצאה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת [מיתת] ב"ד, הכי נמי אין לוקין על יציאה, ורב אשי אמר דאדרבה עיקר קרא ליציאה הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא, ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל כיון דעיקרו ביציאה כתיב לוקין עליו. וא"ת והיכי מצינן למימר דהאי קרא להוצאה מרשות לרשות קא אתי, והא במס' שבת (צ"ו ע"ב) נפקא לן איסור הוצאה מרשות לרשות מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו'. וי"ל דחד קרא אתי להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית.
אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, כתב הראב"ד דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולהו אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא נינהו, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזינן דקא שיילינן בגמ' דמי שהוציאוהו (נ"א ע"א) הני אלפיים אמה היכן כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש [ממקומו] ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו' שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, א"כ קשיא דהא אנן קיי"ל כמאן דאמר תחומין דרבנן וא"כ היכי אמרינן הלכה בהפך להני דהכא. על כן כתב הרב ז"ל דאיכא תחומין דכו"ע מדאורייתא והיינו ג' פרסאות ומהני קא מיירי הכא, ומאי דקיי"ל בעלמא דתחומין דרבנן היינו באלפיים אמה. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"ד) הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה, פירוש אל יצא איש ממקומו אינו ברור על איזה מקום נאמר. ר' מונא בעי ניחא אלפיים [אמה] אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון ב"ר אנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה הלכך אפילו באלפיים אמה שהן מדרבנן נחמיר בהן הואיל ואית להו עיקר בדאורייתא, כן כתב הראב"ד ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל דתחומין של שלוש פרסאות דבר תורה הן וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל. ואומר מורי שיחי' דאין הדברים מחוורים דבכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לו תחומין דאורייתא כלל. ותדע לך מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת ס"ט ע"א) שבת במאי ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ובריש פרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי, אלמא לא משכחת תחומין דאורייתא אליבא דכו"ע דאם איתא הוה ליה למימר בתחומי ג' פרסאות ואליבא דכו"ע. ועוד דהא אמרינן בפרק בכל מערבין (ל"ו ע"א) גמ' ספק עירוב כשר ומקשה לשם מ"ש מנגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת ומשני שאני טומאה הואיל ואית לה עיקר מהתורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן, אלמא למ"ד תחומין דרבנן אין להם [עיקר] כלל בדאורייתא. ובמס' יום טוב (ל"ו ע"ב) נמי אמרינן גבי אין רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום, ואמרינן שמע מינה תחומין דאורייתא לא גזרה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דתחומין לית להו עיקר מן התורה, ומאי דקא מיבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (נ"א ע"א) הני אלפיים אמה היכן כתיבן לאסמכתא בעלמא קא בעי היכא אסמכינהו קא מבעיא לן. ואפילו לדברי הירושלמי אית לן למימר הכי דהרי לא משכחת להו בירושלמי אלא בשנים עשר [מיל] כמחנה ישראל. וא"ת א"כ הדרן קושיא לדוכתיה דהיכי אמרינן דבי ר' ינאי ורב אשי ליתו דלא כהלכתא. ותירץ (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל דר' ינאי כר' עקיבא ס"ל ומשום הכי מוקי למתני' כוותיה, ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר לה וליה לא סבירא ליה.
עושין פסין לביראות ד' דיומדין נראין כשמונה, ואע"ג דפרוץ מרובה על העומד מחיצה היא והזורק בתוכו חייב כדאיתא בגמ'. והא דאמר לעיל הכי אגמרי' רחמנא גדור רובא א"נ לא תפרוץ רובא, דמשמע דלכו"ע פרוץ מרובה על העומד לא הוי עומד דבר תורה, כבר כתבתי לו למעלה שני תירוצין. ד' דיומדין וד' פשוטין, פשוטין אלו אין להם שיעור ואפילו בכל שהוא סגי להו והכי איתא בהדיא וכן נמי נראה ממתני' מדקתני שיעורא לדיומדין ולא קתני שיעורא לפשוטין, ש"מ דבמשהו סגי להו. וא"ת א"כ אמאי לא אמרינן בהו אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל להו כדאמרינן בפרקין דלעיל (י' ע"ב). וי"ל דהאי דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל מדרבנן הוא וגבי פסין הקלו.
<h2>דף יח.</h2>
גמ' לימא מתני' דלא כר' עקיבא, ה"ה דהוה מצי לאקשויי לימא מתני' דלא כת"ק דחנניה דהרי ת"ק דחנניה סבירא ליה עושין פסין לבור, אלא משום דלא אתפרש לן ת"ק דחנניה מאן ניהו נקט ר' עקיבא ומינה שמעינן דהוא דלא כת"ק דחנניה דבהאי בחדא שיטתא קיימי.
<h2>דף יט:</h2>
שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר, והאי דלא מקשו הכא בדר' מאיר כעשר עשר הויין, י"ל דמשום דבעי למתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תנא נמי כעשר, ואיכא נוסחי דגרסי בהדיא כעשר אמות עשר הוויין, ואית נוסחי דלא [גרסי] בדר' מאיר שהן כעשר אלא שהן עשר. ומאי קמ"ל רב פפא לא שמיע ליה ברייתא וקמ"ל כברייתא, וא"ת והא רב פפא גופיה פירשה לברייתא לעיל כדאמרינן אמר רב פפא יתרות על י"ג ואין מגיעות לי"ד, וי"ל דלבתר דשמעה הוה. והראב"ד ז"ל תירץ דלאו רב פפא הוא דמתרץ לה לעיל הכי אלא אנן דשמיע לן מדברי רב פפא דסבירא ליה הכי מתרצינן לה אליביה.
בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו, האי דקאמר כשיעור פשוטין לאו למימרא דפשוטין יהא להן שיעור אלא ה"ק האריך בדיומדין עד שלא נשאר שם בין פס לפס יותר ממה שמתיר ר' מאיר כשיעשה שם פשוטין דהיינו י' אמות מהו, והכי קא מיבעיא ליה כיון דשמעינן ליה לר' מאיר דאמר בהדיא ד' דיומדין וד' פשוטין דלמא פשוטין דווקא קאמר ומשום דכי עביד פשוטין הוי חומרא טפי מד' דיומדין בכל בור שיהא פחות מי"א משום הכי קא מיבעיא ליה. וכיצד הרי שיש כאן בור שבעה עשר והוא צריך להרחיק ממנו שתי אמות וכדתנן במתני' דמותר להקריב לבאר כדי ראשה ורובה של פרה דהיינו שתי אמות ולא יותר. כשהוא מרחיק מכל צדדי הבור שתי אמות ואח"כ מניח לשם הדיומדין הרי יש בין כל דיומד ודיומד כ"א אמות, טול מהן שתי אמות שרחבין הדיומדין שהרי כל אחד מהן רחבו אמה נשארו י"ט אמות, אם תשים באמצעיתן פס אחד פשוט נמצא שלא יהא בין פס לפס אלא ט' אמות וחצי פחות משהו שהוא שיעור הפס, ואם אתה מאריך בדיומדין נשאר שם בין דיומד ודיומד עשר אמות וכ"ש בבור שיהא פחות משיעור זה יהא חמורה טפי דבהנחת פשוטין דכל שיהא הבור פחות מזה יהיה האויר בין פס לפס פחות ובהארכת דיומדין לעולם ישאר שם אויר עשר אמות. ואע"ג דזימנין דהוו פשוטין לקולא והארכת דיומדין לחומרא כגון בבור שמונה עשר או יותר דאיכא רווחא בין דיומד לדיומד עשרים ושנים וכי מאריכין הדיומדין עד שלא ישאר שם רווחא ביותר מעשר הוי מרובה עומד על הפרוץ והוי מחיצה גמורה ובפשוטין לעולם לא הוי מחיצה גמורה, מ"מ אפשר דר' מאיר חייש טפי לבור משמונה ועד שמונה עשר דשכיח טפי מבור שהוא שמונה עשרה ולמעלה ומשום הכי קא מיבעיא ליה אי אמר פשוטין דווקא או דלמא דיומדין נמי מאריך, כלומר אם רצה להאריך נמי בדיומדין מאריך וכ"ש דעדיף טפי דהא זמנין דהויא מחיצה גמורה.
א"ל תנינא ובלבד שירבה בפסין, ומייתי בה ממתני' דהוי סתמא משום דסתם מתני' ר' מאיר היא, ועוד משום דקתני מותר להרחיק כל שהוא דאי לר' יהודה קאמר שאין מתירין ביתר מבית סאתיים. ואסיקנא כלישנא בתרא דהוא עיקר דדייק לישנא דירבה בפסין דמשמע הארכת דיומדין ולומר דעדיף טפי מפשוטין, ור' מאיר דבעי פשוטין לקולא קאמר אבל אם האריך בדיומדין כ"ש דעדיף טפי כדאמרן, ואחר דפשיטא ליה אליבא דר' מאיר הדר ובעי אליבא דר' יהודה דלא שמענו לו בפירוש לא פשוטין ולא דיומדין. ואתינן למפשט דפשוטין בעי מדקתני בברייתא זו מחיצה ואלו בפסין [דאלמא לא פליג בהא אדר' מאיר ולדידיה נמי אי בעי פשוטין עביד] דאם איתא דהארכת דיומדין בעי זו מחיצה וזו מחיצה מבעי ליה, כלומר משום דבמאי דמיירי הכא דהיינו בית סאתיים אם אתה מאריך הדיומדין עד שלא ישאר שם פרצה יותר מי"ג ושליש מחיצה גמורה יש כאן שהרי עומד מרובה על הפרוץ.
ודחי ה"ק זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצתן בי"ג אמה ושליש, ולעולם אימא לך דהארכת דיומדין קאמר. וקשיא לן היכי קאמר ר' יהודה זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר, והא ר' יהודה הוא דאמר בפרקין דלעיל (ב' ע"א) דרחב מי' אמות אינו צריך למעט. וי"ל דכי אמר ר' יהודה הכי ה"מ היכא שיהא שם שתי מחיצות גמורות דהוו ליה רשות היחיד דאורייתא כגון מבוי מפולש ברה"ר או שני בתים משני צידי רשות הרבים, דכיון דאיכא שתי מחיצות הוה ליה רשות היחיד גמורה אלא מדרבנן הצריכוהו לחי מכאן ולחי מכאן וס"ל דכיון דמדרבנן היא מתירין פרצה אפילו ביתר מי' אבל לעולם כל היכא דאיכא לשתי המחיצות פרוצות ואנו צריכין להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ [אינו] מתיר פרצה יתירה על עשר. ותדע לך דאפילו ר' יהודה מודה בהא מדתנן בפרקין דלעיל (ט"ו ע"ב) שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהיו פרצות יתירות על הבנין, כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור. והא מתניתין ודאי משמע דר' יהודה מודה בה מדלא פליג עלה. ועוד דמשמע דר' יהודה היא מדקתני בסמוך (לא) בשיירה דברו דברי ר' יהודה, אלמא כולה מתני' עד הכא רבי יהודה תני לה. ועוד נמי ראיה מדתנן בפרק חלון (ע"ו ע"ב) נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין [שנים] ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח יתר מכאן מערבין (שנים) [אחד] ואין מערבין (אחד) [שנים]. והא ליכא מאן דפליג עלה, אלמא כל שאתה בא להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ אינו מתיר לכו"ע אלא עד עשר אמות מפני שיש לו דין פתח אבל יתר מכן שיש לו דין פרצה לא. ותו ראיה דמתני' דשלוש מדות במחיצה (תוספתא דכלאים פ"ד) דאתינן לעיל (ט"ז ע"א) וליכא למימר דאתי דלא כר' יהודה וקתני ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר מכל הני שמענו דבכי האי גוונא מודה ר' יהודה.
<h2>דף כ.</h2>
ואפילו עירבו, פירש"י ואפילו עירבו דרך פתחים שבחצר גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין, דאע"ג דכיון שעירבו הויין חדא אפילו הכי גזרינן שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין אינו יודע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי משום דעירבו בין הפסין כלומר שנתנו עירובן בתוך הפסין כמו אלו שעירבו בני שתי חצרות עם מבוי סתום ואתי למישרא נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצרות אפילו כי ליכא פתחא בין החצרות אלא שנתנו עירוב באחת מן החצרות דרך הפסין, והא ודאי לא מהני דכי תיקון רבנן עירוב בסתום תקון וזה מפולש לד' צדדין הוא. ופירש הוא ז"ל דהדרן ועירבן שנפרצה באותה מחיצה שביניהן פרצה גדולה וגלוי וניכר לכל שדרך אותה פרצה עירבו. ואין לשון הדרן ועירבן מתיישב לפי זה הפירוש. והראב"ד פירש ואפילו עירבו כלומר דרך הפתחים הפתוחים לפסין דמדינא לגבי פסין ודאי מהני עירוב, ואפילו הכי אסור שמא יאמרו עירוב מועיל למבוי שהוא כעין פסין, ופירש הדרן ועירבן כלומר שעירבו דרך חלון או פתח שביניהם ולא ראינו אותן מערבין דרך הפסין, והלכך לא אתו למטעי דכל הרואה אותן מטלטלין דרך הפסין יאמר בודאי פתח יש ביניהן מבפנים ודרך אותו פתח עירבו. וגם לזה אינו מתיישב הלשון יפה. כאן קמ"ל וסבירא ליה, כלומר וס"ל לר' אלעזר אבל ר' יוחנן ודאי לא ס"ל דהא אמרינן בירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים ומינה קאמרינן לקמן דר' יוחנן קאמר כאן ולא ס"ל קאמר. חדא מכלל חברתה איתמר, כלומר ההיא דהזורק לבין פסי ביראות אמר ומינה נאמרה ההיא דכאן הודיעוך וסבירא ליה.
מתני' מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים, כתב רבינו נ"ר דודאי אין זה השיעור מתיר אצל הכל שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור זה ובהדיא תניא לקמן (כ' ע"ב) בברייתא דגמל בעינן ראשו ורובו מבפנים, אבל מתני' נקט שיעור מפני שהוא רוב וראוי לכל הבהמות. אבל ודאי היכא שתהא בהמה שלא תוכל ליכנס ראשה ורובה בשיעור הזה יהבי לה עד שתכנס. אבל מדברי הירושלמי נראה ששיעור זה בכל הבהמות דגרסינן התם (פ"ב ה"ב) ר' ירמיה בשם רב שמואל בר רבי יצחק זהו שיעורא כשיעור הזה אפילו גמל וכולו בחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכולו בפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר מלא גמל וגמלו מה, ופשוט כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ואין סוגיית הגמ' דילן עולה יפה דאמרינן לקמן (כ' ע"ב) שאני גמל הואיל וצוארו ארוך.
<h2>דף כ:</h2>
וכי נקיט מנא ולא נקיט ליה מי שרי והתניא וכו'. וא"ת והיאך מקשה השתא דאי לא נקיט לה אע"ג דנקט מנא אסור אפילו ראשה ורובה בפנים ולעיל הוה פשיטא לן דאם היה ראשה ורובה בפנים נקט מנא אע"ג דלא נקיט לה שרי כדאמרינן כי נקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעי וכו' דאלמא בהכי שרי. ותרצו בתוספות דלעיל ה"ק בדלא נקיט לה אע"ג דנקיט מנא לא תיבעי לך דודאי בעינן ראשה ורובה בפנים, כלומר דאפילו תמצא לומר דבדלא נקיט לה שרי מ"מ ראשה ורובה בעינן אבל אכתי לא ידעינן אם סגיא בהכין או לאו דבדרך את"ל קאמר. ורבינו נ"ר תירץ דאין אנו צריכין לכך דמעיקרא ודאי הכין אמר דבהא סגיא והכי נמי סגיא לן במסקנא דהא אוקמא אביי לברייתא דקא קשיא ליה באבוס שראשה אחד בפנים וראשו אחד בחוץ אלא שהמקשה היה טועה בה ובדין היה שיקשה לו לעיל כי אמר דבדלא נקיט לה וכי לא נקיט לה אפילו בראשה ורובה מי שרי, אלא שדרך התלמוד לברר דבריו תחילה ואח"כ מקשה.
גבוה עשרה ורחב ארבעה. כתב הראב"ד ז"ל דרחב ד' לאו דווקא אלא ה"ק אי רחב ד' צריך שיהא גבוה עשרה, אבל אם אינו רחב ד' מה שבחוץ מקום פטור הוא ואע"ג דלא גבוה עשרה מותר לשפוך לתוכו.
גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו, האי דנקט אובסין לאו דווקא דהא קתני התם בשבת אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו, אבל הכא לא דק בלישניה ומלעיטין קא בעי למימר.
<h2>דף כא.</h2>
בעינן מידי דחזי לאדם, איכא למידק והא אמרינן לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים וא"כ מאי איכפת לן אי חזו לאדם אם לאו. וי"ל דאי לאו דחזו לאדם לא הותרו דלא חשו לבהמה טפי מאדם אלא משום דרוב ביראות אינן רחבים כ"כ כדי שלא יוכל אדם להיות מטפס ועולה מטפס ויורד לא הוצרכו לתקן עיקר התקנה בשביל אדם, אבל מ"מ כיון דאיכא זמנין דהם מותרין אפילו לאדם כגון שהם רחבים ואינו יכול ליטפס ולירד אמרינן דמידי דחזי לאדם בעי דאם להפסד בהמתו חשו להפסד גופו לכ"ש. וכתב רבינו דנ"ל דאפילו בשאינן רחבין כל כך כל זמן שדולה לבהמה שותה ואינו נמנע, וכן נ"ל דאפילו אין שם בהמה של עולי רגלים ויש שם בהמות שאינן של עולי רגלים מותר לדלות להם ולהשקותן כיון שאי אפשר להן בלאו הכי וכדי שלא יאמרו לזה רשות [היחיד] ולזה רשות הרבים או כרמלית. והא דאמרינן לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד לאו דווקא, אלא ה"ק עיקר תקנה זו לא נעשית אלא בשביל עולי רגלים אבל הואיל והותרה הותרה, והיינו דקתני לא הותרו פסי ביראות ולא קתני לא התירו. ומיהו כיון דעיקר תקנה בשביל עולי רגלים דווקא בזמן דשכיחי עולי רגלים או עולים לדבר מצוה דתרוייהו חד דינא אית להו, אבל חוצה לארץ דלא שכיחי עולי רגלים ולא שכיחי מתיבתא לא. מתוותא, פר"ח כפרים. וכתבו בתוספות דמכאן יש ללמוד לענין גיטין שאפילו כפר קטן אם כתבו במתא פלונית דמהני, דכל מקום נקרא מתא.
<h2>דף כב.</h2>
ר' שמעון בן אלעזר אומר בור בית סאתיים אבית סאתיים מותר. ופירש הראב"ד בית סאתיים ממש אבית סאתיים דהיינו ארבע סאין ואע"פ שבקרפף דעלמא לא התיר אלא סאתיים כחצר המשכן הכא שרו אפילו ד' סאין, ולזה הקשה מורי שיחי' דא"כ היכי אקשינן מאי בינייהו דשני סאין איכא בינייהו, וא"ת היינו דקא משני ליה איכא בינייהו אריך וקטין כלומר דלר' שמעון בן אלעזר אפילו ארוך בית סאתיים אבית סאתיים ולר' יהודה דווקא סאתיים בין הכל. זה אינו דא"כ לא הוה ליה למימר אריך וקטין איכא בינייהו להדיא הוה מצי למימר ליה טובא איכא בינייהו. ועוד דבכל מקום לא אמרו אריך וקטין להרחיב את השיעור אלא להתיר השיעור אע"פ שאינו מרובע. ועוד דבהדיא מייתינן לה בירושלמי (פ"ב ה"ג) הא דר' שמעון בן אלעזר ולא תניא בה בית סאתיים אבית סאתיים אלא בית סאתיים לבד, דגרסינן התם ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מידת בית סאתיים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה ע"כ, אלמא בית סאתיים דקאמר רשב"א לאו ארבעת סאין קאמר. על כן הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דפירש דרשב"א בעי מרובעות דהיינו שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ולר' יהודה אפילו אינן מרובעות וכגון שהם מאה על חמישים כחצר המשכן.
גמ' בור ופסין [קאמר] דאדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דלמא אתי לטלטולי יתר מבית סאתיים בקרפף דעלמא. וא"ת ואפילו תמצא לומר דאדם נותן עיניו במחיצתו מאי איכא משום קרפף דעלמא והרי בקרפף דעלמא כי האי גוונא שרי לטלטולי בכולי משום דבור הוי רשות היחיד וכל רשות היחיד ממעיט בקרפף וכדאמר לקמן (כ"ה ע"א), היה שם עמוד רחב ארבעה וגבוה עשרה ממעט. וי"ל דמיהא שמעינן דדווקא עמוד הוא דממעט משום שאינו עשוי לתשמיש בקרפף, אבל בור שהוא עשוי לתשמישו לא ממעט ומינה דכל רשות שיהא תוך הקרפף אם הוא עשוי לתשמיש הקרפף אינו ממעט. ותדע לך שכן הוא דהא אמרינן לקמן (כ"ה ע"א) דאילן אינו ממעט ולא מפלגי בין רחב ד' וגבוה עשרה [אלא לענין עמוד] אבל אילן אפילו רחב ד' וגבוה י' אינו ממעט, ואע"פ שהוא רשות בפני עצמו [דהיינו טעמא] לפי שהוא עשוי לתשמיש הקרפף. ועוד ראיה שאין בור ממעט ממה דאמרינן התם אם היה שם עמוד רחב ארבעה וגבוה עשרה הוי מיעוט [ולא תנא בהדיא] דהיה שם חריץ רחב ארבעה ועמוק עשרה דאלמא [חריץ עמוק] אינו ממעט הקרפף מפני שהוא תשמישו, דאם איתא דממעיט הוה ליה למיתניה התם דהא בכל דוכתא דחד דינא לגבוה ולנמוך תני להו כחדא וכדתניא בכמה מקומות בתל או בנקע.
ולא היא ר' יהודה בור בלא פסין קאמר, וא"ת וכיון דאסיקנא דלר' יהודה בור בלא פסין אלמא אדם נותן עיניו בבור ונפשוט מינה דבור ממעט, זה אינו דא"כ לר' יהודה נתיר פסין בלא בור עד בית סאתיים כקרפף דעלמא. וא"ת אין הכי נמי, אינו דא"כ כי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר הוה ליה למימר איכא בינייהו בית סאתיים פסין בלא בור דלר' יהודה שרינן אפילו עד בית סאתיים ולר' שמעון בן אלעזר דווקא כדי ראשה ורובה של פרה, כיון דלא אמר הכי ש"מ איברא כדאמרן. ג"ר אלא כאן ולא סבירא ליה, כדאמרן לעיל. דרבנן אדרבנן לא קשיא התם ליכא שם ארבע מחיצות הכא איכא שם ד' מחיצות. הקשה רבינו נ"ר התם נמי כשיש לחי מכאן ולחי מכאן הא יש שם ד' מחיצות (הקשה מורי שיחי') דהא לחי משום מחיצה הוא וקיי"ל כאביי דאמר לחי העומד מאליו כשר וטעמיה משום דקסבר לחי משום מחיצה, ותירץ הוא שיחי' דרבנן שם ד' מחיצות בעינן ובלחי משהו ליכא שם מחיצה כמו בפסין דאיכא אמה מכאן ואמה מכאן. א"נ י"ל דטעמייהו דרבנן משום היכירא ואע"ג דקיי"ל כוותייהו לאו משום טעמייהו אלא משום דר' יוחנן דאמר אתו רבים ומבטלי אפילו מחיצות גמורות.
מתני' לא אמרו בית סאתיים אלא לגינה וקרפף בלבד אבל דיר וכו'. פירש"י ז"ל אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שהוקפו לדירה דשרי יותר מבית סאתיים אף פסין נמי מוקפין לדירה נינהו שהרי הבהמה עומדת שם. והקשו עליו בתוס' דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה והרי פעמים שאין בין הבור לפסין אלא שתי אמות בלבד והיכי הוי דירה בשתי אמות. ועוד דאי משום היקף דירה היכי שרינן יתר מבית סאתיים דהרי מחיצה דחבלים דעדיפי מפסין דאמרן לעיל (ט"ז ע"ב) לא הותרו אפילו לרבנן אלא כדי צרכן וכדאמרן ובלבד שלא יהא בית סאתיים פנוי ואע"פ שהיא מוקפת לשם וכמחיצה חשובה יותר. על כן (פירש"י) [פירשו] ז"ל דהכי קאמרי ליה אי אתה מודה בדיר וסהר אע"פ שהוא אויר שתשמישו לדירה בשהוקפו לדירה מקילינן בהן אף בפסין אע"פ שתשמישן לאויר ואף שלא הוקפו לדירה נקל בהם משום קולת פסין. ואמר להן זו מחיצה ואלו פסין כלומר דאין הכי נמי שהייתי מקל בהו אם היה שם מחיצות אע"ג שלא הוקפו לדירה, אבל משום שאין כאן מחיצה אני מחמיר. ולפי פירוש זה לא קשיא מהא מתני' מה שהתירו כאן חכמים ז"ל להרחיק כל שהוא וגבי חבלים לא התירו אלא כדי צרכן, דמקולי ביראות שנו כאן. וכתב רבינו נ"ר דבלאו האי טעמא לא קשיא ולא מידי מההיא דחבלים משום דהיינו טעמא דגבי חבלים לא הוצרכו להתיר אלא כדי צרכן משום דכל אחד כשיבא יכול להקיף כל הצריך לו, אבל גבי בור הוצרכו להתיר שיעור כדי שימצאו כל הבאים מקום למלאות הימנו שאי אפשר לו לכל אחד כשיבוא לחפור לו בור כדי צורכו.
[הכא איכא שם ארבע מחיצות], וא"ת ר' יוחנן דבעי נעילת דלתות דאמר כמאן, כר' יהודה שתי מחיצות גמורות היו לירושלים ובהכין סגיא ליה לר' יהודה, ואי כרבנן למה לי נעילת דלתות דהא איכא פתחים בראשי הפלושין. יש מי שתירץ דר' יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה דבעי שתי מחיצות מעלייתא דבירושלים ליכא שתי מחיצות גמורות משום דמפולשות היא שתי וערב לכל צדדיה שהרי יש לה מבוי מכאן ומכאן דרבים בוקעין בה שתי וערב כפסי ביראות. ולזה קשה דא"כ כנגד העומד מיהא יהא פטור דהא איכא שתי מחיצות, וי"ל דשמא ר' יוחנן לא חייב אלא בזורק כנגד הפרוץ, אבל מ"מ עדיין קשה משום דבפ"ק תניא (ו' ע"א) כיצד מערבין רשות הרבים עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, ואקשינן עלה ורשות הרבים מי מיערבא וכו' קאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליהן משום רשות הרבים. ואם איתא מאי קשיא דלמא ההיא ברייתא לא מיירי ברשות המפולש שתי וערב כירושלים. ועוד כיון דאמר ר' יהודה התם דמערבין בכך בודאי בשתי מחיצות גמורות קא מיירי דהא איהו שתי מחיצות בעי. ויש מתרצים דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה בחדא וכרבנן בחדא, סבר לה כר' יהודה בחדא דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות כל היכא שלא יהו רשות היחיד דאורייתא וסבירא ליה במחיצות כרבנן דקא סברי דדווקא שלוש מחיצות הם מן התורה אבל לא שתים, והלכך ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה קסבר דחייבין עליה משום רשות הרבים. מיהו לאו דווקא כל דלתותיה דבדלתי השער האחד סגי דהואיל ויש לה שתי מחיצות ומצד ג' נעילת דלת הרי יש כאן ג' מחיצות ולכו"ע הוי רשות היחיד דאורייתא. וקיי"ל כר' יוחנן ואע"ג דר' אלעזר תלמידו חולק עליו, אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמדמקשינן מיהא דר' יוחנן בהדיא אברייתא דכיצד מערבין רשות הרבים ש"מ דהלכתא היא. ומיהו הא דא"ר יוחנן דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות ה"מ מחיצות העשויות ברשות הרבים ויש ביניהם רוחב שש עשרה אמה ושפתחיו מכוונין זה כנגד זה שדומה לדגלי מדבר, דכיון דבקעי בה רבים אתי כח רבים ומבטל המחיצות ומחזירו רשות הרבים כמות שהיה, אבל מבואות המפולשין ואפילו לרשות הרבים אע"פ שפתחיהן זה כנגד זה אין בקיעת הרבים מבטלת מחיצותיהן ובצורת הפתח מכאן ולחי וקורה [מכאן] סגי להו וכדמוקמינן לעיל ההיא ברייתא דכיצד מערבין רשות הרבים, דאקשינן עלה מיהא דר' יוחנן ואוקמינן לה במבואות המפולשין ברשות הרבים, דאלמא אף ר' יוחנן מודה בהו דאין בקיעת רבים מבטלת מחיצותיהן ולא בעינן בהו דלתותיה ננעלות, וכ"ש היכא שאין הפתחים מכוונין זה כנגד זה דסגי להו בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן וכדאוקי רב חנן בר רבא ההיא דמבוי עקום בדבקעי ביה רבים ואפילו הכי אליבא דרב בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן סגי וכ"ש לשמואל דלא בעי אפילו צורת פתח.
והקשה הראב"ד ז"ל וכיון דשני לן בין בקיעת רבים לרשות הרבים ממש למבואות המפולשין היכי מקשינן לרחבה לקמן (כ"ב ע"ב) דבעי מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ד' אמות מהו ממבואות דשאני מבואות כדאמרן. ותירץ הוא ז"ל דכיון דס"ל לרבה דאפילו במעלות בית חורון ובית מרון מבטלי רבים מחיצתא ההוא רשות הרבים כמבוי דמי הואיל ולא ניחא תשמישתיה ושפיר קא יכול למיקשי ליה ממבואות. עוד כתב הוא ז"ל כי יש לומר דרחבה דמקשה הכי מוקי לה למילתיה דר' יהודה כתרי תנאי אליבא דר' יהודה ולא מפליג בין מחיצות מעלייתא למחיצות דלאו מעלייתא, אלא תנא דפסין סבר דאפילו ד' מחיצות מעלייתא אתו רבים ומבטלי מחיצתא דסתמא קתני ואם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין. ותנא דשני בתים בשני צידי רשות הרבים סבר אפילו דשני מחיצות מעלייתא לא אתו רבים ומבטלי להו, וכי איבעיא ליה לרחבה אליבא דתנא דפסין קא מבעיא ליה, ורבה נמי אליבא דמאי דסבירא ליה לרחבה קא מתרץ ליה וזה נכון וכל השמועה עולה יפה לזה הפירוש.
<h2>דף כב:</h2>
אילימא משום דמקיף ליה סולמא דצור מחד גיסא, וא"ת למאי דס"ד השתא דא"י אין חייבין עליה משום רשות הרבים הוה ליה לאקשויי מר' יוחנן גופיה דאמר ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו'. וי"ל דאי הוה מקשה ליה הכי הוה מתרץ לה התם תרי אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. אי הכי כו"ע נמי דקא מקיף ליה ים אוקיינוס, מיהא שמעינן דמקום המוקף גדר אין לו שיעור עד היכן קרוי רשות היחיד. מיהו פשיטא לן דאפילו עד עשרת כורין הוי רשות היחיד, דהא אמר ר' יוחנן בפרק הדר (ס"ז ע"ב) קרפף שהוקף לדירה אפילו יתר מבית סאתיים אפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכה חייב, מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. וכן נמי אמרינן במתני' דבדיר וסהר הואיל והוקפו לשם דירה אפילו בית חמשת כורין ובית עשרת כורין מותר. ואפשר שכל שיהא מוקף בידי אדם אין לו שיעור ואפילו כל שהו דינו כרשות היחיד.
מעלות [ומורדות] שבארץ [ישראל] אין חייבין עליהם משום רשות הרבים מפני שאינן כדגלי מדבר. הקשה רבינו נ"ר מדקאמר שבא"י משמע דווקא שבא"י אבל שבחוצה לארץ חייבין והדר [קאמר] לפי שאינן כדגלי מדבר דמשמע דבכל מקום שאינן כדגלי מדבר אין חייבין עליהן ובזה אפילו חוצה לארץ משמע. ותירץ הוא נ"ר דה"ק מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן לפי שאינן דומין לדגלי מדבר ואע"ג דבקעי בהו רבים לעולם בארץ אין חייבין אלא דווקא כשהן דומין לדגלי מדבר כלומר שאין בהן מעלות ומורדות ושיהו בוקעים בו רבים, אבל בחוצה לארץ אפילו מעלות ומורדות שבה היכא דבקעי בהו רבים חייבין עליהן משום רשות הרבים [דבקיעת הרבים] משויא להו רשות הרבים. וטעמא דשני לן בין א"י לחוצה לארץ כדאמרינן לקמן יהושע אוהב (ארץ) ישראל היה ותיקן להם דרכים ואסטרטיאות, וכל היכא דניחא תשמישתיה מסרה לרבים וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. מיהו במאי דקאמרינן דבחוצה לארץ בקיעת רבים מבטלת מחיצות יש לעיין קצת הא דאמרינן לקמן (צ"ה ע"א) דגשרים המפולשין ומקורין אע"ג דבקעי בהו רבים לית בהו דינא דרשות הרבים.
בעא מיניה [רחבה] מרבה על תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות וכו'. וא"ת ומאי קא מיבעיא ליה והא בהדיא אמרינן במסכת שבת דרשות היחיד הוא דאמרינן התם (ק' ע"א) דזורק לו ונח עליו חייב. וי"ל דשמא התם מיירי בדלא בקעי ביה רבים. א"נ מיירי אפילו בדבקעי ביה רבים וטעמא דקא מיבעיא ליה הכא משום דרחבה לא שמיעא ליה דאליבא דר' יוחנן איכא חילוק בשום מחיצה וכמו שכתבתי למעלה בשם הראב"ד ז"ל, ובהא נמי מתרצה האי דמקשה ליה לרבה מחצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו.
שבילי בית גלגול קאמרת יהושע אוהב ישראל היה וכו'. וא"ת אמאי לא שני ליה רשות הרבים איצטריכא ליה וכדשני בכל הני דלעיל. וי"ל דעדיפי ליה לשנויי שנויא אחריתא, א"נ משום דקושטא דמילתא קמ"ל בארץ ישראל ומשום דיהושע אוהב ארץ ישראל היה אבל בחוצה לארץ חייבין.
<h2>דף כג.</h2>
מתני' ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר, פירש"י והוקף לדירה ואפילו הכי דווקא בית סאתיים שרי אבל טפי לא, וכשהיא סמוכה לעיר הואיל וקרובה לעיר כהוקף לדירה דמי משום דאדם משתמש שם תדיר. והקשה מורי שיחי' דמאי הוקף לדירה בעי דבגינה היקף לדירה לא מעלה ולא מוריד, דאפילו היקף שהוקף לדירה אמרינן בגמ' (כ"ג ע"ב) דהיכא דנזרע זרעים מבטלי מחיצות. ועוד א"כ ר' יהודה בן בבא אתרוייהו פליג דבין ר' עקיבא בין ר' יהודה ב"ר אלעאי מודו דהיכא שהוקף לדירה בית סאתיים מותר ואע"פ שלא יהא לשם שומירה וא"כ בהדיא הוה ליה לאיפלוגי בהדיהו. ע"כ כתב מורי שיחי' דנראה לו דשומירה דקתני הכא לאו למימרא דבעי הוקף לדירה דשומירה תשמישה לאויר הוא וגריעא מבורגנין שבשדות, ואפילו בורגנין בעצמן לא שרי אלא בית סאתיים אבל יתר מכך לא וכדאמרן לעיל (כ"ב ע"א) כלל ארשב"א כל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתיים מותר יותר מבית סאתיים אסור וכ"ש שאין מתירין קרפף יתר מבית סאתיים מחמתן. ע"כ פירש הוא נ"ר דבית דירה דקתני הכא לא שתהא בית דירה בתוכו קודם ההיקף אלא לאחר שהוקף עשה בו בית דירה והוה ליה כהוקף ולבסוף פתח ור' יהודה בן בבא סבור דשלושה דינין יש בקרפף דהיכא דליכא שומירה או שאינו סמוך לעיר אפילו בית סאתיים אין מטלטלין בתוכו אלא בד' אמות בלבד כמו שאנו עושים ביתר מבית סאתיים, ואם יש שם שומירה או בית דירה הרי הוא כהוקף לדירה קצת ובית סאתיים מותר לטלטל בכולו יתר מבית סאתיים אינו מותר אלא א"כ הוקף לדירה, אבל אם לא הוקף אע"פ שיש בו שומירה או בית דירה אע"פ כן אסור לטלטל חוץ מד' אמות שלו.
ג"ה ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אלא אחד מכל אלו, וכן היא בספרי דוקני. וקשה לגירסא זו דנראה מינה דלר' עקיבא אחד מהם בעינן ואנן אמרינן בגמ' אי אמר הלכה כר' יוסי הוה אמרינן עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל הלכה כרבי עקיבא, אלמא לר' עקיבא לא בעי לא שומירה ולא בית דירה. ומשום זה גורסים במקצת ספרים ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אחד מכל אלו. ומורי שיחי' כתב שיכולין אנו ליישב ג"ה ולא קשיא ולא מידי וה"פ דר' עקיבא אדר' יהודה בן בבא מהדר ור' יהודה בן בבא בעי תרתי דהיינו מרובע ושומירה או בית דירה וקאמר ליה רבי עקיבא אפילו אין בה אלא אחד מאלו שני הענינים שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר אע"פ שאינה מרובעת שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים אלא אפילו אריך וקטין או שתהא מרובעת אע"פ שאין בה אחד מכל אלו סגי ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים כלומר שלא יהא בית סאתיים גמור דדבר מועט איכא בינייהו כדאיתא בגמ'. ויראה לי דעדיין אינו מיושב בטוב דליכא למימר בשום ענין כי ר' עקיבא ס"ל דבעי שומירה או בית דירה דא"כ הדרא קושיא לדוכתא.
<h2>דף כג:</h2>
גמ' ר' עקיבא היינו ת"ק, פירש"י ז"ל תנא דאמרו לו לר' יהודה לא אמרו בית סאתיים אלא לגינה ולקרפף בלבד, אלמא לדידהו קרפף בית סאתיים אינו צריך כלום ואם הוא מוקף לדירה כדיר וסהר אפילו בת חמשת כורין ובת עשרת כורין מותר. ולזה קשה דהיכי קא מהדר השתא לאמרו לו דר' יהודה ואיכא כמה תנאי בינייהו. והגאונים פירשו דאר' יהודה בן בבא קאמר וקא קשיא מה שאמר ר' עקיבא ובלבד שתהא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים ולומר למה הוצרך ר' עקיבא לחזור ולומר בלבד דבהא היינו ת"ק. ופריק דבר מועט איכא בינייהו דת"ק סבר אפילו בית סאתיים שלמים כחצר המשכן ונקט שבעים אמה ושירים משום שלא חשו חכמים להזכירו לאותו דבר מועט שיש בין שיעור בית סאתיים לע' אמה ושירים. ור' עקיבא שאמר ובלבד משמע שהוא בא למעט יתר מר' יהודה בן בבא וממעט אותו דבר מועט. ולפי זה הפירוש קשיא לי קצת כי לא מצינו בשום מקום שיקשה הספר להדיא היינו ת"ק ור"ל במקצת. ועוד דהא איכא ר' יהודה ב"ר אלעאי בין ר' עקיבא ור' יהודה בן בבא, ואפשר לומר כי הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל כנ"ל.
איכא בינייהו ריבועה [דרבעוה] רבנן, פירש"י דר' אלעזר סבר דלכתחילה ארכו פי שנים ברחבו כחצר המשכן ולית ליה לכתחילה ריבוע, ומיהו אם מירבעא לא מישתרא והיינו דקתני אם היה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה דמשמע אם אין ארכה יתר על פי שנים ברחבה היינו דינו. ור' יוסי סבר דלכתחילה מרובעת בעי, ומיהו אם עשאה ארכה פי שנים ברחבה שריא דמדקאמר אפילו ארכה פי שנים ברחבה ש"מ דלכתחילה לאו הכי הוא. והקשו עליו בתוספות דמאי לכתחילה ודיעבד שייך למימר הכא וכי יש לו לאדם לעשות קרפיפו מרובע או אריך וקטין בודאי לא וכשהוא עשוי בכל גוונא שרי לטלטל בו ואפילו לכתחילה. ורבינו חננאל ז"ל וה"ר אלפאסי ז"ל פסקי ריבוע דרבנן דפליגי עליה ר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ט ע"ב) דאמר אלפיים אמה שאמרו עגולות ולא מרובעות וחכמים אומרים מרובעות כטבלא כדי שיהא נשכר את הזויות. לר' אליעזר דאמר אם יהיה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה, לית ליה מרובעת דא"כ הרי אלכסונו יתר כמה מפי שנים ברחבו. ולר' יוסי דאמר אפילו פי שנים ברחבה בכל צד אמר ואפילו מרובע כרבנן.
קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה וזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור, בודאי בקרפף דחד גברא מיירינן הכא, א"נ בקרפף של רבים ונשתתפו בו דהוי כחד גברא, דאי לא אפילו כי לא נזרע אסור לטלטל בתוכו שהרי הם אסורין זה על זה, אלא ודאי כדאמרן וכן פירש"י ז"ל. והלכך כל מאי דאמר רב הונא עלה אפילו בקרפף דחד גברא מיירי, שאם היה הדין במאי דקאמר מתחלף בין יחיד לרבים בהדיא הוה ליה לפרושי.
<h2>דף כד.</h2>
אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתיים אבל יותר מבית סאתיים אסור כמאן כרבנן, הא דקאמר רב הונא הכא דלרבנן פחות מבית סאתיים מותר דווקא בכי האי גוונא דקא מיירי הכא אמרה דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דלא הוי בית סאתיים הלכך אינו מקום חשוב בפני עצמו, ועוד שהוא מיעוט לגבי החצר. אבל בעלמא ודאי כל שלא יהו בו הני תרתי אפילו קרפף פחות מבית סאתיים הוי קרפף ואסור להכניס ולהוציא ממנו לחצר אליבא דרבנן. תדע לך שכן הוא דהא ביתר מבית סאתיים אפילו לר' שמעון אסור, ואם איתא דרבנן מודו ליה לר' שמעון בדלא הוי בית סאתיים א"כ לא פליגי אלא בבית סאתיים מצומצם ולא אפשר דבהכי דווקא פליגי, אלא ודאי קרפף פחות מבית סאתיים נמי קרפף הוא ובדידיה פליגי בעלמא, ומאי דקא מודו בהא רבנן משום דאיכא תרתי לטיבותא כמו שכתבתי. אבל בעלמא היכא שיהא הקרפף מוחלק בפני עצמו ואפילו קרפף וחצר דחד גברא דבהאי מיירינן, סבירא להו לרבנן דאסור להוציא מן הקרפף לחצר ומן החצר לקרפף, ומהא שמעינן לר' שמעון דסבירא לן כוותיה לבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור מזה לזה, דעד כאן לא פליג ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית מודה להו לרבנן וכדאיתא בהדיא במתני' דאתינן לעיל, ואנן דקיי"ל כר' שמעון דבית וקרפף דחד גברא אסור להוציא מזה לזה. ולפי זה רחבה שאחורי הבתים כשהוקף ולבסוף פתח כדאמרינן לקמן דהויא כקרפף אפילו דחד גברא אסור להוציא מן הבית לרחבה. ומאי דשריא להוציא מן הבתים לחצירות שלנו דווקא כשפתח ולבסוף הוקף וכן נמי לרחובות שלנו, וכן כתבו בעלי התוספות. מיהו כתב רבינו נ"ר דנראה לי דרחבה שאחורי הבתים שאמרו דדינה כקרפף דווקא ברחבה יתירה מבית סאתיים, אבל ברחבה בית סאתיים אע"פ שהוקף ולבסוף פתח הואיל ולתשמיש בית היא עשויה מותר להוציא ממנה לבית ומן הבית לה, ודכוותה אמרינן בגג דכי הוי יתר מבית סאתיים דיניה כקרפף אבל בבית סאתיים אמר רב בפרק כל גגות (צ' ע"א) דלאו דיניה כקרפף וקיי"ל כוותיה. אבל מ"מ קרפף אפילו פחות מבית סאתיים ובית דחד גברא אסור כדאמרן, ומאי דתנן במתני' בגינה וקרפף שהיא שבעים אמה ושירים ומוקפות גדר י' טפחים דמטלטלינן בתוכו ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה לאו למימרא דיהא מותר מן הבית לקרפף, דלא בא ללמד אלא כוחו של קרפף שאם אין בה אחד מאלו אף הוא עצמו אסור לטלטל בו חוץ מד' אמות שלו, וכשיש בו אחד מאלו מותר לטלטל בכולו.
אמר ליה ר' יוחנן שניתה לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא, כלומר עדיין טומאתו עליו. והאי דקתני ותיקנה לאו דווקא דה"ה אפילו לא תיקנה משום דעדיין חזיא למילתיה, אלא משום סיפא נקטיה דקתני נפסקה שניה טהור מן המדרס אבל מטמא מגע מדרס, דאי לאו דתיקנה לראשונה אפילו טומאת מגע מדרס ליכא, דמנא ליה טומאת מגע אי משום דנגע כל חלק ממנו לסמוך לו בהא אינה מטמאה דטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, ואי משום דבשעת פרישת האוזן מן הסנדל נגע בו ההיא שעתא שבע לה טומאה חמורה ממנה ואינה מקבלת טומאה קלה וכדאמרינן במנחות פרק הקומץ (כ"ד ע"א) גבי עשרון שחלקו ונתנו בטבלא ונגע טבול יום באחד מהם. אלא שהטעם ודאי לטומאת מגע מפני האוזן הראשונה שתקנה מפני שכשחברה הסנדל היתה טהורה ובנגיעתה אל הסנדל נטמאת והרי הוא טמא מגע ואית לה טומאת מדרס נמי מפני שנעשית חלק אחד מן הסנדל והרי הוא טמא אף טומאת מדרס כסנדל. וכן נמי הסנדל נעשה טמא מגע מדרס שאע"פ שהאוזן מיעוט לגבי הסנדל ובטל לגביו ואין הסנדל בטל לגבי האוזן, מ"מ כיון שנעשה הכל כלי אחד מתוך שמקצתו טמא מגע מדרס נעשה הכל טמא מגע מדרס ולא אמרו בכיוצא בזה שבע לה טומאה כך היא שיטת מורי שיחי'. אבל רש"י ז"ל פירש דמשום דקתני סיפא ותקנה טהור מן המדרס נקט רישא ותקנה לומר דקמ"ל שאע"פ שתיקן את הראשונה טהור דפנים חדשות באו לכאן, אבל אם לא תיקן את הראשונה פשיטא דטהור.
<h2>דף כד:</h2>
אבל יש בעומקן יתר מבית סאתיים אסור, כלומר מקום שמתפשטין המים קרי עומקן. וטעמא דיהיבא שהוא יתר מבית סאתיים אסור דבור בית [סאתיים] מצוי בחצרות אבל יתר מכן לא. ודחינן לא [היא] מידי דהוה אכריא דפירי, כלומר דבין קטן בין גדול מותר משום דלתשמיש בית הוא עשוי וכן הלכה. מיהו דווקא בדחזו לתשמישן אבל אי לא חזו לתשמישן לא, וכן דווקא בשיהא עומק המים עשרה כדאיתא בגמרא אבל פחות מעשרה במים אינו חולק רשות לעצמו כדאמרינן (שבת ק' ע"ב) גבי רקק מים שהוא ברשות הרבים.
ההיא רחבה דהות בפום נהרא, כלומר שהיתה יתירה על בית סאתיים, וכן נמי לא הוקפה לדירה ולא היו מטלטלין בה אלא בד' אמות. ומשום הכי היתה אוסרת השביל והמבוי, שאילו לא היתה יתירה על בית סאתיים או שהוקפה לדירה לא היתה אוסרת המבוי והשביל שהרי נפרצו למקום המותר להם, וכדאמרינן בפ"ק (ז' ע"ב) מבוי שכלה לרחבה אינו צריך כלום, היינו לרחבה שהוקפה לדירה או שלא היתה יתירה על בית סאתיים. והמבוי והשביל הזה היו פרוצים לרחבה במלואם, אבל הרחבה היו לה גיפופים והפרצה לא היתה יתירה על עשר, ולפי שהיא אסור לטלטל בתוכה גם המבוי והשביל אסור לטלטל בתוכן לפי שנפרצו במלואן למקום האסור להם, והשביל של כרמים הזה היו קצת בתים וחצרות פתוחין לתוכו, וזו היא צורת הרחבה והשביל והמבוי שבעיר והשביל של כרמים,\raster)70-,70-(="Z()0"ואמר אביי היכי ליעביד מחיצה אגודא דנהרה לשם דירה כדי שיהא הכל ניתר עם מחיצה זו, דאע"פ שאין פתחה של רחבה זו יתירה על עשר ואין סתימה שלשם היקף מועיל בה כלום, דכל שאינו יתר על עשר כסתום דמי כדאמרינן לעיל (כ"ד ע"א) פורץ בה פרצה יתרה [על עשר] וגודרה ומעמידה עד עשר, דאלמא דווקא נפרצה יתירה מעשר מהני גדר אבל בפרצת עשר לא דכפתח דמי. הכא שאני דכיון שהיא עושה מחיצה אגודא דנהרא הרי היא כמוסיף השביל על הרחבה והרי הרחבה והשביל אחד, והשביל הרי הוא צריך מחיצה ולפיכך אותה מחיצה שהיא עושה אגודא דנהרא הרי היא כמקיף לשם דירה ברחבה והויא מחיצה.
אין מחיצה על גבי מחיצה, כלומר ואפילו לאותן הדרין בשביל. ואע"ג דאמר רב חסדא לקמן (כ"ה ע"א) מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל שבאויר מחיצות הוא דר, אביי ורבא לית להו דרב חסדא והלכך ליתא לדרב חסדא, וא"ת מי יימר דהכא אתי דלא כרב חסדא, דדילמא כותלו היה על שפת הנהר והוא הוא דקרינן גודא דנהרא, אבל לעולם אימא לך דאביי ורבא מודו לרב חסדא דהיכא שהוא דר באויר מחיצות העליונות דהוי מחיצה. זה אינו דגודא דנהרא גדותיו של נהר משמע מלשון והירדן מלא על גדותיו. וא"ת שמא תל המתלקט עשרה מתוך ארבע היה לשם ומשום הכי הוא דלא הויא מחיצה. אינו דאם איתא לא היה לו להניח מה שעיקר הענין תלוי בו והיה לו לומר ושביל של כרמים סליק לכרמים (לגזרה) [לגודא] דנהרא ומתלקט שם תל עשרה מתוך ארבעה, ומדלא קאמר הכי ש"מ דאיברא כדכתיבנא דאביי ורבא [ס"ל] דלא כרב חסדא כך כתב הראב"ד ז"ל.
ליעביד צורת פתח אשביל של כרמים, כלומר לפתח השביל ויהא השביל מותר בכך שהרי לא נפרץ עכשיו השביל במלואו עם הרחבה תשתרי בצורת פתח העשוי לשביל, דמיגו דמהניא צורת פתח לשביל מהניא נמי לרחבה. והאי דלא קאמר הכא בהדיא מיגו דמהניא לשביל מהניא נמי לרחבה וכדאמרינן לקמן הכי [לגבי] לחי האי טעמא, משום דלא קאי האי תיקון אליבא דאביי לא חייש להזכירו דבין כך ובין כך לא מהני ולא מידי. אבל בלחי דקאי אליביה איצטרכינן לפרושי עיקר טעמא. אלא אמר אביי ליעביד ליה לחי אפומא דשביל ומיגו דמהני לשביל מהני לרחבה, כלומר אפומא דשביל הסמוך לרחבה והשתא הוצרך לטעמא דמיגו לפי שאינו דומה (לעשות) לעושה מחיצה אגודא דנהרא דמהני בלא מיגו אי לאו דאין מחיצה על גבי מחיצה, לפי שכשעושה לחי אפומא דשביל אינו מוסיף השביל על הרחבה אדרבה מפרידו ממנה וכיון שכן לרחבה עצמה מצד היקף זה אינו מועיל כיון שאין פתחה יתר מעשר כדאמרינן אלא טעמא משום מיגו וכדאמרינן וכמו שפירש"י ז"ל. וא"ת ולהתיר המבוי והשביל למה אנו צריכין לחי והרי ניתרין הן בגיפופי הרחבה וכדקיי"ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, י"ל דהכא בשהיו גיפופי הרחבה יתירים מארבע אמות וכיון שכן נפקי להו מתורת לחי וכמו שכתבתי בפ"ק לדעת הראב"ד ז"ל. ורבותינו הצרפתים אמרו דכיון שכותלי הרחבה אינן מועילין לו ולא הוקפו לשם דירה לא יועילו לא לשביל ולא למבוי דלעצמה לא מצלי לאחריני מצלי דומיא דכותלי רשות הרבים שאינן מועילין למבוי משום לחי, והדמיון צריך עיון כמו שכתבתי בפ"ק.
א"ל רבא א"כ יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים, פירש"י לשביל של כרמים אחר דלא סליק לגודא דנהרא דהשתא הוי מפולש משני ראשיו וצריך צורת פתח מכאן ולחי מכאן ויבואו להתירו בלחי בלבד באחד מראשיו כגון זה. ואיכא למידק כיון דלהאי אית ליה מחיצה שלישית דהיינו גודא דנהרא היכי גזרינן ביה אטו מבוי שאין לו אלא שתי מחיצות, ושמא משום שרוב שבילי הכרמים מפולשין דלא סלקי לגודא דנהרא קרוב הדבר שלא יתנו לב הרואין לגודא ויבואו להתיר בהם כזה אפילו בלא גודא. וי"ל כי מפני שאין בשביל אלא קצת בתים וחצרות פתוחין לתוכו אתי למיטעי בשביל של כרמים שאין שם בתים וחצרות פתוחין לתוכו ויתירו אותו בלחי והוא אינו ניתר אלא בפס ד' או בשני לחיים וכדאמרינן (ה' ע"א) כל מבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו אינו ניתר בלחי וקורה. וא"ת א"כ יעשו פס ד' או שני לחיים, י"ל אי אפשר מפני שהמבוי קצר ואתו גמלי ושדיין ליה וכדאמרינן בצורת פתח.
אלא אמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלהדי מתא מיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה, פירש"י אבל השביל לעולם אסור כדי שלא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא כדאמרן, וכן דעת הראב"ד ז"ל. אבל בתוספות אמרו שהכל מותר דלא גזרו לעיל אלא כשהלחי ממש בשביל דבהא ודאי שייך למיגזר, אבל כשהלחי במבוי ואין הלחי מתיר ממש את השביל אלא התירו מצד שהרחבה מותרת והיא נפרץ למקום המותר לו, בכי הא לא שייך ביה למיגזר וכן עיקר. וא"ת למה לא היה עושה לחי לצד הגודא רחוק ממנו ד' טפחים כי היכי דלא להוי מחיצה על גבי מחיצה ולשתרי הכל. י"ל דלחי גרוע הוא ולא חשיב לבטל כח הגודא שהוא מחיצה גמורה. וא"ת מ"מ ליעביד מחיצה גמורה בריחוק ד' לגודא דנהרא, י"ל דלא היו רוצין לגרע מן השביל אותן הד' טפחים. ומכאן ראיה לדברי התוספות שאל"כ מוטב היה להם לגרע מן השביל אותם הד' טפחים מהשתא שנשאר כל השביל באיסור.
<h2>דף כה.</h2>
מאן דשרי משום דלית בה דיורין, וקיי"ל כוותיה דרב אחא ורבינא דקיי"ל כדברי המיקל. וכתבו ר"ח והגאונים ז"ל דדווקא ברחבה דרבים, אבל ברחבה דיחיד לא דגזרינן דילמא מימליך עלה ובני לה בתי וכדאמר רב משרשיא לעיל (ח' ע"א) גבי מבוי שכלה לרחבה. והראב"ד כתב דהכא אפילו בשביל יחיד וההיא דרב משרשיא שאני משום דפרוצה לרשות הרבים ואי מלי לה בתי הוה ליה מבוי פתוח לרשות הרבים ולפיכך גזרינן בה, אבל הכא דאפילו מלי לה בתי לא פתיחא אלא לשביל שהוא רשות היחיד לא גזרינן. מיעטו באילנות לא הוי מיעוט, פירוש ל"ש אילן שאינו גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ול"ש גבוה עשרה ורחב ד' דהוי רשות היחיד, וטעמיה כמו שכתבתי למעלה גבי ר' יהודה בור ופסין קאמר מפי מורי שיחי'. אמר ליה מאי איעביד לך דלא מחזקת כדמחזקי אינשי, כלומר משום דבעיא למיעביד בי עובדא בגוף הקרקע לשבח ומחיצה על גבי מחיצה לא מהני כלל. אכסדרא בבקעה, פירש"י ז"ל שאין לה מחיצות כלל אלא שעומדת על ד' קונדיסין, רב סבר פי תקרה יורד וסותם מד' רוחותיה ושמואל סבר פי תקרה יורד וסותם לא אמרינן, והיינו כדאמרינן.
<h2>דף כה:</h2>
אי עבידא כאכסדרה הכי נמי, כלומר שהיא שוה דבין ר' זירא בין רבה אמרי פי תקרה יורד וסותם. ורש"י משום האי פירוש גריס בפרק כל גגות (צ"ד ע"ב) גבי חצר שנפרצה מד' רוחותיה בפלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית ליה לשמואל בד' אבל בג' אית ליה, כלומר כשאינו מודה שמואל דפי תקרה יורד וסותם הכי נמי בנפרץ מד' רוחותיה, אבל בשלא נפרץ אלא בג' מודה הוא לרב דפי תקרה יורד וסותם. ור"ת ז"ל פירש דאפילו רב אוסר באכסדרה פרוצה מג' רוחות, והכא באכסדרה מוקפת מג' רוחותיה הוא דפליגי שזו היא הנקראת אכסדרה, וכדאמרינן בפרק לא יחפור (כ"ה ע"ב) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינו מסוכך. ומיהו ודאי רב אית ליה אפילו משתי רוחות פי תקרה יורד וסותם, וכדמוכח בהדיא בפרק כל גגות (צ"ד ע"א) דתנן וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, ואמרינן עלה בגמ' מאי שנא מרוח אחת דלא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, ופרקינן אמרי ביה רב כגון שנפרץ בקרן זוית, אלמא לרב היכא דלא נפרץ בקרן זוית אפילו בשתי רוחות אמרינן פי תקרה יורד וסותם. ושמואל פליג עליה בהא, ולפי זה גריס התם כי לית ליה לשמואל בג' אבל בד' אית ליה, כלומר כי לית ליה לשמואל דווקא כשאין שם אלא שלוש מחיצות וברביעית ליכא גיפופי כלל, אבל בארבע כגון דאיכא ג' מחיצות ואיכא גיפופי ברביעית אית ליה. וגריס נמי הכא אי עבידא כאכסדרה וכו' דעבידא כערסלא, כלומר אי עבידא כאכסדרה שהיא מוקפת משני צדדין ה"נ הכא במאי עסקינן דעבידא כערסלא, כלומר כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ד' קונדסין ומותחין חבלים מקונדס לקונדס לישכב עליהן בלילה ולישב עליהן ביום והוא [פתוח] מכל צדדיו, דבכי הא אפילו רב מודה דלא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. תרגום כמלונה במקשה כערסלא במבתותא.
חצר מ"ט אילימא משום דאית ליה גיפופי, כלומר ושאין פרצתה יתירה מעשר דאי פרצתה יתר על עשר אפילו חצר אסורה דגיפופין אינן מועילין כלום לפרצה יתירה מעשר. וקרפף אסור משום דלית ליה גיפופי ובגיפופי החצר לא משתרי קרפף דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. א"נ מיירי בנכנסין כותלי הקרפף בחצר, א"נ בשכותלי החצר יתירים מארבע אמות וכדברי הראב"ד ז"ל. וקשיא לן דמדקאמרינן הכא דחצר מותרת בודאי בשלא נפרצה ביתר מעשר מיירי כדאמרן וא"כ היכי אמרינן דנפרץ קרפף במילואו לחצר ומשום הכי אסור הא לאו הכי מותר, דקרפף זה אין לו אלא עשר אמות רוחב והוא בית סאתיים פחות אויר מחיצות אלו דהא אמרינן אויר מחיצות אלו מייתרו ליה למהוי יותר מבית סאתיים, וא"כ היכי אמרינן דאם לא נפרץ מותר דהא לא משכחת לה אלא שיהא ארכו הרבה יותר מפי שנים ברחבו ואנן אמרינן לעיל דלא שרינן אלא היכא שיהא ארכו פי שנים ברחבו אבל ביתר מכן לא. וי"ל דהכא בקרפף רחב הרבה מיירי אלא שמתקצר והולך אצל כותלי החצר כזה. ובשם הרב ר' משה ב"ר שניאור אמרו דהכא מיירי בשיש שם שומירה או בית דירה [ד]מהני לר' יהודה עד בית סאתיים, לדידן נמי מהני אפילו ארכו יותר מפי שנים ברחבו, ואין דבריו נכונים.
ההוא בוסתנא דהוה סמוך לגודא דאפדנא נפל אשיתא, יש מפרשים כי הבוסתנא היתה מוקפת ג' מחיצות ולא הוקפו לדירה ואותה מחיצה רביעית של אפדנא שהוקפה לדירה עולה לכאן ולכאן ואותה מחיצה רביעית נפלה. סבר רב ביבי בר אביי למסמך אמחיצתא גויאתא של האפדנא, אמר ליה רב פפי משום דאתי ממולאי אמריתו וכו', גויאתא לגואי עבידן ונהי דנפרצה ליכא [למימר] דמיירי (בשלא) [ב]נפרצה ביותר מעשר. דאי לא אפדנא נמי אסורה, מ"מ היקף לדירה לשם הבוסתנא ליכא. ואחרים פירשו כי הבוסתנא היתה מוקפת ד' מחיצות והג' לא נעשו לשם דירה והד' נעשית לשם דירה, ואותה מחיצה דהיתה סמוכה למחיצת האפדנא ונפלה אותה מחיצה של בוסתנא שהיתה מוקפת לדירה. וסבר רב ביבי בר אביי למסמך אמחיצה של אפדנא שהיתה מוקפת לשם דירת האפדנא, ואמר ליה רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו ממוליאתא הני מחיצות לגואי עבידן, כלומר לשם דירת האפדנא נעשו ולא לשם הבוסתנא.
ההוא אברונקא דהוה ליה לריש גלותא בבוסתניה, בזה המעשה (נעשו) [נאמרו] כמה פירושים ואני אכתוב אחד מהם וכתבו מורי שיחי' אברונקא היתה עשויה כמין קובה בתוך הבוסתנא והיו יושבין תחת האברונקא לצל והיו מניחין שם טליתותיהם כשהיו הולכים בבוסתנא והבוסתנא היתה יתירה מבית סאתיים והוקף הבוסתנא קודם האברונקא ולפיכך לא היה יכול ריש גלותא לטלטל מן הבוסתנא לאברונקא ואפילו בבוסתנא עצמה לא היה יכול לטלטל מפני שהיה יתיר מבית סאתיים ולא הוקפה לדירה, ובא רב הונא בר חיננא לעשות לו קנה פחות פחות מג' טפחים רחוק מכותלי הבוסתנא ד' טפחים כי היכי דליהוי מוקף לשם דירה דהיינו לשם האברונקא שהיתה שם ובכך היה מותר לטלטל בכל, שבאותה מחיצה לבד נעשה הכל כמוקף לדירה אע"פ ששאר כותלי הבוסתנא נעשו שלא לשם דירה וכענין שאמרו למעלה (כ"ה ע"א) הרחיק מן הכותל ד' טפחים ועשה מחיצה הועיל, ואתא רבא שלפינהו (ושרינהו) ולא להחמיר אלא להקל ולומר שאפילו תיקון זה אינו צריך דאברונקא בית דירה הוא ואע"פ שהוקף הבוסתנא קודם הבנין של האברונקא והיקף הבוסתנא שלא לשם דירה היה, השתא מיהא דעבד האברונקא בתוך מחיצות הבוסתנא הרי הוא כמוקף לדירה מתחילה. וא"ת והא רבא ודאי כרב נחמן סבירא ליה ורב נחמן הוא דאמר לעיל שאם הוקף ולבסוף פתח לא חשבי ליה כמוקף לדירה. י"ל דסבירא ליה דהכא שאני דהתם הוא שלא נתחדשה בתוך כותלי הקרפף שום מחיצה לשם דירה והלכך אע"פ שפתח לה פתח הדירה מ"מ אין כאן מחיצה לשם דירה כלל, אבל הכא שבנו בתוך כותלי הבוסתנא אברונקא לא גריעי כותלי האברונקא שיעשו בתוך הבוסתנא מכותל אחר מוחלק מכותלי הקרפף שמחזירו כהוקף לדירה. ומשום הכי אקשי ליה רבינא מעיר חדשה שנעשית החומה על דעת שיבנה בתוכה בתים ואח"כ בנה בתוכה בתים ואפילו הכי מודדין מישיבתה ואין מודדין מחומתה. והכא נמי אע"פ שנעשית האברונקא בתוך הבוסתנא לשם דירה לאחר היקף הבוסתנא אין זה מועיל ולא דמי להרחיק מן הכותל ועשה מחיצה לשם דירה דהועיל, דהתם שאני שנעשית לשם קרפף אבל כאן מחיצות האברונקא לאברונקא עבידן לבוסתנא לא עבידן. ואחר ששמע רבא תשובתו שתירץ וקבלו ממנו שתק. ועוד באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע והקשו על רבא ואע"פ שהיו סבורים אמש כמוהו ועכשיו נזכרו והקשו עליו אפילו לדבריו שהיה סובר שבענין האברונקא מועיל להתיר הבוסתנא משום מחיצה והכא אמרו ליה אפילו אם תמצא לומר דמחיצות דעלמא כי הא מתרת האי אינה מתרת משום דמחיצה זו עשויה לנחת היא, כמו שאמרו שהיתה עשויה להניח שם טליתותיהן, ומחיצה העשויה לנחת לא שמה מחיצה. ורב פפא הקשה לו ממחיצת אדריכלין שהיא מחיצה שעושין חוצבי אבנים להניח שם כלים לפי שעה או לאכול שם מעט לפעמים, דאמרינן דאינה מחיצה הואיל ולצניעותא בעלמא עבידא, הכא נמי מחיצת האברונקא לצניעותא בעלמא עבידן. תרגום בוני שלמה אדריכלי שלמה. ורב הונא בריה דרב יהושע ג"כ הוסיף והקשה עליו דמחיצה העשויה לנחת לא שמה מחיצה, כלומר מחיצה שלא נעשית לשם דירה אלא שהיא עשויה לנחת להניח שם הכלים לפי שעה. והקשה עליו מרבה דהיה מערב לכולה מחוזא ערסיאתא פירוש שכונות שכונות, ודומה לו במסכת גיטין (ו' ע"א) אבל מערסיאתא לערסיאתא לא. ומחוזא היתה עיר גדולה ואי לאו פירא דבי תורי הוה מערב לה לכולה ביחד, אבל משום פירא דבי תורי שהיה שם לא היה יכול לערב אותה אלא שכונות שכונות. ופירא דבי תורי הוא חפירות שהיו עושין באמצע המבואות לשים בתוכן סופלי התמרים להאכיל לשוורים כי עיר מקנה היתה והפירא היתה עמוקה עשרה ויתירה מבית סאתיים באורך המבוי, וזו צורת העיר והשכונות ופירא דבי תורי העשויה באמצע המבואות. ומפני שהיתה הפירא חולקת בין שכונה לשכונה באורך וכן באורך שביל העיר והיא עתה יתירה על בית סאתיים ואין לטלטל בה אלא בד' אמות, לא היה יכול לערב בין שכונה לשכונה אלא כל שכונה ושכונה בפני עצמה כלומר בתים עם בתים שלאחריהם והיו מערבין דרך החלונות או דרך הפתחים. אלמא פירא דבי תורי אע"פ שהיא עמוקה עשרה הואיל ואין מחיצותיה עשויות אלא לנחת אינן מועילות כלום לערב ביניהן, הכא נמי מחיצת האברונקי לא היתה עשויה אלא להניח את בגדיהם וכליהם הלכך מחיצה לשם דירה כזו לא שמה מחיצת דירה, והלכך האי בוסתנא תיקון מחיצה לשם דירה צריך וכמו שהיה עושה רב הונא בר חיננא מתחילה. ולפיכך קרא עליהם ריש גלותא חכמים המה להרע, כלומר חכמים המה עכשיו להרע ולהקשות לרבא ולהיטיב לא ידעו אמש כשסתר רבא מחיצת הקנים. וא"ת בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע מחיצת קרפף דעלמא היאך הם מועילות להתיר ולטלטל בתוכן, והא לנחת ולצניעות בעלמא עשויות. י"ל דמ"מ מחיצות הויין אבל מחיצות לדירה לא הויין, ומחיצות חבלים וקנים ואוכפות שאמרו בפ"ק שהן מחיצות לשיירא ולהתיר אפילו ביתר מבית סאתיים, התם נמי לאו משום דליהוו מחיצות דירה קאמרינן אלא מחיצות קרפף כקרפף בעלמא ולפיכך אינו מותר ליחידים אלא בית סאתיים בלבד דומיא דקרפף, ואי נמי לשיירא כל צרכן והוא שלא יהא בית סאתיים פנוי והוא הדין לקרפף דעלמא וכמו שכתבתי בפ"ק.
<h2>דף כו.</h2>
מתני' וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור לו להכניס ולהוציא אבל להם מותר, כלומר אפילו ביטל הוא להם חצרו דמבטל חצרו רשות ביתו ביטל. ופירש"י ז"ל אסור משום שלא יראה (כחמור) [כחוזר] ממה שביטל רשותו, דאי לאו האי טעמא גם הוא מותר משום דהוי כאורח לגבייהו. ולפי דברי הרב ז"ל לא אמרו שאסור לו להוציא מביתו אלא עד שלא החזיקו בחצר, אבל אם החזיקו הם בחצר [כבר החזיקו] ואינו יכול לחזור בו, וכדתניא בפרק הדר (ס"ט ע"א) מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר' יהודה וכו' בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל אם החזיקו בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר. ולפי זה קשיא לן היאך שונה סתם אסור לו להכניס ולהוציא דמשמע לכולי שבת ואפילו לאחר שהחזיקו הם. וי"ל מפני שבכאן לא בא ללמד אלא על עיקר דין זה לבד דהמבטל רשות חצרו רשות ביתו ביטל, ולפיכך להם מותר להכניס ולהוציא אפילו מביתו, לפיכך לא חשש לומר באיסור הוצאתו כאן קודם שהחזיקו כאן לאחר שהחזיקו שאין זה עיקר הצריכותא והראב"ד כתב דהכא היינו טעמא דלאסור להכניס ולהוציא משום דאפילו לר' אליעזר דס"ל דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו נמי ביטל, לאו למימרא דלגמרי ביטל רשות ביתו לגביהם ושיהא הוא אורח גבייהו, אלא עדיין הוא משייר דירתו שם וכיון שכן הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר משום דהוה ליה כמוציא מרשות המיוחד לו לרשות שאינו מיוחד לו, אבל להם מותר משום דכבר ביטל הוא רשותו לגבייהו והוי הכל כרשות המיוחד להן ולפיכך מותרין להוציא. ומורי שיחי' מסתפק קצת במה שכתב דאפילו לר' אליעזר לא מסליק איניש נפשיה לגמרי, משום דבגמרא נראה דטעמייהו דרבנן דאמרי [שהמבטל] רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל היינו משום דלא מסלק איניש נפשיה מביתו והוי אורח, והלכך טעמיה דר' אליעזר דפליג עלייהו נראה דהוי משום דסבירא ליה דמסליק [נפשיה] לגמרי ואע"ג דאכתי דאיר בהדייהו לא הוי אלא כאורח והלכך אינו אוסר עליהם להוציא אפילו מביתו אבל הוא אוסר כדברי רש"י ז"ל.
<h2>דף כו:</h2>
בכל מערבין ומשתתפין, כלומר בכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו ושדרך רוב בני אדם לאכול אותו כמות שהוא ושיהא ראוי לקבל טומאת אוכלין עכשיו בלא תיקון אחר, אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא עכשיו עד שיתבשל אע"פ שהוא מידי דמיכל לכשיתבשל אין מערבין בו וכדאמרינן בגמ' (כ"ח ע"א) גבי כפניות דאמרינן דאין מערבין בהן, ואקשינן מדתניא כפניות ניקחות מכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין ופרקינן טומאת אוכלין שאני הואיל ויכול לתקנה ע"י האור אבל לענין עירוב הואיל ואינו נאכל כמות שהוא עכשיו אין מערבין בו. וטעמא משום דבעינן סעודה הראויה להאכל בשבת והלכך מה שצריך עדיין תיקון אין מערבין בו דהא אי אפשר לתקנו בשבת. ואפילו דבר שנאכל כמות שהוא עכשיו ודרך רוב בני העולם לאוכלו, אם אינו מאכל גמור לקבל עכשיו טומאת אוכלין אין מערבין בו. וכדמוכח בגמ' (כ"ח ע"ב) גבי קור דאע"פ שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו וניקח מכסף מעשר ואילו טגנו מקבל טומאת אוכלין אפילו הכי כיון שעכשיו אינו ראוי לקבל טומאה אין מערבין בו. ודווקא נמי שיהא מאכל ראוי לסמוך עליו או מחמת סעודה או מחמת ליפתן או לקנוח סעודה, אבל אם אינו ראוי לו לאחת מאלו אין מערבין בו, והיינו טעמא דמים ומלח דתנינן הכא דאין מערבין בהן. וכן נמי כמהין ופטריות וחיטין ושעורין ותבלין דמוכח נמי בגמ' (כ"ט ע"א) דאין מערבין בהן. ורש"י ז"ל פירש דמאי דקאמר הכא בכל מערבין מיירי בין בעירובי חצרות בין בעירובי תחומין, אבל לקמן בפרק הדר (ע"א ע"ב) מוכח דלא איירינן הכא אלא בעירובי תחומין, דעירובי חצרות דווקא בפת אבל במידי אחרינא לא.
גמ' גר"ח ז"ל היכי דמי אי דיתיב עילויה היינו מושב וליטעמיך מי לא כתיב מושב וכתיב מרכב, אלא מאי אית לך למימר גבא דאוכפא הכא נמי גבא דאוכפא, וזו היא גירסא נכונה. והתפוס שלו פר"ח דאלו הן צידי האוכף שמלפניו ומאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה. והראב"ד פירש והשפוני שלו ובסיפרא גריס שפינון של סוס טמא מפני שיושב עליהן בקומפון, ופירש הוא ז"ל שהן צידי האוכף כמו שפירשנו.
<h2>דף כז.</h2>
והאיכא כמהין ופטריות, ה"ה דהוה מצי למימר והאיכא תבלין וחטין ושעורין, אבל נקט הני משום דדמו למים ומלח שהן נאכלין כמות שהן אבל אין אדם סומך עליהן לא מחמת סעודה ולא מחמת ליפתן. מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב, ולאו למימרא דכל מילי דניקח בכסף מעשר מערבין בו דהא איכא קור דאמרינן לקמן (כ"ח ע"ב) דניקח בכסף מעשר ואין מערבין בו, וכן נמי חטין ושעורין ותבלין. אבל הכא ה"ק כל דבר שהוא מאכל גמור שנאכל כמות שהוא וניקח בכסף מעשר כ"ש שמערבין בו, אבל הני דאמרן אין נאכלין כמות שהן ומשום הכי אע"פ שניקחין בכסף מעשר אין מערבין בהן.
<h2>דף כז:</h2>
לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה, וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחי' מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחי' דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן (כ"ט ע"א) דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי (פ"ג ה"א) דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן א"ר אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן וכן פירשו בתוספות.
בבקר מלמד שלוקחין בקר על גב עורו, פירש"י דכולו בבקר מייתר ליה ומיניה קא דריש. ואינו נכון דהא בספרי אמרינן דאיצטריך דדרשינן התם (דברים י"ד) אי כתב רחמנא בקר הוה אמינא מידי דמיכלא אין מידי דמשתיא לא כתב רחמנא שכר, ואי כתב רחמנא שכר הוה אמינא מידי דמשתיא אין מידי דמיכלא לא כתב רחמנא בקר, וא"כ היכי מייתרי ליה הכא. וא"ת מ"מ יין וצאת מייתרי ליה, ליתא דדלמא אתו לדרשא אחרינא ולא ידעינן לה ודכוותה איכא טובא בתלמודא. ע"כ הפירוש הנכון דהכא בי"ת דבבקר וביתי"ן דכולהו קא דריש. וכן פירש ר"ח וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.
אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא, כתב רבינו נ"ר דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכו"ע שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (ע"ו ע"א) וכן בפ"ג דשבועות (כ"ג ע"א) דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית לאו למימרא — דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן כלומר הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא דביה למיהוי ניקח בהבלעה אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף [מעשר] ודאי בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואע"ג דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן (כ"ט ע"ב) היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במס' מכות (ג' ע"ב) אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן.
<h2>דף כח.</h2>
אכל פוטיתא לוקה ארבע, פוטיתא הוא שרץ קטן שבמים ומשום הכי לוקין עליו דכתיב בויהי ביום השמיני גבי שרץ המים (ויקרא י"א) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים וכו' לא תאכלו. ועוד כתיב במשנה תורה (דברים י"ד) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו הרי שני לאוין מפורשין בשרץ המים. ועוד כתיב (ויקרא י"א) בויהי ביום השמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי שני לאוין אחרים כוללין כל השרצים בין שרץ המים בין שרץ הארץ בין שרץ העוף שהרי סתם שנאן הכתוב. אכל נמלה לוקה חמש, הני דאמרן שהן כוללין הכל ועוד דכתיב שם (ויקרא י"א) בסדר ביום השמיני כל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ועוד כתיב שם לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, הרי כאן חמישה. אכל צרעה לוקה שש, הני חמישה דכתיבנא גבי נמלה ומוסף עליהן בשרץ העוף לאו אחד דהיינו וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל. וכתב רש"י אבל הא דכתיב בסדר קדושים (ויקרא כ') ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה לא חשיב ליה משום דבהמה חיה ועוף בגדולים קא מיירי ולא בשרצים. ותדע לך דהא לא כתיב ביה לשון שרץ הוא לפי שהוא נד בארץ, ואינו נראה אלא ע"י ריחושו ושירוצו מפני קוטנו, אבל לשון רמש לא שייך בדברים אלו. והקשו עליו בתוספות [ד]בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ט ע"ב) דרשינן ובכל החיה הרומשת זה נחש, משמע דלשון רמישא שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ובשם הרב רבי יעקב ז"ל מאורלינש פירשו דטעמא דלא חשוב לההוא קרא הכא מפני דמיירי בשמונה שרצים לבד וכדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (ט"ז ע"ב) גבי האי קרא דווקא בשמונה שרצים דכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא ונימא והבדלתם אלא דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.
ובבל הויא רובה דעלמא והתניא וכו', הכא משמע דכי היכי דלא אזלינן בתר חד גברא הכי נמי לא אזלינן בתר אתרא ודכוותה אמרינן במס' שבת פרק המצניע (צ"ב ע"א) גבי אנשי הוצל דאמרינן התם שהיו מוציאין משוי על ראשיהם, ואקשינן התם והוצל הויא רובה דעלמא. וכן נמי אמרינן דכוותה פ"ק דקידושין (ו' ע"א) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ואקשינן יהודה הויא רובה דעלמא. וקשיא לכל הני דהא במס' שבת פרק חבית (קמ"ד ע"ב) מפליגין בין חד גברא לאתרא דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא היו שוחטין ברימונים ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הוי רובא דעלמא ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש ואמרינן מ"ט דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצין לגמליהם ואקשינן מי דמי ערביא אתרה הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם, אלמא שני לן בין גברא לאתרא. וי"ל דשאני התם דלכו"ע נמי אם היו להם גמלים כמו בערביא היו מקיימין להם שדות של קוצים, אבל רמונים בכל מקום הם ואין דרך בני אדם לסחוט אותן וע"כ אמרו דבית מנחם שהיו סוחטין אותם בטלה דעתן אצל כל אדם, והוא הטעם לאנשי הוצל שהיו מוציאין משוי על ראשיהם. וכן נמי לאנשי יהודה שהיו קורין לארוסה חרופה שהרי לא היה מנהג שאר מקומות כמנהגן, אבל מ"מ ביהודה עצמה היתה מקודשת שכן היה לשונם מה שלא היה כן בהוצל.
הא דקתני זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר זרע וירק, איכא למידק כיון דבין הכי ובין הכי מתעשרין ירק וזרע אמאי לא ערבינהו כחדא ליתני בין שזרען לזרע בין לירק מתעשרין זרע וירק. וי"ל דאתא לאשמועינן לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואם בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע והיינו דקתני זרען לירק מתעשרין ירק וזרע ואם זרען לזרע הוי איפכא וכדתני זרען לזרע מתעשרין זרע וירק.
<h2>דף כח:</h2>
והלכתא כינוקא דבי רב, ומאי דאמר רב לעיל חזיז מברכין עליו בפה"א הא אוקימנא לעיל דמיירי בדגנונייתא, אבל הכא מיירי בדברא.
קור ניקח בכסף [מעשר] ואין מטמא טומאת אוכלין, ואע"ג דאי שקלי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין השתא מיהא לא מיטמא משום דלאו להכי קאי שאין דרך רוב בני אדם לטגנו והוי דומיא דעור דאינו מטמא טומאת אוכלין אלא א"כ טגנו או שלקו וכדאיתא לקמן. וכפניות דאמרינן דמטמאות טומאת [אוכלין] והוי טעמא משום דיכול למתקן ע"י האור, כפני שאני משום דלהכי קיימי ומוכן למתקן והלכך אפילו לא מתקן מטמאות מעתה.
גרש"י ז"ל ור"ח ז"ל התם בדניסאני, ופירשו אותן שנגמרין ונלקטין בניסן דהיינו גמר בישולן דלעולם אינן מבשלין באילן והיינו גמר פירן ולפיכך חשובות מאכל, אבל באותן שהן מתבשלין באיביהן ואינן נלקטין אלא לאחר ניסן אם ליקטן כפניות אינן חשובות מאכל. ויש גורסין בדנסחני ומפרשי דהם תמרין החשובין ואפילו הכפניות שלהן חשובין מאכל, אבל כפניות דלאו דנסחני גרועי ולא חשיבי מאכל. והראשון עיקר דהא מדמה להו לפגי ביתיוני שאינן מתבשלין באיביהן ולעולם נאכלין פגין וכדאמרינן גבי ביעור אוכלין בתאנים עד שיכלו פפואני.
זה וזה לפטור, פירוש שקדים המרים בין גדולים בין קטנים וטעמא דגדולים משום דמרירן טפי וקטנים מפני שלא נגמרו, ואע"ג דאמרינן גבי קישות דנמצאת מרה דאמרינן תורמה וחוזר ותורם כלומר תרומה אבל חוזר ותורם משום דהוה ליה תורם מן הרעה על היפה והצריכוהו חכמים לתרום כדאיתא ביבמות (פ"ט ע"א) התם שאני שאינן מרים כ"כ אבל הכא שקדים המרים אינן נאכלין כלל בלא מיתוק.
ה"ג גדולים למאי חזו א"ר יוחנן הואיל ויכול למתקן ע"י האור, כלומר וכי פליגי באותן מרים שאינן יכולים להמתק הוא דפליגי. וכתב הראב"ד ז"ל דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שיכול למתקן מ"מ אם מתקן ודאי מערבין בהן דהשתא מיהא חזו ואוכל הוא וכו"ע אכלי ליה. ברכה איכא בינייהו, פירש"י דלרבנן מברכין בורא פרי האדמה ולר' יהודה דאמר הרי הן כעץ לכל דבריו מברכין עליהן שהכל. ולפום האי פירושא רבנן לחומרא ור' יהודה לקולא וכדאיתא להו נמי גבי שלקו וטגנו. ושמואל דאמר שהכל בסמוך כר' יהודה [ס"ל] ופסקינן הלכתא כוותיה. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולר' יהודה בורא פרי האדמה, והזקיקו לרב ז"ל לפרש כן האי תלמודא הלכתא כוותיה דשמואל דאמר שהכל כי היכי דלוקים רבנן אליבא דהלכתא. ואינו נכון דהא ר' יהודה אמר הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלמא הוא מיקל טפי מרבנן, על כן הפירוש הנכון שפירש רש"י ז"ל. לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי, וצלף אינו כן דאדעתא דעלין ואביונות וקפריסין נטעי לה אינשי. קוליא, פירש"י ז"ל קלח של כרוב. ויש מי שפירש בורית, והיינו דקא מתמה תלמודא קוליא ס"ד אלא ירקא דקוליא כלומר הירקות שעושין מהן הבורית.
מהו לערב בפולין לחין, דווקא בפולין לחין קא מבעיא ליה מפני שמקצת בני אדם אוכלין אותם חיין אבל ביבישין לא קא מבעיא ליה דפשיטא ליה דאין מערבין בהם משום דלעולם אינן נאכלין חיין.
<h2>דף כט.</h2>
א"ל וכי מערבין בתפוחים, וא"ת ומאי סבירא ליה לרבא דקא מקשה הכי ולמה לא יערבו בתפוחין. ותרצו בתוס' דשמא תפוחין שלהן היו מדבריות ואינן ראויות לאכול כשלנו. ולזה קשה קצת דהא תפוחים סתם קאמר ואם איתא הוה ליה למימר מהו לערב בתפוחין רעועות. על כן פירש מורי שיחי' דרבא הוה סבירא ליה דאין מערבין אלא בדבר שאדם סומך עליו מחמת סעודה או מחמת ליפתן ללפת בו את הפת, אבל בדבר הבא לקנוח סעודה כתפוחים לא ומשום הכי קא מתמה וכי מערבין בתפוחין, ומיהו אסיקנא דמערבין בהן משום דאפילו בדבר הבא לקנוח סעודה מערבין.
והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו, הקשה מורי שיחי' וכי כללא הוא דכל דבר המטמא טומאת אוכלין מערבין בו והרי כפניות דאמרינן לעיל דמטמאות טומאת אוכלין ואפילו (האיבין) [הכי אין] מערבין בהן. וי"ל ה"ק כל מה שהוא אוכל נאכל כמות שהוא עכשיו וראוי לטמא טומאת אוכלין מערבין בו והני נמי הואיל והן נאכלין כמות שהן עכשיו מערבין בהן.
ומאי אולמיה דהך מהך, וא"ת ומאי קא קשיא ליה דאם אמרה בהדיא אמתני' ולא אברייתא היאך אמרה רב שגובלי משמיה אברייתא, וי"ל דפשיטא דרב יוסף לא שמעה בפירוש מרב אלא מכלל דברי רב אמרה ע"כ חוקר מה ראה לתלות אותה דרב אמרה אמתני' ולא אברייתא אלימא משום דברייתא קתני תבלין דאינן בני עירוב במתני' נמי קתני חטין ושעורין דאינן בני עירוב, אלא מאי אית לך למימר דרב דקאמר וכן לענין עירוב לאו אכל המינין השנויין במשנה קאי אלא לשיעורין קאמר, כלומר והראוי לעירוב זהו שיעורו לעירוב כשיעור חלוקתו בגורן הכא נמי בברייתא לא קאי אלא לאותן הראויין לעירוב ולאפוקי תבלין. אלא משום דקתני חצי לוג ושמעינן ליה לרב דאמר מערבין בשתי רביעיות יין כלומר שתי רביעיות של לוג דהיינו נמי חצי לוג, ומדקאמר איין האי שיעורא ש"מ אמתני' ולא אברייתא. ויש מי שאמר דממנה אתה למד לכל אותן השנויין במשנתינו דכשיעור חלוקתן בגורן כך שיעורן לעירוב, אבל הראב"ד קאמר דאיין דווקא קאי רב אבל אשארא דילמא לא חד שיעורא אית להו. ואיכא דגרסי בגמ' וש"מ כי אמרה רב וכן לעירוב אהא אמר וזה מוכיח כדברי הרב ז"ל דכיון דאמר אהא ש"מ דאיין בלחוד קאי דאי אכולה הוה ליה למימר אמתני' אמרה. מיהו לדברי האומר דאכולהו אית להו חד שיעורא אית לסיועי להו מדקתני באותה משנה אבא שאול אומר ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות, אלמא אכל דמיירי במשנה מזון שתי סעודות יש בו והיינו שיעור עירוב בכל דבר. ועוד ראיה לדבריהם מדאמרינן לקמן (כ"ט ע"ב) גבי תמרים בכמה אמר רב יוסף בקב וגמרינן לה מגרוגרות ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, דאע"ג דתמרים עדיפי טפי חד שיעורא אית להו הואיל ומינייהו קא גמרינן לה, אלמא שיעור גרוגרת לעירוב וזהו שיעור השנוי בהם באותה משנה.
גר' [כי] קאמר ר' שמעון בן אליעזר בחמרא מבושלא, ולא גרסינן כי קאמר רב, דרב גבי גורן מיירי וחמרא מבושלא גבי גורן ליכא. והושיבו ר' מאיר בד' אמות שלו, כלומר מפני שהיה כיוצא מתחומו שאין לו אלא ד' אמות, ובשדה היה דאילו בעיר הרי היה יכול להלך את כולה וכדאיתא לקמן פרק מי שהוציאוהו (מ"א ע"ב).
<h2>דף כט:</h2>
מפני נחש שבו, יש מי שפירש שרף שבו. וקשיא לן דא"כ היכי אמר אכל חצי בצל וחצי נחש שבו דודאי אם חצי בצל אכל חצי נחש נמי שבו אכל. ור"ח פירש נחש שבו העומד בתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבץ שם זרע הבצל.
אמר ר' זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה, הקשה מורי שיחי' דמדמערבין בו ודאי בשהחמיץ הוא דהא אוכלא בעי וא"כ היכי פוסל את המקוה והא סתם מתני' היא בפ"ק דחולין (כ"ה ע"ב) דתנן התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה ומשהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה, ודין ניקח בכסף מעשר ועירוב בכי הא חד הוא וא"כ היכי אמר מערבין בו ופוסל את המקוה דהא חדא בחבירתא תלייא וצ"ע.
בשר חי כדי לאכול, כתב מורי שיחי' דדווקא חי ומליח קאמרינן אבל חי בלא מליח לא, משום דלאו רובא דעלמא אכלי ליה והאוכלו בטלה דעתו אצל כל אדם. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"א) דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי תנינן תמן הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ע"כ בירושלמי. אלמא בשר חי אין אוכלין אותו אלא הבבליים מפני שדעתן יפה ובבל לא הויא רובא דעלמא וכדאיתא לעיל גבי חזיז.
<h2>דף ל.</h2>
אלמא בדידיה משערינן, כתב הראב"ד דלא פליג ר' שמעון בן אלעזר לחישב להוציא באחד מהן דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק. אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים, סיני היינו רב יוסף וכדאמרינן רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיין ראויין הן לאכילת כל אדם והאוכלן חיין לא בטלה דעתו אצל כל אדם.
אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה, ככר זו עלי אין מערבין לו בה, יש מפרשים דטעמא משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות א"נ קסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו, והלכך כשאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ואע"ג דאינו אוכלה עירובו עירוב משום דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס דאמר מאי דחזי ליה בעי, מערבין הואיל ואי בעי מתשיל עלה דומיא דיין לנזיר, אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בה משום דאסור בהנאתו. ולפי פירוש זה מאי דנקט רב הנוא שריותא בשבועה ואיסורה בקונם לאו דווקא דה"ה דמשכחת איסורא בשבועה והיתירא בקונם. איסורא בשבועה כגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זו אסור לערב בה משום דאסור בהנאתו. והיתירא בקונם כגון דאמר אכילת ככר זה עלי דמותר לערב לו בה דהא אינו אסור אלא באכילתו אבל בהנאתו מותר, אלא דאורחא דמילתא נקט. והא דתניא לקמן אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה אוכל הנאסר על האדם אין מערבין לו בה, לאו דווקא דה"ה דמשכחת לה איפכא וכדאמרן. ומאן דמקשה ליה לרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו. וקשה לפירוש זה דאם איתא דבהא פליגי מאי קא מתמה תלמודא לקמן לימא רבא דאמר מצות לאו ליהנות [ניתנו] כתנאי אמרה לשמעתיה, וכן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה, ומאי תימה דלפום האי פירושא על כורחין תרוייהו כתנאי אמרו דהא אמרינן דבהא פליגי הני תנאי דהכא. על כן פירשו בשם רבינו שמואל ז"ל דכו"ע הכא סבירא להו כרבא וכרב יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והכא בגזירה קונם אטו הקדש קא מפלגי דרב הונא סבר גזרינן קונם אטו הקדש והלכך כשאמר ככר זו עלי אין מערבין לו בה, ואע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו גזרינן דלמא אתי לערב בהקדשות ולכו"ע אין מערבין בהקדשות כדאיתא לקמן. וטעמא דגזרינן בקונם אטו הקדש משום דכל קונם דמי להקדש והלכך אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור לערב לו בה משום גזירה דהקדש. אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה אפילו אוסרו על עצמו בהנאה מותר לערב לו בה משום דליכא למיגזר בשבועה אטו הקדש משום דלא דמי ליה כל ואע"ג דאסור בהנאתו מערבין לו בה, משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו טעמא דנקט רב הונא וכן נמי בברייתא דבסמוך שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, משום דקונם לעולם אסור ושבועה לעולם מותר. והקשה רבינו נ"ר לפי זה דאם איתא דהא אתא לאשמועינן הוה ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בה, אכילת כיכר זה עלי אין מערבין לו בה והוה אשמועינן רבותא טפי. ע"כ כתב הוא נ"ר דפירוש הראשון עיקר. והא דאקשינן לקמן לימא רבא ורב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתין לאו למימרא דלא אשכחן מאן דפליג עלייהו דהא ודאי הא איכא הכא ר' יהודה דס"ל כוותייהו ומאי דקא מתמה התם משום דמשכח חכמים דלא כוותייהו וכר' יהודה אמרוה לשמעתייהו ודלא כרבנן, אבל הכא אפילו כי מוקמת לה בפלוגתא ליכא למימר רבנן דלא כוותייהו.
מיתיבי הנודר מן הככר מערבין לו בה מאי לאו דאמר עלי, ואע"ג דמילתא פשיטא היא דנדר באומר עלי הוא והכא הנודר קתני, אפילו הכי איצטריך למימר הכא מאי לאו דקאמר עלי משום דהוה ידע דאיכא למטעי בה משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה. חסורי מיחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה. כתב הראב"ד מדאמרינן הכא דאפילו אמר עלי נעשה כאומר שבועה שלא אטעמנה ומערבין לו בה ש"מ דכל נודר סתם לא מסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד. ומדנקט האי טעמא הכא ולא אמר אפילו באוסר בהנאה מותר לערב לו בה ש"מ דסבירא ליה מערבין לדבר הרשות, א"נ אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות ליהנות ניתנו. והקשה לזה רבינו נ"ר דאם איתא דכולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצות ליהנות ניתנו או דמערבין לדבר הרשות א"כ מאי קא מתמה לקמן לימא רבא ורב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דעל כרחין כתנאי אמרוה דהא כל תנאי דהכא סבירא להו דלא כוותייהו. ואע"ג דכל חד מינייהו הוה מצי לתרוצי לה לטעמיה, דרבא הוה מתרץ לה לטעמיה משום דמערבין לדבר הרשות ורב יוסף הוה מתרץ לה לטעמיה משום דמצות ליהנות ניתנו. מ"מ הוה להו לאקשויי מינה ולתרצה, אלא ודאי טעמא דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו והכא הכי פירושו, חסורי מיחסרא והכי קתני אפילו אמר עלי ואסרה על עצמו בהנאה מערבין לו בה משום דלגבי עירוב אפילו כשאסרה על עצמו בהנאה נעשה כאומר שבועה שלא אטעמנה משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו רבינו נ"ר.
ככר זו הקדש אין מערבין לו בה, וא"ת ואמאי לא והא אי בעי מתשיל עליה ומאי שנא מתרומה לישראל ומיין לנזיר. וי"ל דלרבנן לית להו האי טעמא בהקדש ומה שמתירין גבי תרומה לישראל ויין לנזיר משום דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי והלכך מערבין לו בה, אבל הקדש דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני מודו רבנן דאין מערבין בו. ואפילו לסומכוס דאית ליה הואיל כדאיתא בסמוך מודה בהקדש דלא מהנה בה הואיל ולא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני, דכי אמר סומכוס הואיל לא אמר אלא ביין לנזיר דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי.
אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים, כלומר וטעמא משום דחזי לקטנים שהרי מאכילין אותן בידים ואע"ג דבטבל טבול מדבריהם אמרינן לקמן (ל"א ע"ב) דאין מערבין ואע"ג דחזי לקטנים, התם שאני דאית ביה איסורא מצד עצמו אבל הכא אין האוכל אסור מצד עצמו אלא איסורא דיומא רביע עליה. וזהו לפי דבריו שסובר דמאכילין לקטן איסורי דרבנן בידים, אבל לאותם שסוברין דאין מאכילין אותן בידים לא קשיא ולא מידי.
<h2>דף ל:</h2>
וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום, וא"ת ואפילו למ"ד סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום דהא איכא תוספת יום הכיפורים דאסור לאכול ביום הכיפורים בעצמו דכתיב (ויקרא כ"ג) מערב עד ערב אלמא תוספת דאורייתא הוא, וי"ל דסוף יום המותר קונה עירוב קאמרינן, וא"ת הא תינח למ"ד סוף היום קונה עירוב אלא למ"ד תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר, י"ל דב"ש סבירא להו כמאן דאמר סוף היום קונה עירוב. תרומה נמי מתשיל עליה, וא"ת ודלמא בתרומה ביד כהן עסקינן דאין אדם יכול לישאל עליה כדאיתא בנדרים (נ"ט ע"א), וי"ל דכיון דקא פסיק ותני תרומה סתם ש"מ דבכל ענין מיירי. סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שמשום שבות גזרו עליו בין השמשות, ולאו למימרא דאליבא דרבי דסבירא ליה דלא גזרו יהא מותר לערב בטבל, כי רבי כרבנן דמתני' סבירא [ליה] דלית להו הואיל ובעינן מידי דחזו או לו או לאחר וכמו שכתבתי למעלה, והיינו טעמא דאמרינן לקמן (ל"א ע"ב) גבי אבל לא בטבל פשיטא דאין מערבין לכו"ע לרבנן ולרבי משום שאינו ראוי לו ולא לאחרים. לסומכוס משום דאין יכול לאפרושי עליה דסבירא ליה כרבנן דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליה רבנן בין השמשות.
מר סבר אוהל זרוק שמיה אוהל, פירש"י והראב"ד ז"ל דפלוגתייהו בשעת זריקתו אבל בשעה שנח לכולי עלמא שמיה אוהל. אבל לר"ח נראה שפירש להא בשעה שהוא נח וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב וגלגל שם תחילה את השדה ואח"כ נכנס הוא בשדה והלך בה עד שמגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן שאע"פ שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל והוא ראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח ואינו מקבל טומאה חוצץ נמי בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כו"ע מודו דלא שמיה אוהל ואינו חוצץ בפני הטומאה. והקשה רבינו נ"ר לפירוש זה דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ תיקשי לן אההיא דאמרינן במסכת מגילה (כ"ו ע"ב) גבי ההוא ביתא דהוה פתיחה בבי כנישתא והוה בה מיתא ואמר להו רבא שקילו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחה מיהא חוצצת, ופירוש הראשון נראה עיקר.
<h2>דף לא.</h2>
דמאי הא לא חזי, כלומר והא מתני' סתמא קתני ומשמע דאתיא ככולי עלמא ואפילו לסומכוס [ד]מידי דחזי ליה בעינן, אבל לרבנן לא קשיא מידי משום דלדידהו כיון דחזי לאחריני עירובו עירוב.
<h2>דף לא:</h2>
כגון שפדאו אגב אסימון, פירש"י ז"ל דבר שאין עליו צורה נקרא אסימון והכי משמע הכא לכאורה דאמרינן ורחמנא אמר (דברים י"ד) ונתת הכסף וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. והקשו עליו בתוספות דודאי אסימון דבר שיש עליו צורה הוא כדאמרינן בפרק הזהב (מ"ז ע"ב) מאי אסימון פולסא ואמרי בשבת (ס"ה ע"א) גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית מ"ט אי משום שוכתא ליעביד ליה טסא אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא, אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא. על כן פירש ר"ת ז"ל דהכא ה"ק דבר שיש עליו צורה כלומר שחשיבותו מחמת הצורה ואסימון אין חשיבותו לצאת בהוצאה מחמת צורתו.
כגון שחללו אגב קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו, וא"ת והא אמרינן בעלמא שוה כסף ככסף. י"ל דהאי קרא דויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו מדרש בכלל ופרט וכלל, ויסף כלל כסף פרט ערכך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין. וא"ת והא אמרינן במעילה (י"ד ע"א) בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין הקדש על גבי קרקע, י"ל דלענין זה הוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו דאמרינן דכתלוש דמי.
לא קשיא כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין, פירש"י עירובי חצרות דעירוביה רשותא בעלמא ואינו קנין משום הכי קטן גובה אותו אבל עירובי תחומין דמקנה ביתא הוא קטן לאו בר מקנה ביתא הוא. והקשה לו רבינו נ"ר מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (ס"ד ע"ב) גבי קניית קטן חפץ ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ונוטלו ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לו בין לאחרים, ורב אמר דא ודא אחת היא, ואמרינן מאי דא ודא אחת היא, אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואקשינן עליה והא תנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' כשהוא מזכה אינו מזכה להם לא על ידי בנו ולא על ידי בתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ואמרינן האי שפחה היכי דמי אילימא בגדולה מאי בעי גביה אלא בקטנה אלמא זוכה בין לעצמה בין לאחרים, ופרקינן שאני שיתופי מבואות דרבנן. ולפי דברי רש"י ז"ל הוה ליה לתרוצי שאני שיתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא הוא אבל לזכות בקנין גמור לעולם אימא לך דאינו זוכה ע"כ פירש רבנו נ"ר עירובי חצירות דאיכא דעת אחרת מקנה זוכה לאחרים אבל בעירובי תחומין דליכא דעת אחרת מקנה אינו מזכה. ובהאי פירושא מיתרצא לן קשיא אחריתי דלפי פירוש רש"י ז"ל מדאמרינן התם שאני שתופי מבואות דרבנן משמע דכל בדרבנן קונה ואם כן אפילו בעירובי תחומין נמי ליקני דהא עירובי תחומין דרבנן נמי הם וכמו שכתבתי בפ"ק, על כן הפירוש הנכון כמו שכתבתי דכל שיש דעת אחרת מקנה בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, אבל אם אין לו דעת אחרת מקנה אינו קונה והיינו דאין מערבין עירובי תחומין ע"י קטן.
<h2>דף לב.</h2>
ולענין פסק הלכה, הר' אלפאסי פסק הלכה כרב נחמן, ומביא ראיה מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (ס"ד ע"א) גבי בעל אומר לגירושין ושליח אומר וכו' ואמרינן התם וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחברו צא וקדש לי אשה סתם ומת שליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרינן, אלמא לישנא דגמ' שייכא כרב נחמן, וכן נמי מדאמרינן בפ"ק דחולין (י"ב ע"א) לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו והאומר לחבירו צא ותרום אין חזקתו תרום. ועוד מדאמרינן (בגיטין שם) בעו מיניה מרב נחמן חזקת שליח עושה שליחותו או לא, אמר להו אין חזקת שליח עושה שליחותו. ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה התם מ"מ לא אשכחן התם מאן דפליג עליה. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה מדקא יהיב טעמא לפי שאין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר. מכל הני שמענו דהלכתא כרב נחמן וכן דעת ר"ת ז"ל. ויש פוסקים כרב ששת משום שכבר פסקו הגאונים דרב ששת ורב נחמן הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי. ודוחין כל אלו הראיות ואומרין דאפילו רב ששת לא קאמר דחזקת שליח עושה שליחותו אלא בשיש מכשול למשלח אם לא יעשה השליח שליחותו דמשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותו, אבל בדבר שאין מכשול למשלח אם לא יעשה השליח שליחותו בכי הא ודאי אפילו רב ששת מודה דאין חזקת שליח עושה שליחותו דלא יהיב דעתיה. וכיון שכן בהנהו דחולין וגיטין אפי' רב ששת מודה דמה הפסד יש לו לבעל כשאין אשתו מגורשת דהא היא לא תנשא לאחר. וכן נמי כשאומר לשלוחו צא ותרום מה מכשול יש לו כשאינו תורם, שהרי הוא רואה בכרי שאינו תרום. וכי תימא מ"מ מכשול יש לאחר ששמע כשאמר לו צא ותרום והוא אינו מכיר בכרי ויאכל ממנו בחזקת שהוא תרום, אין זה חשש אצל השליח שהשליח אינו חושש לעולם אלא למכשול המשלח. מיהו אנן קיי"ל כרב נחמן וכמו שפסקו הר' אלפאסי ור"ת ז"ל.
התם כדרב שמעיה וכו', וליכא לאותובי מינה לרב ששת מהא דרב שמעיה כדאמרינן עלה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין בית דין של כהנים מתעצלין, משום דהתם ברייתא ומברייתא אקשינן ליה אבל מיהא דרב שמעיה שהם דברי אמורא לא אקשינן ליה.
האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי וכו', איכא למידק מאי קא מייתי רב ששת סייעתא מיהא דהא תרומת תאנים דרבנן היא דבאורייתא אינו אלא דגן תירוש ויצהר ובשל סופרים הא אמרן לעיל דלכו"ע חזקה שליח עושה שליחותו. י"ל דכיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כשל תורה דמי, ומינה שמעינן דלרב נחמן כל שיש לו עיקר בשל תורה הרי הוא כשל תורה ואין חזקת שליח עושה שליחותו.
<h2>דף לב:</h2>
ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטרא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה, ואיכא למידק דהא אמרינן בריש פ"ק דשבת (ד' ע"א) גבי הדביק פת בתנור וכי אומרין לו (לעם הארץ) [לאדם] עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך. ויש מי שתירץ דשאני הכא דקא עביד עם הארץ איסורא רבה על ידו. ויש ספרים שגורסין בהדיא ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. אבל מ"מ עדיין קשה שהרי מצינו שהתירו לאחד לחטוא מעט כדי שיזכה חברו בדרבה מיניה וכמו שאמרו (גיטין ל"ח ע"ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור כדי שלא יבטל מפריה ורביה. ואע"ג דעובר רבו בעשה דלעולם בהם תעבודו. ויש מתרצים דההיא דשבת טעמא משום שפשע והדביק פת בתנור עם חשכה ואע"ג שהיה שוגג מ"מ הוה ליה לאסוקי אדעתיה, אבל הכא גבי עבד דלא פשע שרי ליה לרבו למיעבד איסורא זוטא כדי שיזכה הוא במצוה רבה. וא"ת והא אמרינן ההיא אמתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא וכפו את רבה לשחררה, והא התם עוברים ופושעים מרצונם היו. וי"ל דהתם נמי באנוסין היו דכיון שהיא היתה להוטה אחר הזנות בני אדם הנכשלין בה אנוסין היו.
מתני' נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב, כולה מתני' מתפרשא בגמ'. גמ' אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה, וא"ת אדרבה הוה ליה לאקשויי אפילו למטה היכי שרי והא קא משתמש באילן וכדמקשינן בסמוך. וי"ל דכיון דקתני במתני' דלמטה מעשרה עירובו עירוב מסבר קא סבר דתנא דמתני' לא חייש לתשמיש אילן ולמאי דקא סליק אדעתין מותיב ליה, ומיהו במסקנא כי לא אשכח קשיא אחריתי הקשה לו אמאי לא אסרינן ליה אפילו למטה מעשרה דהא קא משתמש באילן. והא קא משתמש באילן, כתב רש"י ז"ל דה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה והא קא מפיק מכרמלית לרשות הרבים אלא דחדא מינייהו נקט. ומורי שיחי' כתב כי עדיפא מינה פריך דאפילו אי מיירי באילן שאינו רחב ארבעה אסור משום משתמש באילן. ואיכא למידק הכא דמאי איסור איכא בשימוש אילן אי משום נטילת העירוב ממנו בשבת הא אמרינן בריש פרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"א) היתה בהמתו טעונה כלים כשהוא מגיע לחצר החצונה נוטל כלים הניטלין בשבת והשאר מתיר את החבלים והם נופלין מאליהן. ואי משום דנותן עליו מע"ש כדי לעמוד עליו בשבת הא נמי שרי וכדאמרינן בפרק כירה (שבת מ"ה ע"א) נותנין נר על גבי דקל בשבת ואין נותנין נר על גבי דקל ביו"ט, ויש מי שתירץ דאיסורא דהכא מפני שנותנו שם מע"ש על דעת ליטלו בשבת. ולזה קשה דכיון דבעת [ש]נתן מע"ש ליכא איסורא וכן נמי בנטילתו בשבת א"כ מאי איסורא איכא. עוד יש מי שתירץ שכיון שנותנו באילן הרי זה קונה בית באילן והלכך אסור. וגם זה אינו מחוור כל הצורך דכיון שנתנו בבין השמשות כבר כלו מעשיו וצ"ע.
הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד דהלכתא כרבי הואיל וסתמא דמתני' כוותיה. מיהו לא סבירא לרבי שיתירו בכל השבותין דהא תנן פרק במה מדליקין (שבת ל"ד ע"א) ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ולא פליג בה רבי, אלא לגבי עירוב קאמר. ואפילו בעירוב לא קאמר כולן כי בודאי מודה רבי דאסור להניח עירובי תחומין בין השמשות וכדתנן התם (שם) שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשכה עשרתם ערבתם, עם חשיכה אין ספק חשכה לא, ואוקימנא לה בעירובי תחומין דמיקנא בית הוא דאסור ולא פליג רבי בהא אלמא כי שרי רבי דווקא היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא אבל לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דלעולם לא התיר רבי אלא אותן שבותין שאינן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא כגון זה אבל לכל שבות שהיה קרוב לבא לידי איסורא דאורייתא אין הכי נמי דמודה רבי דאסור, דכל מה שאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו בפרק במה מדליקין. ה"ג אמר לו רב נחמן יישר וכן אמר שמואל, ולא גרסינן אמר שמואל יישר דשמואל לאו אתיובתייהו קאי אלא מנפשיה אמרה.
[מתא כמאן דמליא דמיא], כל מאי דאמרינן בשמעתין דמתא כמאן דמליא דמיא וכן תוך עיבורה וכן ד' אמות דמקום שביתתו דאמרינן דהוו רשות היחיד לאו בדווקא קאמרינן, דודאי לכל שאר מילי רשות הרבים גמורה היא אלא רואין קאמרינן ומקולי עירוב שאנו כאן. ותדע לך דהא אמרינן הכא דמתא כמאן דמליא דמיא ואילו גבי ירושלים אמרינן דאלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, כ"ש היכא דליכא מחיצות כלל. והראב"ד ז"ל תמה על הרב אלפאסי שהביא משנתינו כצורתה ולא הזכיר דברי רבא כלל דמשמע ליה דרבא דוקא אמרה למילתיה. ואינו דודאי רבא רואין קאמר וקיי"ל כוותיה והיינו דאקשינן להדיא בגמ' למילתיה דאמרינן ולרבא דאמר הנותן את עירובו יש לו ד' אמות מאי איכא למימר, והרב אלפאסי ז"ל בעצמו הביא להא דרבא לקמן (ל"ה ע"א) גבי נתגלגל חוץ לתחום, אלמא סבירא ליה כוותיה במאי דאמר דנותן את עירובו יש לו ד' אמות, וכיון דקיי"ל בהאי כוותיה קיי"ל נמי דלגבי עירוב הוו רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע.
באילן הנוטה חוץ לד' אמות, כלומר שמקום שביתתו הוא בסוף אלפיים ועירובו חוץ למקום שביתתו יתר מד' אמות ולמעלה מעשרה ולא קני ליה עירוב שהרי אין עירובו במקום שביתתו והוה ליה נתגלגל חוץ לאלפיים אמה שאינו עירוב. אבל אם הוא למטה מעשרה אפילו שיהיה רחוק יותר מד' אמות עירובו עירוב כדמוכח (ל"ד ע"א) באותה [ד]נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, והתם ודאי ע"כ מיירי שרחוק יותר מד' אמות דאי בתוך ד' אמות אפילו למעלה מעשרה נמי עירובו עירוב. ולפי זה איכא למידק כיון שהוא מתכוין לשבות בעיקרו של אילן ואינו רוצה לערב ברגליו אלא שעירובו יקנה לו מקום ועירובו רחוק ממקום שביתתו יתר מד' אמות הרי עירובו כמונח בבית, דמה לי רחוק חמש אמות מה לי אלף אמה דדא ודא אחת היא שהרי אין עירובו במקום שביתתו. ויש מי שכתב דשאני גבי אילן שהאילן עושה הכל כמקום אחד, ואינו נכון דהא אינו מתכוין לשבות באילן עצמו אלא בתחתיתו ומה לאילן עצמו אצל תחתיתו לעשות אותו אחד וצ"ע.
<h2>דף לג.</h2>
כשרבים מכתפין עליו, פירש"י ז"ל וכי מייתיה ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירא של נטייה עובר באויר רשות הרבים וקיי"ל דהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צ"ו ע"א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכן היתה עבודת הלויים. והקשה לו רבינו נ"ר דהא כל מלאכות שבת ממשכן גמרי להו ומושיט בכי האי גוונא ליכא בכל מלאכות שבת דקרשים דמנייהו גמרינן הושטה מונחין היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו אלא ראש המושט היה מונח ברשות היחיד וראשו האחר נמי ברשות היחיד ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים כזה. והלכך אין חיוב הושטה עד שיהא מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים ושיהו שני ראשי המוש(י)ט מונחין ברשות היחיד ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים כמו שציירתי, אבל בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אין זה מושיט. ועוד ראיה דמושיט כי האי גוונא אינו חייב דגרסינן בירושלמי במס' שבת (פי"א ה"ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין חוץ מהושטה, דהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור דומיא דדגלי מדבר שהושטה ע"י שנים היתה, וא"כ בכי האי גוונא ודאי אינו קרוי מושיט אלא מוציא. וכי תימא יהא חייב משום מוציא דהא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, זה אינו. ותדע לך מדאמרינן בריש פ"ק דשבת (ד' ע"א) בעא מיניה רבא מרב נחמן הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר א"ל מותר, לחצר אחרת מאי א"ל אסור כלומר מדרבנן, ומאי שנא א"ל התם איתעבידא מחשבתו הכא לא איתעבידא מחשבתו. ואם איתא דמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים חייב מאי קאמר רבא מאי שנא, שנא ושנא דמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים חייב דבר תורה וכשמחזירה לאותה חצר אין בו איסור כלל. וכמו כן נמי נראה קצת ראיה מדאמרינן א"ל רב נחמן אסור דמשמע דאינו אסור אלא מדרבנן וכיון שכן אינו חייב משום מוציא. ולא עוד אלא אפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זו למקום שביתתו דרך אויר רשות הרבים נראה שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ד' אמות ברשות הרבים והוא שיהא עוקר מתחילת ארבע ויניח בסוף ארבע. אבל עוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"ג שהעביר דרך רשות הרבים אינו חייב. ותדע לך שאם לא כן כשם ששנו במשנת הזורק המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן נמי הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד לדעת רבי עקיבא שהוא חייב, היה להם לשנות נמי המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב דהוי חידוש טפי שלא שמענוה בשום מקום במשנתנו שיהא מחייב בכי האי גוונא. ונראה קצת ראיה לכאורה לפירש"י ז"ל מהא דתניא פרק הזורק (שבת צ"ז ע"א) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה היא ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר רבי אליעזר המוציא משאוי על כתיפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, אלמא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב דילפינן לה ממשא בני קהת. ואינו דהתם לאו בדווקא קאמר דהכי פירושו לרבי עקיבא דמחייב במעביר כי האי גוונא משום דסבירא ליה כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ומחייב שתים אחת משום מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אפילו למעלה מעשרה נמי לחייב דדין למעלה כדין למטה דהא א"ר אליעזר המוציא וכו', ולאו למימרא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד שהרי משא בני קהת מקדש וכליו היה והם לא היו נכנסין לישא את המקדש אלא אהרון ובניו היו פורקים את המקדש כדכתוב (במדבר ד') ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו, והיו מניחין אותו במחנה לויה וכשהיו מחזירין אותו [מחזירין אותו] למקום שנטלוהו משם, ומחנה לויה רשות (היחיד) [הרבים] היה כדאיתא בפרק הזורק (שבת צ"ו ע"ב), ולא יליף הכא מדר' אליעזר אלא דלמעלה כלמטה, ותדע לך דאילו הא דר' אליעזר מיירי במוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים כפלוגתייהו הוה ליה לאקשויי מינה לחכמים דפוטרין ולימא ותו חכמים פוטרין והא א"ר אליעזר וכו' אלא ודאי הנכון כמו שכתבתי דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור הוא, וכן דעת הרמב"ן ז"ל ורבינו נ"ר. ולענין שמעתין דהכא נראה דמעביר למטה מעשרה ליכא אלא משום שבות. וא"ת א"כ מאי קא משני ליה בשרבים מכתפין עליו, דכי מכתפי עליו מאי הוי לא יהא אלא רשות הרבים גמורה והא לית ביה אלא שבות ומתני' רבי היא, וי"ל דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובים לבא לידי איסורא דאורייתא כגון זה דאיכא למיחש שמא יניחנו ברשות הרבים וקא עביד איסורא דאורייתא, וכל כי הני אפילו רבי מודה דגזרו עליה בין השמשות ואפילו גבי עירוב כמו שכתבתי למעלה.
ג"ה נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי, ורש"י לא גריס בדברי רבי וצריך ליטלו וטעמיה משום דבסמוך מתמה תלמודא אדרבנן ואמר לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, ואם איתא אדרבי נמי הוה ליה לתמוהי. ור"ח ז"ל גריס לה ופירש הוא ז"ל דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן, אלא משום דאמרינן אין עירובו עירוב, כלומר מדקאמרי רבנן דאין עירובו עירוב וטעמא משום דאסור ליטלו אלמא קסברי צדדין אסורין ואפילו בין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאית ליה הכין דאע"ג דקיי"ל במס' שבת (קנ"ד ע"ב) דצדדין אסורין הן הני מילי בשבת אבל בבין השמשות ליכא מאן דאסר וזה נכון. וכלכלה משלימתו לארבעה, וא"ת ומאי דוחקיה לאוקמה בכלכלה שאין בה ארבעה ואיצטרך לאוקמה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה ארבעה. וכי תימא אי בכלכלה ארבעה הוה ליה רשות היחיד, לא היא דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים, וזה אינו מחוור בעיני. וי"ל דאי הוה מוקמינן לה הכי לא הוה משמע לן כלום דפשיטא דעירובו עירוב, אבל השתא קמ"ל דאע"ג דבעי מקום ארבעה להנחת עירוב כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן והניח בה עירוב עירובו עירוב הוא משום דחוקקין להשלים.
<h2>דף לג:</h2>
גרש"י ז"ל נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב ואם לאו אינו עירוב, אדרבא הוא ועירובו במקום אחד, ופירש הוא ז"ל דהכא בשנתכוין לשבות אצל קורה מיירי והנותן את עירובו יש לו ד' אמות כרבא, ולסיפא דקאמר אין עירובו עירוב בלחוד הוא דקא מקשה אמאי אין עירובו עירוב דהא הוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל למאי דקאמר למעלה מעשרה עירובו עירוב ניחא ליה, דהא הוא ועירובו במקום אחד הוא דרשות היחיד עולה עד לרקיע. ופריק ה"ק גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה אין גבוהה עשרה אין צריך שיהא בראשה ארבעה, כלומר האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי ולומר שאם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבא כל שהוא למטה מעשרה עירובו עירוב בין שיהא בראשה ארבעה בין פחות, דכל שהוא בתוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי כלומר אם היא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה דבעי' מקום הנחה, ואם לאו שאינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא כך פירש"י ז"ל. ומאי דקאמרינן הכא כמאן דלא כר' יוסי ב"ר יהודה אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדרי וכמו שכתב הוא ז"ל הפירוש שפירש משמה דנפשיה ופירושו וגירסתו נכונים הם. אבל קשה קצת לטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא, דלכו"ע לא שייך למימר קלוטה אלא באויר או במקום שאינו מסויים כגון זורק דבילה שמינה בכותל למטה מעשרה טפחים וכדאיתא במס' שבת (ק' ע"א), אבל לעולם שיהא שם מקום מסויים למעלה מג' לכו"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד קלוטה כמו שהונחה דמיא דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת להו, אלא ודאי הכא ה"ק כיון שהוא תוך מקומו של אדם באויר תוך עשר כמו שמונח במקומו של אדם דמי אבל כשהוא למעלה מעשרה אע"פ שהוא רשות היחיד בעינן שיהא בראשו ארבעה דמקום בפני עצמו הוא מפי מורי שיחי'. ויש מי שגורס גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד הוא. וכתב מורי שיחי' דלפום האי גירסא הכי פירושו דרישא וסיפא קא קשיא ליה דס"ל השתא דרבי יהודה בשנתכוין לשבות ברחוק ד' אמות ממקום עירובו דמתני' וכלהו מתנייאתא דמייתינן הכא בהכי קא מיירי, אבל אם נתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיי"ל כרבא וליכא מאן דפליג עליה ליכא לאיפלוגי בין למטה מעשרה [ל]למעלה מעשרה דרשות היחיד עולה לרקיע ובין הכי ובין הכי עירובו עירוב, ומשום הכי קא קשיא ליה אמאי עירובו עירוב דקא סלקא דעתין דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי וא"כ הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, וסיפא נמי קא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב דהא הוא ועירובו במקום אחד דכיון שאינו גבוה עשרה אינו רשות היחיד אלא כרמלית וסבר לה כרבי דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ופריק בכולה בשאין בעיקרה ארבעה קא מיירי ולפיכך למעלה מעשרה צריך שיהיה בראשה ארבעה דהא בעינן עירוב על גבי מקום חשוב ורשות היחיד לא הוי הואיל ואין בעיקרה ארבעה, אבל אין גבוהה עשרה אין צריך שיהיה בראשה ארבעה שהרי הוא ועירובו במקום אחד הוא. ולפום האי פירושה הא דאמרינן כמאן דלא כר' יוסי ב"ר יהודה אדרבי יהודה קאי, כלומר הא דא"ר יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב ליה רשות היחיד אע"פ שבראשו ארבעה הואיל ואין בעיקרו ארבעה דלא כר' יוסי בריה היא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשו ארבעה אע"פ שאין בעיקרו ארבעה רשות היחיד גמורה היא.
אלא הא דתנן מוליכו בראשון, פירש"י דהא דנקט לאותובי מיהא מתני' ה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה מכל נותני עירוב בערבי שבתות מפני מה צריך להוליכו ולא אמרינן בהו הואיל ויכול להביאו מע"ש כמי שהביאו דמי, אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דליתני בהדיא שהוא צריך לילך אלא זו נקטה. ופריק גזירת יום טוב אחר שבת שאינו יכול להביאו בשבת שהוא ערב יו"ט, אבל בתוספות אמרו דמעירוב דערבי שבתות לא מצי לאקשויי ולמימר דאפשר להביאו בערבי שבתות משום דתנא ראוי להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב בעי ובבין השמשות דשבת אי אפשר להביאו, ואפילו לרבי דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, משום דלאו שבות גרידא איכא דמלאכה דאורייתא איכא משום דקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים. וא"ת שמ"מ יכול היה להקשות מעירוב ערבי שבתות למה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו דיו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברשות הרבים במקום קרוב למקום שביתתו שיוכל להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות וכרבי דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וי"ל דניחא ליה לאותובי אליבא דרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי שבות כזה דהולכה פחות פחות [מד' אמות] לא שרי הואיל ויכול לבוא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת, וכמו שאמר לקמן (ל"ד ע"ב) בקנה שאנו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום דאלמא לאו בכל השבותין הוא מתיר וכמו שכתבתי למעלה. והכא ממוליכו בראשון דהיינו ביו"ט קא מקשה דהואיל ויו"ט הוא ויכול להביאו אפילו ביו"ט עצמו מפני מה צריך להוליכו ולא אמרינן אע"ג דלא אזל כמאן דאזל דמי. והראב"ד ז"ל כתב דהכא מיו"ט ושבת קא מקשה דבהא הוא דאיכא הואיל ויכול להביאו כמי שהביאו דמי דכיון דכבר אנחיה לעירובי' מיום ראשון והשתא נמי על ההיא עירוב קא סמיך הלכך נחזי ליה לההיא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא אבל מעירוב דשבת גרידא או דיום טוב גרידא לא מקשה, ולפי זה אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יום טוב גרידא ולא שבת גרידא אטו יו"ט אחר שבת, אלא יו"ט של לפני השבת אטו יו"ט אחר השבת.
<h2>דף לד.</h2>
נתכוין לשבות בראש השובך או בראש המגדל, רש"י ז"ל פירש כאן שני פירושים והשני יפה מן הראשון, שפירש שהעירוב נתון בכותל והוא שובת בשובך או במגדל וזהו דקאמרינן נתכוין לשבות בראש השובך ולא פירש היכן נתן עירובו ש"מ דלא נשתנה כאן אלא מקום שביתתו אבל [עירובו] בדקאי קאי דהיינו בכותל. ופירש הוא סמוך לכותל כלומר שלא היה בין המגדל לכותל רוחב רשות הרבים שאילו היה ביניהם אויר רשות הרבים אפילו היה עירובו למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב שאי אפשר למושכו ולהביאו אצלו משום דהוה ליה כמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים דקיימא לן דחייב. ואי אפשר לומר שיעבור הוא למקום עירובו ויאכלנו שם משום דרשות היחיד אחר הוא ואינו אותו שנתכוין לשבות שם. וכבר כתבתי שמה שכתב רש"י גבי מושיט דאינו מחוור בעיני רבינו נ"ר. ופירש רש"י ז"ל דטעמא דלמטה מעשרה טפחים אינו עירוב משום דמיירי בכותל תשעה ורבים מכתפין עליו והוה ליה רשות הרבים ואין יכול להביאו אצלו שהרי הוא שובת ברשות היחיד. וגם לזה קשה קצת לרבינו נ"ר דאם איתא הוה ליה לפרושי, ואף על גב דמתני' דנתנו באילן סתמא קתני ומוקמי לה בגמ' הכי מ"מ האי דלא פריש במתני' פריש בגמ'. והזקיקו לפרש כן לרש"י ז"ל משום דהא מתני' רבי היא ואילו לא היה עמוד תשעה ורבים מכתפין עליו אלא שהוא למטה מעשרה הויא לה כרמלית [וא"כ כי נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו למטה מעשרה אמאי אין עירובו עירוב] דהא ס"ל לרבי כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות [והא מכרמלית לרשות היחיד הוא ואינו אלא שבות ולא גזרו]. אבל הראב"ד ז"ל פירש דטעמא דלמטה מעשרה טפחים דאסור משום דקסבר חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו כאביי דאמר הכין בריש פ"ק דשבת (ז' ע"ב). מיהו לא קיי"ל כוותיה אלא כרבא דאמר לאו כרשות הרבים דמו והלכך נתכוין לשבות בראש המגדל בין למעלה בין למטה מעשרה עירובו עירוב.
הכא במגדל ארוך עסקינן דאי מנטי ליה קלי פורתא ונפיק ליה חוץ לד' אמות, פירש"י ז"ל בפירוש הראשון נפק ליה חוץ לד' אמות ממקום שהיה יושב המגדל תחילה וכי שקיל ליה וממטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה נמצא שאינו עומד בד' אמות שנתכוין לשבות בהן. ולזה הקשה רבינו דאי משום הא ליתייה לראש המגדל ואח"כ יזקוף המגדל ונמצא עומד בד' אמותיו ויאכלנו דבכי האי גוונא מותר בשבת, וכדאמרינן בפ"ק דשבת (ח' ע"ב) זירזא דקני רמה וזקפה רמה וזקפה פטור. ופירוש נכון הוא פירוש שלו הפירוש השני שפירש דמרחיק ראש המגדל מן העירוב ד' אמות ולא מצי למשקליה ולאיתוייה לראש המגדל דנמצא מעבירו ברשות הרבים ד' אמות. פירוש לפירושו ואפילו להביאו פחות פחות מד' אמות אי אפשר דשבות כי הא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות מפני שהוא קרוב לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים בבת אחת.
אי דאיכא כוותא ומתנא לייתייה בכוותא ומתנא, כך גרש"י ופירש מתנא חבל וכוותא חלון. ולפירושו הראשון איצטריך למנקט כוותא אבל לפירוש השני בכדי נקטה. והראב"ד ז"ל גריס לכתא ומיתנא, ופירש לכתא גלגל ומתגלגל מעצמו וע"כ נקרא לכתא מלשון הליכה ומפני שהעמידה במגדל ארוך קא מקשה ליה הכי דכיון שהוא ארוך כל כך היאך הניחו שם אלא שקשרו בחבל ושלשלו למטה וכיון שכן אפילו למטה מעשרה טפחים יהא נמי עירוב שהרי יכול להביאו אצלו כיון דאגדו בידו, ופריק דליכא לכתא ומיתנא כלומר דקודם שעלה בראש המגדל הניחו למטה מעשרה ודיו.
האי בור דקאי היכא וכו', אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוי, ומאי דלא שני ליה כגון דנתכוין לשבות על שפת הבור וכדרבא דאמר הנותן את עירובו יש לו ד' אמות, משום דפשיטא ליה דבשהרחיק ד' אמות מיירי משום דהכי אוקימנא למתני'.
<h2>דף לד:</h2>
כולה רבי היא וסיפא גזרה שמא יקטום, מדאוקימנא לה כרבי דווקא בשיש בראשו רוחב ארבעה דלרבי מקום חשוב להנחה בעינן, ובשאין בעיקרו ארבעה כי היכי דלא ליהוי רשות היחיד והכין איתא בירושלמי (פ"ג ה"ג) דגרסינן התם א"ר מונא והוא שתהא טבלא נתונה בראשו. גזירה שמא יקטום, איכא למידק [והא אפילו] יקטום ליכא אלא שבות מדרבנן. וי"ל דשמא יקטום ביד ומדעת קאמר כדי שיהא לו נוח ליטלו והשתא איכא איסורא דאורייתא. ועוד הקשה מורי שיחי' ואפילו מדעת אמאי חייב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וקיי"ל החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור. וי"ל דמיירי בארעא דידיה דכיון שמתקן בשלו חייב מפי רבינו נ"ר.
פוקו עבידו כבושי כבשי באקמא, פירש"י משום שהיה מקום דחוק לתלמידים אמר באו וראו וכפו הקנים זו על זו לעשותם כמין כסאות לישב עליהן. אבל הראב"ד פירש כדי שתשבר עכשיו הראויין להשבר, [תלוש ונעוץ וכו'] ושמעינן מיהא דקנים אסורין והן בכלל אין עולין באילן ומשום הכי אין מניחין עליהן עירוב.
גרש"י והראב"ד ז"ל כאן בעוזרדין כאן בשאינן עוזרדין, ופירש דעוזרדין הם שהוקשו כבר והוו להו כאילן ושאינן עוזרדין הן קודם שהוקשו והוו להו כירק. והקשה רבינו נ"ר וכיון דכי הוקשו תורת אילן עליהן אפילו כי לא הוקשו נמי אמאי [הוו] כלאים בכרם, וכי תימא דהשתא מיהא רכים הם ותורת ירק עליהם א"כ כל אילנות דעלמא נמי כן דינן וכי אקשינן [מקידה] לקידה לישני לא קשיא הא בעוזרדין הא בשאינן עוזרדין, ולכן נראה דשני מיני קנים הן וכמו שאמרו בקידה, קידה לחוד וקידה לבנה לחוד, ואיכא נוסחי דגרסי התם בשל עוזרדין וכן דעת ר"ח ז"ל.
מתני' ר' אליעזר אומר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב, משמע מיהא דר' אליעזר סבירא ליה דספק עירוב אינו כשר וכר' מאיר. גמ' הכא במגדל של בנין עסקינן, ואסיקנא באוירא דליבני, ומדאמרינן הכי ש"מ דמעיקרא ס"ד דבשל עץ קא מיירי, וקשיא לן דבשל עץ אמאי לא והא אין בנין וסתירה בכלים וכדתנן בפרק חבית (שבת קמ"ו ע"א) שובר אדם את החבית לאכול ממנה את הגרוגרות. ויש מי שתירץ דההיא בחבית של חוליות מיירי ומחוברת במוסתקי וכדמוקי לה התם ביו"ט (ביצה ל"ג ע"ב), ואינו נכון דהא בסוגיית הגמ' התם משמע דבכל חבית מיירי, על כן כתב רבינו נ"ר דהכא גבי מגדל שאני משום דהוי כלי גדול ולא אמרו שובר אלא בכלים קטנים. ומיהו אפילו כלי מחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש נחשב לענין זה כקטן וכדמוכח בשמעתין דמייתי על הא הקיש הזב על גבי שידה תיבה ומגדל דההיא כיון שהשידה והתיבה אינן מקבלין טומאה בכלי מחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש מיירי על כרחין, וריב"א ז"ל כן כתב דההיא דחבית בכלים קטנים והא דהכא בגדולים. (נותן למקום) [נוטל ממקום] הפחת, וא"ת והא אית ביה משום מוקצה הואיל ואינו יכול לפחת. וי"ל דר' שמעון היא דלית ליה מוקצה וכדפירש"י ודווקא בשהיה כותל המגדל רעוע ומצפה אימתי יפחת הא לאו הכי אפילו ר' שמעון מודה דאסור משום מוקצה דמודה ר' שמעון בכוס וקערה ועששית שאין אדם מצפה אימתי ישברו. ור' אליעזר סבר אם בעיר נאבד עירובו עירוב, דס"ל כר' שמעון דמצי לאיתוייה דרך גגות חצרות וקרפיפות כיון שאין המגדל עומד בבית, דלא אמר ר' שמעון אלא לכלים ששבתו לתוכן אבל לכלים ששבתו בתוך הבית לא אמר. ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב, דאפילו ר' שמעון דהמוצא תפילין (צ"ה ע"ב) לא שרי ליתנן לחבירו וחבירו לחבירו אלא גבי תפילין דווקא משום בזיון, אבל בעלמא אפילו במקום מצוה כעירוב לא, ושלוש מחלוקות בדבר כמו שפירש"י ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
הקיש זב על גבי שידה תיבה ומגדל טמאין, כלומר אדם וכלים המונחין בתוכן אבל הן עצמן טהורים משום דמחזיקים מ' סאה בלח עסקינן ואין היסט אלא בכלים דמטמאין בנגיעה דהיסט מדין נגיעה רבייה רחמנא וכדכתיב (ויקרא ט"ו) וכל כלי אשר יגע בו הזב יטמא, ודרשינן איזהו כלי שמגעו ככולו הוי אומר זהו היסט ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.
הכא במנעול וקטיר במתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקיה, פירש ר"ח ז"ל ונאבד הסכין ולא מצי למפסקיה אלא במר וקרדום דאין זה תשמישן. אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד' אמות, כלומר וכיון שאין העירוב בתוך אלפיים אמה שלו שהם תחום ביתו אינו קונה שביתה.
<h2>דף לה:</h2>
ספק טבל ספק לא טבל וכו', או או קתני. והא דהדר פריט להו בסיפא ולא אמר אבל בטומאה קלה טהור ור' יוסי מטמא, מסתברא דטעמא כי היכי דלא תימא דר' יוסי לא פליג אלא אספק טבל ספק לא טבל משום דקילא טפי קמ"ל דבכולהו נמי פליג. ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין, מאי דקאמר ר' מאיר מטהר מיירי כגון שהוא ברשות הרבים אבל ברשות היחיד מודה ר' מאיר דטמא, והכי איתא בתוספתא (טהרות פ"ו מ"ו) אבל ברשות היחיד מודה ר' מאיר דטמא דגמרינן מסוטה. ורבנן נמי דמטמאי דווקא שלא ראהו חי בין השמשות, אבל אם ראהו חי בין השמשות אוקמא אחזקתיה והכי איתא בתוספתא (שם) מודים חכמים בשראהו חי בין השמשות. וא"ת מאי קא מקשה הכא דר' מאיר אדר' מאיר דלמא טעמא דר' מאיר דמטהר משום דאמרינן אוקי נוגע ונגוע בחזקתיה דאיכא תרי חזקה לקולא, אבל הכא גבי עירוב אדרבא איכא חזקה לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתיה. י"ל דהשתא הוה סבירא להו דגבי עירוב נמי איכא תרי חזקי לקולא דכיון דודאי עירב ובדבר הראוי לערב עירב אלא דהשתא הוא דנפל ביה ספיקא אוקי עירוב אחזקתיה, וכן נמי הואיל ועירב אוקי גברא בחזקת שיצא מביתו, ואפילו הכי קא דחי רבא ואמר התם תרי חזקי לקולי הכא חדא לקולא וחדא לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתיה.
א"ר ירמיה משנתנו בשהיה עליה שרץ כל בין השמשות, יש מפרשים שרץ מת ומשום הכי קא מתמה תלמודא אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר דאין כאן עירוב ספק אלא ודאי. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל כי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לתרוצי לדרבי ירמיה קא אתו ולא גרסינן אלא, והכי גרסינן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן כלומר הא דאמר ר' ירמיה כגון שיש עליה שרץ בין השמשות ה"ק כגון שיש כת אחת אומרת מת היה ואיכא כת אחרת שאומרת שלא מת עד שחשכה ור' מאיר ור' יוסי בהא פליגי דר' מאיר סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקי מילתא מחזקתיה ור' יוסי סבר תרי ותרי ספיקא דרבנן ואוקי מילתא אחזקתיה.
<h2>דף לו.</h2>
שבת נמי יש לה עיקר מן התורה, כלומר דתחומין דאורייתא ורבי סבר לה כר' עקיבא. קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן, איכא דאמרי דמהא שמעינן דמאן דאית ליה תחומין דרבנן דלית ליה כלל עיקר בדאורייתא, ומכאן קשיא לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דלכו"ע שלוש פרסאות דאורייתא. ונראה כי [נשמר] מזה הקושיא שכתב דהני טומאות דקא חשיב הכא היינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין טומאתן משום גזירת טומאה דאורייתא דזימנין דאכל אוכלים טמאים ושותה משקין תרומה והרי הן מטמאין בתוך פיו טומאה דאורייתא כדאיתא במס' שבת (י"ד ע"א) ולפיכך הלך בהן ר' יוסי לחומרא, אבל תחומי אלפיים אמה לאו משום גזירת שנים עשר מיל גזרו עליהם דרחוקין הן זה מזה ולפיכך מיקל בהן ר' יוסי. ומורי שיחי' כתב טעם אחר לפי דברי הראב"ד ז"ל דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה ויקלו בה לעיתים אם נקל אנחנו בזו דיאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל השתא נמי אע"פ שהם טמאים טומאה דאורייתא יאמרו שטהורים הם ולא ידעו שזו טומאה דאורייתא וזו דרבנן, אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב אי אפשר לעולם לבא לידי איסורא דאורייתא דמאי אמרת יבואו לערב אפילו בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, אכתי ליכא אלא תחומין דרבנן בלחוד דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב וליכא למיחש בהו מידי משום קולא זו.
ספק נדמעו ספק לא נדמעו, יש מפרשים שנדמעו בתרומה קאמרינן דלהאי הוא דקארי בכל מקום דימוע ולפי זה נאמרה הא אליבא דסומכוס וכשעירבו בה לישראל. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שאסור לכל ואתיא לכו"ע. אמר ליה ומאי שנא, איכא למידק הכא מאי קאמר מאי שנא דודאי שנא ושנא דדילמא רב נחמן ס"ל דסוף היום קונה עירוב ולפיכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ולמחר חול אין עירובו עירוב משום דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ולקמן בסמוך נמי משמע דרבא אית ליה סוף היום קונה עירוב דהא איהו אמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. וי"ל דרבא על כרחין לאו לטעמא דנפשיה קאמר דאיהו ודאי סבירא ליה דתחילת היום קונה עירוב. ותדע לך דהא איהו פסק בפ"ק דביצה (ד' ע"ב) גבי שבת ויו"ט כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה ולקמן מוקמינן טעמיה דרב משום דאית ליה הכנה דרבה ולמאן דאית ליה הכנה דרבה ע"כ אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב זאת אומרת ולא סבירא ליה קאמר והלכך קא מתמה הכא ומאי שנא דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, [אבל] היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב והא תחילת היום קודש הוא וההיא שעתא הוא דקונה עירוב.
היום קודש ולמחר חול, פירש"י ז"ל וכאומר ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. נראה מדבריו דאי לאו הכי לא פקעה קדושה מינה דקדושה בכדי לא פקעה. וקשה לדבריו דהא במס' נדרים (כ"ט ע"א) משמע דכי אמרינן דקדושה בכדי לא פקעה הני מילי בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים פקעה והכא קדושת דמים הוא. זאת אומרת סוף היום קונה עירוב, איכא למידק ואמאי לימא דטעמא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה וכדאמר רב נחמן לעיל. ותרצו בתוס' דהתם גבי קודש הוא דלא ניחא ליה דתיחות ליה קדושה, אבל הכא דבעי לתקוני טבלים אנן סהדי דממהר ומתקן. ומורי שיחי' תירץ דרב נחמן גופיה לא אמר אלא באומר ולמחר דמשמע [זמן] ברור אבל באומר לכשתחשך מודה הוא.
<h2>דף לו:</h2>
הא שמעינן ליה לר' יהודה דלית [ליה] ברירה דתנן הלוקח יין וכו'. וא"ת אמאי קאמר ליתא למתני' מדתני איו לימא [ליתא] למתני' מדתנן הלוקח יין וי"ל כי זה אינו דמאי אולמיה דהאי למידחי מתני' מקמיה אדרבא אימא לך דדחינן האי מקמי הא, אבל השתא דאשכח איו דאתיא ליה כההיא שפיר אתי למידחי הא.
<h2>דף לז.</h2>
הכא במאי עסקינן כשהתנו ביניהן, פירש"י ז"ל כשהתנו ביניהן מי שיקריב [הכהן] לשמה יהא שלה. והקשו עליו בתוספות דא"כ אין לך ברירה גדולה מזו. ועוד דאפילו התנו ביניהן שכל מי שיקרב הכהן לשם לאה, רחל חברתה נותנת חלקה בו אינו מועיל כלום, דאין אדם יכול למכור ולתת עולתו וחטאתו. ע"כ פירשו הם דהכא בשנתערבו המעות ולא הקינין וכל אחת מהן לוקחת קן לעצמה ואומרת מעות שלי כל מקום שיהו יהיו מחוללין על קן זה ומתחילה התנו כן ביניהן, וג"כ כשמתנה הכהן שאם ילקח הוא קן לאחת מהן שיהא מחולל על אותו חלק שיש לה שם מהנה מדין תנאי וכשהקינין מתפרשות ע"י הבעלים מהנה שהפרישה היא בין ע"י הבעלים בין על ידי הכהן. ואקשינן אי שרי כשהתנו פשיטא, ומשני קמ"ל דלא גזרינן התנו אטו לא התנו, וקמ"ל נמי מדרב חסדא דקינין מתפרשות או ע"י לקיחת בעלים או ע"י פרישת כהן.
<h2>דף לז:</h2>
עם [הארץ] שאמר (לכהן) [לחבר] וכו', ר"ח ז"ל גריס אוכל ואינו צריך לעשר, כלומר כגון שעישר החבר על שלו מתוך ביתו והלכך כשנותן הככר לעם הארץ [אמרינן] דשלו כבר מעושר דיש ברירה דמה שנשאר אליו היה שלו. ואין גירסא זו נכונה דמשמע דלרבנן דלית להו ברירה די לו שיעשר מה שנשאר אצלו אבל מה שנותן לעם הארץ אינו צריך לעשר. וזה אינו נכון דכיון דסבירא להו דאין ברירה הרי זה כמוכר משלו לעם הארץ ואינו יכול למכור עד שיעשר. ולפיכך הגירסא הנכונה כדגריס רש"י ז"ל דלא גריס אוכל אלא אינו צריך לעשר ולמאי דקא יהיב לעם הארץ קאי. אלא איפוך, ובלא איפוך נמי הוה משכח רב יוסף [תנא] דאית ליה בדרבנן אין ברירה דהיינו ת"ק דר' שמעון, אלא דרב יוסף תנא מבורר בעי מאי ניהו ומשום הכי קא מהדר לאוקמה כר' שמעון. מאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן נמי אית ליה ומאן דלית ליה בדאורייתא בדרבנן נמי לית ליה, וא"ת א"כ מאי קא מהדר בתר האי ברייתא לימא דמתני' היא דהלוקח יין דאמרי בפירוש ר' שמעון ור' יהודה דר' יוסי [ס"ל] דאין ברירה. וי"ל דאכתי לא הוה ידע האי דינא עד דאשכח ברייתא מפורשת דפליגי בדרבנן, ואי הוה מייתי לה מעיקרא ההיא דהלוקח יין הוי דחי ליה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן לעולם אימא לך (דאין) [דאית] ברירה לכו"ע, אבל השתא דאייתי ליה מחלוקת שנויה בדרבנן לא יכול למדחייה הכי מפי רבינו נ"ר.
<h2>דף לח.</h2>
מתני' יו"ט הסמוך לשבת וכו' מערב אדם שני עירובין, כלומר בפת ונותן אחד למזרח ואחד למערב וכל אחד ואחד קונה לו ביומו. ודווקא במניח שניהן מערב יו"ט אבל לערב ערב יו"ט למזרח ולמערב ערב שבת לא, לפי שאין מערבין לכתחילה מיו"ט לשבת ואע"פ שאמרו דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה כיון שהוא מניח שם פת לכתחילה ביו"ט מוכחא מילתא כיון דאמש היה נאסר ברוח זה ועכשיו הותר נראה כמכין מיו"ט לשבת. וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, ואמרינן טעמא בגמ' משום דמספקא להו אם הם קדושה אחת וכשם שאי אפשר לערב ליום אחד חציו למזרח וחציו למערב כך אי אפשר לערב לשני ימים אלו לשני רוחות. ואפשר לומר דמאי דקאמר הכא אינו מערב משמע דאם עשה כן אין עירובו עירוב, ואם היה בא בדרך ונתן עירובו לשתי רוחות לא יזוז ממקומו שהרי עקר שביתתו מכאן ובמקום עירובו לא קנה, ואם היה בעיר הרי הוא כאנשי עירו לפי שאין אדם עוקר דירתו לגמרי אלא א"כ יודע שקנה לו עירובו. ואם נפרש כן אתיא מתני' (הא) כרב דאמר לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ט ע"ב) בפירושא דמתני' דהיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. וקא פריש רב לא אמר כלום כל עיקר כיון דלא סיים אתריה. ומיהו ליכא לאקשויי מינה לשמואל דפליג עליה, דאמר לך שמואל דמאי אינו מערב כל עיקר לשני רוחות אבל לרוח אחת מיהא מצי אזיל וכדמפרש לקמן גבי אותה משנה. כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ובא לו, כלומר כדי שלא יאבד שם ועצה טובה קמ"ל. אבל בירושלמי (פ"ג ה"ז) נראה דדוקא נוטלו ומחזירו אבל מניחו בחמישי שהוא ערב יו"ט כדי לקנות לו שביתה ביו"ט לא, דכיון שיו"ט מפסיק שאי אפשר לו לכתחילה לערב ביו"ט אף במניחו בערב יו"ט כדי לקנות בשבת לא עד שיחזירנו ממש לשם בערב שבת.
גמ' אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת אמר להן אבל וכו' ור' אליעזר התם משום הכנה, וא"ת אמאי לא אמר להן התם משום דאסור למיקנא ביתא ביו"ט הוא, דבעירובי תחומין קא מיירי ואסור לכו"ע ביו"ט וכדאמרינן בפרק שני [דביצה] (ט"ז ע"ב) דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו דתניא התם יו"ט שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל אין מערבין עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו, אלמא לכו"ע אין מערבין עירובי תחומין ביו"ט ואפילו ביו"ט לחבירו דלית ביה טעמא דהכנה דהא נולדה בזה מותרת בזה. ותו קשיא דמיהא משמע דר' אליעזר הוא דאית ליה הכנה אבל רבנן לית להו הכנה וא"כ היכי אקשינן ממתני' דמוליכו בראשון לרב דאית ליה הכנה לימא להו רבנן קא אמרת שאני רבנן דלית להו הכנה, ומדלא קאמר להו הכי ש"מ דאפילו רבנן אית להו הכנה. ע"כ פירשו בתוס' דהכא לאו מעירובי תחומין קא מקשינן אלא מעירובי חצרות דלית בהו משום מיקנא ביתא דאינו אלא עירובי רשותא והכי קא אמרו ליה אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת כלומר עירובי חצרות, הא לא קדושה אחת היא כלומר זה ודאי מוכח דקדושה אחת היא דאי משום הכנה ליכא מאן דאית ליה דהכנה מועטת כזו דאינה אלא עירובי רשותא תהא אסורה. ומשני ור' אליעזר התם משום הכנה כלומר ואפילו הכנה מועטת כזו אית ליה לר' אליעזר.
<h2>דף לח:</h2>
ורימינהו שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, ופרקינן התם משום הכנה ורב חסדא דקא מותיב מינה אזיל לטעמיה דלית ליה הכנה דהא אמרינן במסכת יו"ט (ט"ו ע"ב) דאופין מיו"ט לשבת. א"ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון וכו'. וקשה בכאן מאי קא מקשה ליה אביי לרב דאסר ביצה משום [הכנה] דהא רב ודאי כר' אליעזר סבירא ליה ור' אליעזר הא אמר בהדיא לעיל דאית ליה דאפילו הכנה מועטת כעירובי חצרות וכמו שכתבתי למעלה. וי"ל דסבירא ליה לאביי דשלוש הכנות יש, הכנה גדולה דבידים כגון עירובי תחומין וזו לכו"ע אסורה ביו"ט משום דמיקנא רשותא היא. ויש הכנה אחרת קטנה והיא נעשית בידים וזו היא שנחלקו עליה ר' אליעזר ורבנן, דר' אליעזר סבר דאף זו כיון שנעשית בידים אסורה ורבנן סברי דהכנה מועטת כזו מותרת דאינה אלא עירובי רשותא בעלמא, אבל בהכנה דממילא כגון ביצה סבירא ליה לאביי דלכולהו תנאי לית בה משום הכנה והיינו דאקשי ליה לרב דאמר דאפילו בהכנה דממילא אסורה. ועדיין הקשה רבינו נ"ר דמ"מ היכי מקשי מדרבנן לרב דהא רב ודאי לית ליה דרבנן דהא סבירא ליה כר' אליעזר ודלמא רבנן דקא שרו הכא טעמייהו משום דלית להו הכנה ואפילו הכנה מועטת דידים וכדמוכח לעיל, אבל לר' אליעזר שמא אפילו בכי הא קא אסר. י"ל דכיון דשמעינן ליה לר' אליעזר לעיל בברייתא דאמר להו לרבנן אי אתם מודים לי שהמערב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני שמעינן דאף ר' אליעזר לא נחלק בדבר זה עם חכמים דכיון דאמר להו אי אתם מודים לי ש"מ דלדידיה ודאי מסבר סבירא ליה הכין ומדסבירא ליה הכין גבי מערב ברגליו ש"מ דה"ה למערב בפת דמאי שנא. וא"ת אי הכי ליקשי מינה מההיא לרב דטפי הוה עדיף לאקשויי ליה מדר' אליעזר דס"ל כוותי' וי"ל דטעמא דלא מקשה מההיא משום דלא מתפרש בה בהדיא דמערבין בפת בשני ואולי מתרץ ליה דמערב ברגליו גרע מהכנה אפילו מהכנה דביצה משום דאזיל ולא אמר מידי, אבל בפת לעולם אימא לך כלל וכלל לא. אבל מ"מ מקשה ליה מיהא מתני' משום דקסבר דמההיא שמעינן דבהא לא פליג ר' אליעזר. א"נ י"ל לכל מאי דאקשינן הכא דאביי לא הוה שמיע ליה כלל מאי דא"ר אליעזר לעיל.
והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא, וא"ת ומאי קושיא דהכא אע"ג דלא חזי לדידיה חזי לכל בני עירו שלא עירבו והוי דומיא דתרומה דמערבין בה לישראל ואע"ג דלא חזי ליה הואיל וחזי לכהני. וי"ל דשאני גבי תרומה דגופה לא חזיא לישראל והלכך כי חזיא לכהני שפיר דמי, אבל הכא דגופה חזי למערב אלא דלא אפשר ליה השתא למיכליה לא אמרינן בכי הא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי.
ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ה"ג ואלא הא דתנן ר' אליעזר אומר וכו' הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ואלא הא דא"ר יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קא מכין וכו'. ומעירב ברגליו קא מקשה ליה השתא דאילו בפת לא קשיא ליה השתא דהא אקשינן ליה לעיל מפת ושני ליה, אבל מעירב ברגליו קא מקשה ליה ומשום דסבירא ליה דכל מערב ברגליו יהא צריך לומר כאן תהא שביתתי והיינו דקא קשיא ליה דודאי אי אפשר לו לצמצם ולמימר כן בתחילת היום אלא ודאי בסוף היום טוב הוא מתחיל לומר כן וכיון שכן סבירא ליה דאמירה זו לא גרעה מהכנה דממילא. ופריק מי סברת דאזיל ואמר מידי לא דאזיל ושתיק [ולא אמר] כלום דכיון דלקיבעיה הדר אינו צריך לומר כלום. וא"ת מ"מ מאי קא מקשה מרב יהודה לרב דלמא רב יהודה דאמר כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר. וי"ל דרב יהודה ודאי מסתמא כרב סבירא ליה דהוא רביה ואורחא דתלמודא בכמה דוכתי לאקשויי מדברי הרב לתלמיד ומדברי התלמיד לרב. וא"ת אי אפשר דר' יהודה בשיטתא דר' אליעזר אמרה דהא רב יהודה אית ליה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני ואילו לר' אליעזר אינו כן וכדמשמע מברייתא דקתני לעיל א"ל ר' אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני דאלמא ברגליו אין בפת לא, דאילו ס"ל דאפילו בפת מערבין בכי האי גוונא הוה ליה למיתני סתמא אי אתם מודים לי שאם עירב בראשון מערב בשני, מדנקט ברגליו ש"מ דווקא ברגליו קאמר. זה אינו שאילו היה שונה סתם היה מקשה לו התלמוד והיכא שעירב בפת בראשון למה צריך לערב בשני שהרי אדם יכול לערב לכל השבתות של כל השנה וכדתניא לעיל, והיה לו לתרץ דהכא בשעירב ברגליו א"נ בשנאכל עירובו בראשון, ולפיכך רצה לגלות כל זה דרך קצרה ואמר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני אבל ה"ה לפת כל היכא שהחזירו, אבל אם עירב בפת בראשון ונאכל שוב אין לו תקנה ואינו יוצא עליו בשני. ובהדיא גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ז) דר' אליעזר אפילו בפת אמרה לשמעתיה, דגרסינן התם אמר להן ר' אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב בכיכר בראשון מערב בכיכר בשני ואם אכלו שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני ע"כ. הנה בירושלמי מוכיח ככל מה שכתבתי. וא"ת מ"מ למה הוצרך אביי לחזור אחר דברי ר' יהודה ולהקשות מהן ליקשי ליה מדר' אליעזר גופיה דאמר לעיל אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון שמערב ברגליו בשני. וי"ל דדלמא לא שמיע ליה ברייתא דר' אליעזר. ה"ג אי הוה שמיע ליה למר, כלומר לרבה דמתרץ כל הני תירוצי ואמר דמשום דלא אמר מידי שרי אע"ג דאזיל התם מבעוד יום.
<h2>דף לט.</h2>
ורבנן דלמא עצה טובה קמ"ל, פירש"י ז"ל דלאביי ורבה בר רב חנן דמתמהי לעיל אהכנה דרבה קא מהדר דטעמא דלא ילפי לה מיהא מתני' משום דקא סברי דה"ה בפת אחרת אלא דעצה טובה קמ"ל כי היכי שלא יאבד העירוב וצריך לטרוח אחר פת אחרת. והראב"ד ז"ל פירש דעל רב יהודה ושמואל קא מהדר, כלומר דמאי אתא לאשמועינן מתני' היא, ומתרץ דהוה אמינא דדלמא מתני' עצה טובה קמ"ל.
<h2>דף לט:</h2>
ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה, פירש"י דבדין היה שלא ינהגו בקדושה אותו היום שבאו העדים הואיל ובאו מן המנחה ולמעלה, אלא כדי שלא יזלזלו בו קודם ביאת העדים נוהגין אותו קודש, והראב"ד ז"ל פירש דבדין היה שישלימו אותו היום לבד בקדושה ולמחר יהיו מותרין במלאכה אבל מפני שלא אמרו ביום הראשון שיר של קודש גזרו לנהוג קדושה ביום השני כדי שלא יאמרו מועד של ראש השנה קל הוא שהרי לא אמרו בו שיר של קודש ולפיכך נהגו אף למחר קודש. הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה, פירוש ואיצטריך למימר הכי כי היכי דלא תיסק אדעתין דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בירושלים בלבד דאין עושין שני ימים טובים אלא א"כ באו עדים מן המנחה ולמעלה, אבל אין הטעם שיהיו עושין שני ימים מן הספק. אבל בגולה שעושין אותו מן הספק הייתי סבור שכשם שבשאר ימים טובים מודה ר' יוסי דשתי קדושות הן משום דמספיקא אנו עושין אותן אף בראש השנה יאמר כן, קמ"ל ר' יוסי דראש השנה שאני הואיל ולפעמים אפילו בירושלים עושין אותן שני ימים.
אמר רב אשי לדידי אמר לי אמימר האי בר טביא לאו איתצודי אתצוד וכו', ורב אשי לאו לאפלוגי אתי ולמימר דאי איתצודי איתצוד הוה אסור, דא"כ הוה ליה למימר ורב אשי אסרה ואי משום בר טביא הא אמר לי מרימר וכו'. אלא ה"ק א"ל מרימר לאו בהאי פלוגתא פליגי אלא בפלוגתא אחריתי פליגי דמעשה שהיה כך היה שמחוץ לתחום הוא דאתא ופליגי בהא דמר סבר כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דבי ריש גלותא אתא, והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר בו, ומר סבר דכל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא. והראב"ד ז"ל כתב דה"ק אי אפשר דרב ששת פליג בהא דכו"ע שני ימים טובים של גלויות אחד מהן חול הוא ומה שניצוד בזה מותר בזה, אלא בבא מחוץ לתחום הוא דפליגי וכן פירש"י ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
חזייה רבא דכמישא אמר האי ודאי מאתמול עקירא, וא"ת ואפילו אי עקירא האידנא מאי הוי והא קיי"ל גוי שעשה כבש לעצמו עולה ישראל אחריו. וי"ל דהכא שאני דאסור משום מוקצה דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אע"פ שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר"ש דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר' שמעון וכבר הארכתי בענין זה בריש פ"ק דביצה. מאי אמרת דלמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא ואי לאו אדעתא דעכו"ם הוא דאתא הוה אסר להו וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דווקא בפירות שאינם מצויין בעיר אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דלמא מחוץ לתחום אתא אבל בעכו"ם השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן במחוץ לתחום, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל (קנ"א ע"א) גבי עכו"ם שהביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו וכמו שפירש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר וכבר כתבתי שם בארוכה בס"ד.
גירסת הספרים הנהו דגזזו להו עכו"ם אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר, ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר ומאי שנא מעכו"ם שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו, וי"ל דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו כגון פירות לאכילה ואסא דבי גונא למיבני גונא אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי, ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההוא דרב פפא ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש"י ז"ל גריס דגזו להו אסא ביו"ט שני והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס"ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו"ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא אבל יום טוב שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הן לערב מיד ורבא אסר בהא עד שימתין בכדי שיעשו. וא"ת לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל ואפילו ביו"ט עצמו לשתרי דהא לאו מידי מתעביד ביה לגבי ריחא דהא אמרינן הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקצי' אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקציי'. וי"ל דמ"מ אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומ"מ לא ניחא דאי משום הא אפילו ביו"ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו דהא הכא לא אתקצאי לריחא והו"ל כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן, דעד כאן לא אסרו ביש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל. וי"ל דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דווקא במחובר, דאפילו שרית ליה לא אתי למקציי' אבל הכא דתלוש ולצורך אי שרית ליה אתי לטלטוליה דלמיעבד מיניה הגינא והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא דאתי למקציי' לצורך אכילה. ור"ח ז"ל גריס במס' סוכה (ל"ז ע"ב) הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקציי' כלומר דלית ליה היכירא ואתי למקציי' והלכך הכא נמי מוקצה הוה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש"י ז"ל. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו ושני ימים טובים של גלויות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש"י ז"ל ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גלויות. ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (ו' ע"א) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחברו ומתנה. ורב נמי דאמר גבי ביצה נולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו"ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר בכדי שיצוד [או ילקוט] ויביא מאותו מקום ואין צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני, דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט והלכך לערב מותר לאחר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, ואם יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר מותרין ואם ראשון קודש ולמחר חול הרי המתין בכדי שיעשו והלכך ממה נפשך שרי. והיינו טעמא דרב נחמן ורב חסדא דאכל בי ריש גלותא ביו"ט שני מן ההוא טביא דאיתצוד בראשון, ורב אשי דאמר ליה [משמיה] [ד]אמימר דלאו איתצודי איתצוד, לאו לאיפלוגי אתא אלא לומר דבפלוגתא אחריני פליגי. עוד הביא רש"י ז"ל [ראיה] מהא דשרי רבינא לאורוחי ביה לאלתר, דטעמא משום דקסבר דיו"ט שני צריך בכדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט בו ביו"ט, ואם איתא דמה שנלקט ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יו"ט שני כ"ש מה שנלקט ביומו דבכולי הא ודאי לא פליג רבינא בהדי רבא. וזו דאיחלופי גירסתו דקא גריס ביו"ט שני אבל לפי גירסת הספרים [דגרסי ביומא טבא] אין כאן ראיה. זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל בעל הלכות גדולות כתב דכיון דאמר רב פפא דגוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע אסור לערב בכדי שיעשו ש"מ דבעינן לילה הראויה לעשייה בכל דבר שנעשית בו מלאכה ולא דמי לביצה דשאני ביצה דממילא נפקא והיינו טעמא דביצה דלא בעינן בכדי שיעשו אבל לכל מידי דבעינן בכדי שיעשו לערב יו"ט קאמר. ולפי דברי הרב ז"ל בההיא [טביא] דריש גלותא לאו איתצודי איתצד ע"י גוי אלא מכמורת פרוסה היתה שם מבערב ונלכד בה וכן דעת בעלי התוספות. וכן דעת רבינו יצחק ז"ל וכתב דטעמא דבעינן בכדי שיעשו משום גזירה שמא יאמר לתלוש ולהביא לו ולפיכך הצריכוהו להמתין עד שעה הראויה לעשייה בכדי שיעשו בה שלא ירויח כלום אם יאמר לגוי להביאו לו, ואם איתא דלערב של יו"ט ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמיתהני מיניה ביום טוב שני. ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב וכדפירש"י דהא מבשל בשבת בשוגג קיי"ל כר' מאיר דאמר יאכל אלא דלא דרשינן בפרקיה ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומ"מ דברי רש"י נראין עיקר, וההיא דמבשל בשבת לא קשיא דהתם טעמא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד בהנאת מלאכה כזו ובאיסורא דאורייתא, אבל במלאכה הנעשית ע"י גוי החמירו בה כי היכי דלא ליתו לזלזולי ולאקולי בה והצריכוהו להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממנה, אבל לערב בכדי שיעשו מותר דהא ראשון קודש מחר חול וכמו שכתבתי למעלה. וכתב רש"י ז"ל דכן מצא בתשובת גאון שהתיר לערב יו"ט ראשון בכדי שיעשו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וא"ת מ"מ אמאי אינו אסור משום מוקצה דכיון דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ובתוספות תירצו במס' יו"ט (ד' ע"א ד"ה נימא וכו') דלא אמרינן איתקצאי לבין השמשות היכא דאיתקצאי יום שעבר אלא היכא דאיתקצאי מחמת יום הבא הוא דאמרינן ליה וכגון נר שדלק בלילי שבת דכיון דאיתקצאי בבין השמשות מחמת שבת הבא אמרינן דאיתקצאי לכולי יומא, אבל באיתקצאי מחמת יום שעבר הא לא אמרינן. והראיה מדאמרינן לעיל גבי לגין טבול יום שמלאהו מן החבית ואמר הרי זו מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום. וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ולא קאמר משום דאיתקצאי לבין השמשות, אלמא כי אמרינן ליה דווקא היכא דאיתקצאי מחמת יום הבא אבל היכא דאיתקצאי מחמת יום שעבר לא אמרינן ליה. וגבי סוכה דאמרינן דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואי איתרמי אורחים אכלי, התם בבין השמשות דיום שעבר ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצי לכוליה יומא, כתבו הם ז"ל דלמצוה שאני והיינו טעמא לפי דבריהם דאתרוג ספק שביעי ס' שמיני דאסור דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצי וכו' הואיל והוא דבר מצוה, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר משום דאתקצי בבין השמשות דיום השמיני הואיל והוא עצמו ספק. והא דאמרינן בפרק (אין צדין) [המביא] (ביצה ל' ע"ב) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר צריכא עיונא לפי דבריהם. כדי שיעשו. פר"ח ז"ל כשיעור שילך ישראל משחשכה לגן ויתלוש ויביא ואחר שהיית השיעור הזה מותר.
<h2>דף מ:</h2>
כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ואסיקנא במס' יו"ט (י"ז ע"א) דלית הלכתא הכי (ואלו) [אלא] שחרית ומנחה וערב מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה ובשל מוסף מתחיל בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וכדאיתא התם (שם) דאמרינן דחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. כיון דאמר זמן קבליה עלויה ואיתסר למשתי, ודווקא בשאמר זמן דקבליה עליה אבל אי אפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי. והכי איתא בהדיא במדרש איכה רבתי דאמר התם (פ"ג ו') ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערב צומא רבה אתא ריש כנישתא לזמיניה א"ל כבר אכלית ופסקית א"ל אשגח עלי כי היכי דלא (ליגמרו) [לימרו] אינשי ההיא ר' יהודה [לא חשביה] אזל עמיה לא אשגח עליה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פיסא ושתה מן כל חבית חד כסא.
ליתביה לינוקא, וא"ת והא אמרינן כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, וי"ל דהכא בקטן שהגיע לחינוך קא מיירי וכדי לחנכו במצות. וא"ת אי בשהגיע לחינוך היכי יהבינן ליה למישתי, י"ל דהגיע לחינוך דמצות ולא הגיע לחינוך דתעניות. אתי למיסרך, כלומר לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה ואינו יודע דאישתקד שנתנו לו משום דקטן הוה. והאי דחיישינן הכא לדלמא אתי למיסרך דווקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, אבל לצרכו ליכא למיחש לסרוכי. תדע לך דהא קטן ביום הכפורים מאכילין אותו בשתי ידים וכדאמרינן גבי שמאי שלא רצה להאכילו אלא בידו אחת וגזרו עליו להאכילו בשתים רבינו נ"ר. ולא כן דעת מורי הרב ר' יום טוב שיחי' וכתב דכי חיישינן דלא למימר זמן אכסא משום חששא לדלמא אתי למסרך היינו דווקא ביוה"כ דמתרמי בכל שתא אבל היכא דמתרמיא מילה בט' באב או בתענית אחר מברכין אכסא ומטעמינן לינוקא ולא חיישינן [דלמא] אתי למיסרך. והקשה לזה רבינו נ"ר דהא במס' שבת (קל"א ע"א) אמרינן רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא ואמרינן אותבי' לינוקא ישראל ופרקי' דלמא אתי למיסרך, והא התם דלאו מילתא דקביעא היא ואפילו הכי חיישינן לדלמא אתי למיסרך. והגאונים אמרו דכי מתרמי מילה בתענית אין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכין עליה וכן ראוי לעשות. הא דאמרינן הכא לית הלכתא כרב אחא, כתב רש"י ז"ל דלא איתפרש היכא.
<h2>דף מב:</h2>
ה"ג רש"י ז"ל אמר רב הונא היה מודד וכלתה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו. וקצת קשה לגירסא זו למאי דקא אמרינן ליחוש דילמא אתי לטלטולי בכוליה דאמאי גזרינן ביה טפי מן בקעה. ועוד דלישנא דנקט דלמא אתי לטלטולי (ו)לא אתו שפיר דמאי איצטריך לומר דגזרינן דלמא אתי להלוכי בכולה. וי"ל דלרבותא נקטה הכא הך לישנא ולאשמועינן דאע"ג דהכא איכא למיחש טפי מבקעה דהוה אמינא אפילו לטלטולי נמי אתי משום דהכא רגיל כולה שתא לטלטולי אבל בבקעה דלית בה כלום לית בה למיחש הכי, קמ"ל דאפילו הכי מותר אע"ג דהכא איכא האי חששא. והראב"ד ז"ל גריס אמר רב הונא ומודינא שאם היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר, פשיטא אימא יש לו חצי העיר, הא נמי פשיטא מהו דתימא ליגזור דלמא אתי לטלטולי בכולה קמ"ל. ומודה לטלטל קאמר ומשום דבעיר איכא מחיצות ואע"ג דכלתה שם מידתו לאו נפרץ במקום האסור לו הוא.
רבא אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, וקסבר רבא דמחיצות ספינה מחיצות גמורות הן. וא"ת א"כ מאי קא מפלגי ר' יהושע ור' עקיבא, ואולי נאמר דטעמייהו משום שנכנס שם מבעוד יום על דעת שתהלך הספינה ותוציאנו מתחומו. א"נ י"ל דהשתא למאי דקאמרינן ברישא (דר"ג) [דר' יהושע] ור' עקיבא גזרי ושמואל פסיק כוותיה דר"ג בספינה דליכא למיגזר בה אטו בקעה הואיל ושבת באויר מחיצותיה רבינו נ"ר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש המשנה שלו דטעמא דר"ג משום דלא גזר הילוך דדיר וסהר אטו הילוך דבקעה ור' יהושע ור' עקיבא גזרי.
<h2>דף מג.</h2>
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כרבן גמליאל, כלומר בספינה ואית נוסחי דגרסי בהדיא בספינה. הלכה מכלל דפליגי. והאי דקא מתמה הכא לאו אדרב אחא בלחוד קאי אלא בין לרב אחא בין לרב ושמואל קאי אלא דמאן דמקשה לה נטר לה אסיפא ומקשה לכולהו והכי אורחא דתלמוד בכמה דוכתי. אמש הכריע אחי אבא, כלומר ר' יהושע הלכה כר"ג בספינה והלכה כר' עקיבא בדיר וסהר. ופסק ר"ח בהא כשמואל דאע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הכא שאני דהא מכריע ר' יהושע כמותו. אבל הרב אלפסי פסק כרב משום דהלכה כרב באיסורי, ואי משום הכרעת ר' יהושע הא קיי"ל דאין הלכה מפי תלמוד, ואי משום דקיי"ל דהלכה כדברי המכריע הא אמרינן בפרק כירה דהני מילי במתני' אבל בברייתא לא, ועוד דר' יהושע בעצמו הוא חולק ואין הכרעת בעל דין הכרעה, וכן הלכה וכן פסקו רבותינו הצרפתים ז"ל.
בעי ר' חנניה יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין. פירוש לא קא מיבעיא ליה הכא בששבת למטה מעשרה ויצא דרך קפיצה חוץ לאלפים אמה והגיע למטה מעשרה, דבהא ודאי פשיטא ליה דלא יזוז ממקומו. וכדמוכח לקמן (מ"ה ע"ב) גבי גשמים שירדו ביו"ט הריהן כרגלי הממלא, ואקשינן אמאי וליקני שביתה באוקיינוס ואקשינן סתמא דאלמא לכו"ע קא קשיא ואפילו למ"ד אין תחומין למעלה, דאי לא הוה ליה למימר התם שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה. וטעמא דכו"ע מודו בהא כדאמרן, דכיון דקנו שביתה למטה מעשרה אע"פ שחזרו העבים והוציאום למעלה מעשרה כיון שהניחום לארץ והרי הן חוץ למקומן לא יזיזם מארבע אמות. וכן נמי לא קא מיבעיא ליה הכא במאי דלא הוה מעולם למטה מעשרה דבההיא אין דין תחומין למעלה מעשרה וכדמוכח נמי התם דאמרינן כמאן דלא כר' אליעזר דאמר כל העולם כולו מי אוקיינוס הוא שותה דאלמא לר' יהושע דאמר למעלה הם שותין ניחא מאי דאמרינן התם דהרי הן כרגלי הממלא, וטעמא ודאי כדאמרן דכיון דס"ל דלמעלה הם שותין מעולם לא היו למטה מעשרה עד עתה והלכך לא קנו שביתה עד עתה. אלא רב חנניה בשלא קנו השביתה למטה בשבת קא מיבעיא ליה אלא שהוא מע"ש למעלה מעשרה ומהלך שם בשבת חוץ לאלפים מהו. וכן נמי קא מיבעיא ליה מהו לצאת מתחומו דרך קפיצה או דרך ספינה בשבת למעלה מעשרה ואפילו כמה שירצה, ואתינן למיפשטה מדאמרו לר"ג מה אנו לירד ואמר להם מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום קודם חשכה. והקשה רבינו נ"ר דמאי קא מייתי ראיה מספינה דהא ספינה מינד ניידא ואמרינן לקמן (מ"ו ע"א) דכל דבר הנד אינו קונה שביתה וכדאמרינן (שם) דמים בעבים אינן קונין שביתה וכן נמי אמרינן (שם) דנהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. וי"ל דהכא הכי קאמר אי אמרת בשלמא יש תחומין משכחת לה בעומדת כל בין השמשות, אלא אי אמרת אין תחומין אפילו בשעומדת בין השמשות מאי הוי.
<h2>דף מג:</h2>
האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. פירש"י ז"ל אבל מיפשט לא פשיטא ליה דתילף מינה היתירא. נראה מדבריו דס"ל דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן דעת ר"ח, וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא, דאע"ג דלגבי נזיר הוא דאיתמר לא איכא מידי דאינהו גופיה עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת נכנסו לנמל משחשיכה הכין מוכחא, אלא דרבא דאיירי דאוקמה במהלכת ברקק ודחייא בעלמא היא דפשטה ודאי לאו ברקק מיירי דבמים צלולין מיירי, והוא ז"ל מפרש רקק מים עכורין. ועוד מביא ראיה הרב ז"ל מדתנן לקמן (מ"ז ע"ב) חרס שבין ב' תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדתנן סתמא ולא מפלגינן בין שהמים עמוקין עשרה או פחות ש"מ דאפילו בעמוקין עשרה, אלמא אפילו במים עמוקים עשרה אית בהו איסור תחומין.
והרמב"ן ז"ל כתב דלגבי נודר בנזיר הוא דאזלינן מספיקא לחומרא משום דהוי איסור דאורייתא, אבל בתחומין דרבנן לקולא אזלינן וכדאמרינן (מ"ה ע"ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס אי בעית אימא הוה ליה ספק דבריהם להקל, ועוד דהא קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה הרב ז"ל כל הראיות שהביא הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, לא קשיא דבכל ספיקי דעלמא דתלו בהו מידי טובא ואית בהו דאורייתא ודרבנן הכי עבדינן דבמה שהוא דאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן אזלינן לקולא, וכדאמרינן כל המיקל הלכה כמותו בחוצה לארץ וטעמא משום דהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ועוד דתנא דנזיר טעמא דמחמיר ביה הוא משום דקסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת, ולפיכך הוא אסור לשתות יין באחד בשבת, אלמא בתחומים לקולא אמר אלא דבגמ' דחינן דלאו מפשט פשיטא ליה אלא ספוקי מספקא ליה, ומ"מ בגמ' ליכא מאן דמחמיר משום דקסבר יש תחומין למעלה מעשרה. וההיא דחרם שבין ב' תחומי שבת לאו ראיה היא, דאם איתא הכא הוה ליה לאתויי אלא דההיא אליבא דכו"ע שריא דלדברי הכל מים עמוקים אפילו למעלה מעשרה קונין שביתה במקומן, וכדאקשינן לקמן וליקנו שביתה באוקיינוס וההיא לכו"ע אתיא. והיינו טעמא משום דמים על מים היינו הנחתן, דלא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני המים דכל(י) הצף על מים לאו היינו (כלי) [הנחתן]. וכן נמי מאי דאמר דפשטא דמתני' דפעם אחת נכנסו לנמל מוכח כוותיה משום דמאי דקאמר רבא דברקק מיירי לאו במים עכורין מיירי פירושו אינו נכון, דאפילו רקק כל שהוא למטה מעשרה קרי רקק ל"ש מים צלולין ולא שנא מים עכורין וכדאמרינן במס' שבת וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה. וא"ת אי בפחות מעשרה מיירי היכי אמרינן הכא במהלכת ברקק והא במס' שבת אמרינן בפרק הזורק (ק' ע"ב) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, י"ל דהתם גבי מהו למלאות מן הים לספינה קא אמרינן לה ואמרינן שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זימנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד דסתם ספינה אינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה וספינתו של ר"ג אליבא דרבא גוששת היתה ולא מהלכת ולא שינוייא דחיקא היא שכן דרך נמל להיות בו מקום שאין בו עשרה טפחים גובה מים ע"כ שיטת הרמב"ן ז"ל. וכן דעת רז"ה ז"ל דלקולא אמרינן משום דספק דבריהם להקל. ועל כן התיר הרמב"ן מפרשי ימים לירד בשבת מספינתן לארץ בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה.
ורבינו נ"ר כתב דקשיא ליה לזה דא"כ מה הואיל בעל הגמ' כשדחה ברייתא דנזיר ואוקמא בספיקא דלענין דינא לא נפקא לן מידי לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דבין דפשיטא ליה דאין תחומין בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומין ושרי. ע"כ כתב הוא נ"ר דאפשר לומר דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג דרך ים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה א"נ בקפיצה, דאי אמרת דמפשט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין אפילו בכי האי גוונא שרי, אבל השתא דאמרינן דמספקא ליה לתנא דווקא שהוא כבר מע"ש למעלה מעשרה הוא דשרי אבל לצאת לכתחילה לא משום דהא איכא חזקה דתחום ביתו, וכי אמרינן דספק עירוב להקל הני מילי היכא דליכא חזקה דביתו כגון ספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא א"נ ישן בדרך וכיוצא בהן שלא קנו בודאי שביתה. אבל כל היכא דקני ודאי שביתה ביבשה דאיכא ודאי חזקה דביתיה בכי הא לא אזלינן בה לקולא. וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (ל"ו ע"א) גבי תרומה ונטמאת כיצד א"ר יוסי ספק עירוב [כשר] כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשכה נטמאת אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה. הכי נמי כל היכא דאיכא חזקה כגון שהוא מע"ש למטה מעשרה לא אמרינן ספיקא לקולא אלא לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתיה. וא"ת מ"מ הא קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב, י"ל דהכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מעשרה דנימא דהלכה כוותיה, אלא דתלמודא הוא דדייק אי יש תחומין או לא והלכך ליכא למימר הלכה כדברי המיקל דאין כאן מיקל, אבל ודאי היכא שלא קנה שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא ודאי אזלינן לקולא. ולפי זה מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל למטה מעשרה, אם לא קנה שביתה קודם לכן למטה מעשרה מותר לו לירד לנמל ושם הוא קונה שביתה. אבל אם קנו שביתה מע"ש למטה מעשרה כגון אלו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין אסור לו לצאת אח"כ חוץ לאלפים אמה דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס לספינה ויצא חוץ לאלפים אסור לו לירד לכשיגיע לנמל דכבר יצא חוץ מתחומו כך היא שיטת מורי שיחי'.
מתני' מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. הקשו בירושלמי (פ"ד ה"ב) למה לו עד שלא חשכה ואפילו משחשכה ולא ר"ג הוא כלומר דאטו נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה הואיל ומוקף מחיצות הוא הכא נמי הנמל מוקף מחיצות היה שהרי הרים מקיפים אותה. ומתרצין תפתר בנמלים יתרים מבית סאתים ושלא היו מחיצות גבוהות עשרה כלומר או שלא היו מחיצות גבוהות עשרה. ומאי דלא מקשינן בגמ' כדאקשו בירושלמי איכא למימר דטעמא משום דס"ל דר"ג משום ר' עקיבא ור' יהושע היה מסתכל שהיו חולקין עמו ולדידהו הוצרך לומר דעד שלא חשכה היו תוך התחום אבל לדידיה אפילו משחשכה היה מותר לו לירד. ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל מקום שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר על בית סאתים כיון שאסור לטלטל בו חוץ לד' אמות הרי הוא כבקעה ומי שנתנוהו שם בשבת אינו מהלך בו חוץ לד' אמות. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתיים והוא נפרץ לים ביתר מעשר הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו וכיון שאסור לו לטלטל חוץ לד' אמות אף הוא אינו מהלך בו אלא ד' אמות. ומ"מ למה שכתבנו למעלה דקיי"ל אין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא לן מידי מיהא אלא למי שקונה שביתה ביבשה או במהלכת ברקק כל בין השמשות.
<h2>דף מד.</h2>
גמ' אימור דשמעת ליה לר' מאיר בבהמה באדם וכלים מי שמעת ליה. כלומר דבבהמה איכא למיחש שמא תברח אבל באדם וכלים ליכא למיחש. ופירש"י ז"ל דהשתא הוה מצי לאקשויי ליה אי הכי דברייתא דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ר' מאיר היא וטעמיה משום דלאו מידי קא עביד והא כדי שיאכל וישתה קתני, אלא משום דלא קמה ודחינן לה מטעמא אחרינא לא חש לאקשויי ליה הכי. והראב"ד ז"ל כתב בהא לאו סוכה דמצוה היא ולא גרסינן בה דופן לסוכה ומאן דגריס ליה מפרש לה בסוכה דלאו מצוה. והקשה לו מורי שיחי' דעל כרחין ודאי בסוכה דמצוה עסקינן, ותדע לך מדאמרינן בסמוך לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית. כלומר דבדופן שלישית חייב משום דהוי מחיצה מתרת ואי בסוכה דלאו מצוה אפילו כי עביד מחיצה שלישית מאי הוי והא מחיצה זו אינה מתרת לו כלום אם הוא ברשות היחיד וכל מחיצה שאינה מתרת שרי. וכדמשמע בפרק כל גגות (צ"ד ע"א) כותל שבין שתי חצרות שנפל רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, כלומר דרב סבר דיורין גורמין ושמואל סבר שבת גורמת וכיון שהיתה שם מחיצה בין השמשות אפילו נפלה אחר מיכן אין בכך כלום דשבת הואיל והותרה הותרה. ואמרינן התם שמואל ורב הוי יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגידו לי גלימא, כלומר שמואל לטעמיה דס"ל דמחיצה זו אע"פ שנפלה באמצע שבת כבר הותרה החצר דשבת כיון דהותרה הותרה ומחיצה זו שהוא עושה בה עכשיו לאו התירה עביד והלכך מותר וכדמסיק התם שמואל דעביד לצניעותא בעלמא הוא דעבד. אהדרינהו רב לאנפיה מיניה, כלומר דרב לטעמיה דאמר דיורין גורמין וכי קא עביד השתא מחיצה מחיצה המתרת קא עביד ולפיכך אסור. ושמא כל שעושה מחיצה שאינה מתרת אפילו אהל עראי נמי לא הוי ושרי. [ואפשר] דמיירי הכא כגון דקאי ברשות הרבים או בכרמלית ולפיכך אסור משום דכי קא עביד מחיצה שלישית מחיצה המתרת לטלטל מדאורייתא קא עביד דלכו"ע שלוש מחיצות רשות היחיד גמורה הם בין לטלטל בין לזרוק דבר תורה. א"נ אפילו עביד מחיצה רביעית נמי ליתסר דהא קא עביד מחיצה המתרת לטלטל מדרבנן, דהא מדרבנן אינו רשות היחיד לטלטל עד שיהא מוקף ד' מחיצות. ע"כ נראה הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל, מיהו אפשר לומר לדברי הראב"ד דרב נחמן בר יצחק מוקי לה בסוכה דעלמא ובין ברביעית בין בשלישית חד דינא אית להו ורבא מוקי לה בסוכה דמצוה והלכך חדא בשלישית וחדא ברביעית רבינו נ"ר. ותו ר' מאיר אליבא דמאן. הפירוש הנכון שפירש הראב"ד ז"ל ותו ר' מאיר אפילו מצד אחד אי אפשר לתרץ כמו שתרצת דאצ"ל דר' מאיר אפילו באדם וכלים אמרה למילתיה אליבא דמאן לא כר' אליעזר ולא כרבנן. וכמדומה לי כי מדברי רש"י ז"ל מובן כן.
<h2>דף מד:</h2>
כאן לדעת כאן שלא לדעת. כלומר דלדעת אסור משום דאוושא מילתא וכיון דהוי מחיצת עראי ואוושא מילתא אסור, שלא לדעת מותר משום דלא אוושא מילתא. ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. כתב רש"י ז"ל דרבה לית ליה דנהרדעי דאמרי אי פיקח הוא עייל לתחומיה וכיון דעל על. ובתוס' כתבו דיש לחלק בין הא לההיא, דהכא כיון שעקר תחומו הראשון וקנה לו תחום אחר ועדיין הוא בתוך אותו תחום אע"פ שהוא מובלע בתוך התחום שהיה לו מעיקרא אין לו אלא תחומו השני, אבל התם לא עקר דעתו מתחומו הראשון וגם עדיין אין לו אלא ד' אמות וכיון שהתירו לו חכמים לעקור אותו תחום ולקנות תחום אחר משום כבוד הבריות ונכנס לתוך תחומו הרי הוא כמו שהחזירוהו להיתרו הראשון. אבל נראה לי כי שמעתין מוכחא כדברי רש"י ז"ל מדאקשי ליה אביי לרבה והתנן ר' אליעזר אומר שתים יכנס, ואם איתא הוי ליה למימר ומאי קושיא דהא אמרת דרבה מודה בכי הא דהבלעת תחומין מילתא היא כנ"ל.
ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת. הפירוש הנכון כמו שפירש"י ז"ל שפירש דה"ק לא שאני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום כלומר דשני תחומין אלו באין לו מחמת שביתה אחת דכיון ששבת במערה ויש למערה שני פתחים לשני ראשיה אחד לצפון ואחד לדרום ואלו רצה לצאת בפתח מצד צפון ולהלך משם ואילך לצד צפון אלפים אמה הרשות בידו, ואלו רצה לצאת באותו פתח שבצפון המערה ולחזור דרך עקיבו לצד דרום על גבי המערה הרשות בידו שהרי יש לו אלפים אמה לכל רוח בכל פתח מהם כזה [חסר ציור] ולא תמצא ענין זה והבלעה זו אלא בשובת בחלל שיש עליו גג כגון בית או מערה, וכיון דמשום חדא שביתה איתו להו ומיבלען להון חד עם חבירו הוו להו חד תחומא ושרי והיינו דנקט לה בשאין על גגה ד' אלפים אמה שמובלע תחום זה בתוך תחום חבירו שהיה לו לכל צד אלפים אמה שמובלע תחום זה תוך חבירו התחומין מחמת שביתה אחת [אבל גבי מתני'] אע"פ שהתחום הראשון מובלע בתוך תחומו השני כיון דלאו מחמת חדא שביתה אית להו לא אמרינן בכי הא הבלעת תחומין מילתא היא.
<h2>דף מה.</h2>
תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה. וא"ת מ"מ מנא ליה דבשבת הוה אי משום דכתיב וישאל דוד הא אוקימנא דקא שייל אי מצלח אי לא מצלח. וי"ל מייתורא דקרא קא דייק מדכתיב והמה שוסים את הגרנות דלמה ליה לקרא למכתב הכי ש"מ דבשבת הוה. א"נ י"ל דעיקרא דמילתא לא מייתי לה אלא משום דאע"פ שלא באו אלא על עסקי ממון מסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה, ומינה דכל שהיא סמוכה לספר עיסקי ממון כעסקי נפשות דמי וכמו שבעסקי נפשות יוצאין בעסקי ממון ג"כ יוצאין בעיר הסמוכה לספר, מפי מורי שיחי' ועיקר.
מתני' מי שישב בדרך וכו' ר' מאיר אומר לא יכנס, כלומר אלא שם קנה שביתה ואע"פ שלא אמר כלום, ולא יכנס דקאמר ר"ל לא יכנס להיות כבני העיר. ולא דמיא הא לההיא דר"ג ור' עקיבא דאמרו לו לר"ג מה אנו לירד וא"ל מותר הואיל והיו בתוך התחום קודם שחשכה, דשאני התם שהספינה היתה מהלכת וכל שעה ושעה דעתם על העיר והלכך כל זמן שהם בתוך התחום הרי הם כאלו הם בעיר עצמה הואיל ודעתם עליה, אבל הכא שאין דעתו לשבות בעיר הרי קנה שביתה והלכך אינו יכול ליכנס לעיר ולהיות כבני אותה העיר. ור' יהודה דקאמר הכא יכנס סבר דכיון שהוא רוצה ליכנס אל העיר ואילו היה יודע שהוא בתוך התחום היה נכנס, מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר. והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהוא סבור שהוא רחוק מן העיר, אפילו הכי הולכין אחר כוונתו ויכנס. וכתב הראב"ד ז"ל דדווקא בשלא אמר בשפתיו שביתתי במקומי, [אבל אמר תהא שביתתי במקומי] מודה ר' יהודה דלא יכנס משום דלא אמרינן דטעותו יבטל דבורו. וראייתו מהא דתנן לקמן (מ"ט ע"ב) דהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו ולא אמרינן כיון דאילו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בכענין זה לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו וליקני אלפים אמה ממקום רגליו, אלא אמרינן דכיון דעקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו לא קנה שם שביתה עוד והכא נמי דכוותה היא.
<h2>דף מה:</h2>
ושל העיר הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר. פירש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אינו יכול להוציאם חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי דאקשינן הא יש להן אלפים אמה לכל רוח כאנשי אותה העיר מבעי ליה, לאו לענין דינא קא קשי ליה אלא לישנא הוא דקא דייק וה"ק אלמא לא קנו שביתה משום אנשי העיר דאי משום דקני שביתה מחמת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו אלפים אמה מבעי ליה למימר. וכתב רבינו נ"ר דנראה לו שלא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק עצמו בזה ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב דה"ק יש להן אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעי ליה ואלפים אמה מתחום העיר משח להו, אלא שאפילו עיקר דינו אינו נראה מחוור דכיון דקיי"ל כרבנן יש ברירה הרי הם כרגלי הממלא של אותה העיר ואפילו עירב, והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (ל"ט ע"א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו (דרב נחמן) [דרב ששת] אמר הרי הן כרגלי הממלא (ורב ששת) [ורב נחמן] אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי הוא, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הוא כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר דבדרבנן יש ברירה והא מילתא דרבנן היא הכי דינא. ע"כ הפירוש הנכון דה"ק הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח וכן כל אחד לאיזה צד שעירב יוליך והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו, ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהן ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר מוליכן אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב אחד מן העיר למזרח [ואחד] למערב הרי זה הנכרי ממלא מהן ולא יזיזם ממקומן אלא א"כ עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו, כן כתב הראב"ד ז"ל וכן דעת רבינו נ"ר.
ושל עולי בבל הרי הם כרגלי הממלא. פי' כרגלי הממלא לצורך עצמו ואפילו נתנן לאחד לאחר מיכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו דכיון שהם לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבנו למעלה הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה נינהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו לכאורה, ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם וקא מיפלגי במגביה מציאה לחבירו קנה או לא קנה כלומר המגביה קנה או לא. והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הם כרגליו של כל אדם ותני' נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בפרק בתרא דביצה (פ"ד מ"ח) רבינו נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל פירש דגשמים שירדו ביו"ט ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ממש ואפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכן כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא ממש, וטעמא דמילתא דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נינוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להן בעלים דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל [וכיון] שכן [אף] נכסיו כן, אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים כיון דמילא זה מהן הרי הן כנכסיו והיינו דהכא קתני הרי הם כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא. עוד כתב הוא ז"ל דאפילו בממלא מבור של הפקר דהרי הן כרגלי הממלא היינו דווקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין (צ"ה ע"ב) בפרק המוצא תפילין ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ואוקמה רב אשי בגמ' בחבית דהפקר ומים דהפקר ור' יהודה כרבנן דהכא דס"ל דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה אף הן לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון ולא אמרינן שהיא כרגלי הממלא מטעם ברירה דלא שייך ברירה במה שאדם זוכה מן ההפקר אלא בחלוקת השותפין וכיוצא בזה. אלא טעמא דמילתא דמשום דכיון דנייחי בין השמשות כבר קנו לשבת אלא שלא היו להן בעלים, עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני, מה שאין כן בנהרות המושכין דהכל יודעין דלא עדיפי מכוחו דאין קונה שביתה אם לא היה נח בין השמשות והלכך אפילו מילא מהן אין להן שביתה כלל. מורי שיחי' האריך בכאן הרבה אבל מה שכתבתי הוא בירור הדברים.
גמ' ביו"ט הרי הם כרגלי כל אדם. וא"ת וכיון שלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שהיו למעלה מעשרה עכשיו שהן למטה מעשרה קונין הן שביתה ויש להן אלפים אמה לכל רוח ולא יותר וא"כ היכי אמרינן הכא הרי הן כרגלי כל אדם. וי"ל דשאני מים דכיון שאינן בשעה הראויה לקנות שביתה במקום ראוי לקנות שוב אינן קונין שביתה לדעתן אלא הרי הן כרגלי כל אדם. יראה לי כי קושיא מעיקרא ליתא כי היאך סליק אדעתין דלא יזוז מד' אמות גבי גשמים כי מאי דקאמרי רבנן גבי אדם דלא קנו שביתה הוא משום חומרא אבל גבי כלים הוא משום קולא ומדר' יוחנן נשמע לרבנן דס"ל דגבי אדם קולא וגבי כלים חומרא כנ"ל. וא"ת מאי שנא מישן בדרך לרבנן דאמרי במתני' דכיון דלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו וע"כ לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל נכסי הפקר קונין שביתה מעצמן, אבל הכא ליכא למימר דהם קנו שביתה מעצמן שהרי לא היו בשעה הראויה לקנות שביתה ובמקום שראוי לקנותה, וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות ולא קנו שביתה בין השמשות הרי הם נגררין ביו"ט אחר אחרים והרי הם כרגלי כל אדם.
ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס, מדלא סיים בה כדמסיים באידך דלקמן ש"מ אין תחומין למעלה מעשרה, דאי יש תחומין ליקני שביתה באוקיינוס. שמעינן מינה שאפילו למ"ד אין תחומין קא קשיא ליה, והיינו טעמא כמו שכתבנו למעלה דמים על גבי מים היינו הנחתן ואע"פ שהעבים אינן שותין מן המים שבקרקע הים אלא מן העליונים, הרי אנו רואין את המים כולם כגוף אחד שהוא מונח בקרקע וכולן קנו שביתה למטה בקרקע. ומיהא נמי שמעינן דאפילו למ"ד אין תחומין מי שקנה שביתה מלמטה מעשרה ויצא מתחומו אפילו דרך קפיצה כשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו דמ"מ הרי הוא חוץ מתחומו וכדאקשינן ליקנו שביתה באוקיינוס ואע"פ שבאו למעלה מעשרה וכמו שכתבתי למעלה. לימא דלא כר' אליעזר, אבל לר' יהושע דאמר מלמעלה הן שותין לא קשיא דכל שלא היו מעולם למטה לארץ דין הוא שלא יקנה שביתה למעלה מעשרה. ומיא מיבלע בליעי בעבים כל שכן דהוה נולד. וא"ת מ"ש ממשקין שזבו דלא אסרינן להו לכולי עלמא משום נולד אלא משום גזרה שמא יסחוט, י"ל דשאני התם דהוה ליה כאוכלא דאפרת. וא"ת לישני ליה הא מני ר' שמעון היא דלית ליה נולד, י"ל דבנולד כי הא אפילו ר' שמעון מודה משום דמים בעבים לא מינכרי הוו להו כדבר מחודש לגמרי וכאפר שהוסק ביו"ט דכו"ע אסור אלא אם ראוי לצלות בו ביצה.
<h2>דף מו.</h2>
מים נמי מינד ניידי. ולפיכך אפילו דיחיד לא קנו שביתה, והכי נמי מוכח בפרק בתרא דביצה (ל"ט ע"א) דקא מקשה מיהא דמעיינות הנובעין לבור של יחיד.
ולימא הלכה כדברי המיקל בעירוב. מיהא שמעינן דהא דר' יהושע בן לוי לאו בעירוב ממש אלא אפילו תחומין במשמע, דהא דר' יוחנן תחומין נינהו ולא עירוב וכ"ש בחצרות, דכל דבר הניתר על ידי עירוב במשמע ואע"פ שאין המחלוקת בעירוב ממש. אי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב הוה אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד אבל יחיד במקום רבים לא כי הא דר' יוחנן בן נורי קמ"ל, כלומר בהא דאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי דאמר דאפילו היכא דפליגי יחיד ורבים בעירובין הלכה כדברי המיקל וגלי אהא דמהאי טעמא דמיקל הוא דאמר וכן מוכחת כל הסוגיא. והקשה מורי שיחי' ולימא הלכה כדברי המיקל בעירובין ואפילו יחיד במקום רבים ולא לימא הא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דהא עדיפא דאי משכחת מאן דאמר הלכה כרבנן לא תימא לא פליגי אכללא דר' יהושע בן לוי דדילמא היכא דאיתמר איתמר וכדמשנינן לקמן במילי אחרינא גבי כללי דכייל ר' יוחנן לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו. וא"ת א"כ לאו משום חומרא וקולא הוא דבמילתא תליא, וי"ל משום דזמנין דמשכחת להו לתחומין בלא חובה כגון דשמעינן ליה דבעי למיזל להתם וקאמר למחר נמי דניחא ליה ואפילו הכי לא קנה לו עירוב. וזמנין נמי משכחת להו לעירובי חצירות דאית להו חובה כגון דעירבו לו בפתו בעל כרחו ואפילו הכי אמרינן לקמן דעירובו עירוב.
<h2>דף מו:</h2>
ר' יוסי אמר הלכה, פירש"י ז"ל דמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקא מאן דאמר מטין לא דרשינן אלא מטין לאוזן ומורין לו ומאן דאמר נראין אפילו אורויי לא מורינן מיהו אי עבד עובדא כוותיה לא מהדרינן. וכתב מורי שיחי' שאינו מכוון דאפילו לא איתמר נמי נראין הכי עבדי בכל תרי דפליגי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי עביד כמר עבד ואי עבד כמר עבד דמאי טעמא מהדרינן. על כן הנכון כמו שפירשו בתוספות דמאן דאמר הלכה מדרש דרשינן ואי עבד כאידך מהדרינן ולמאן דאמר מטין מדרש דרשינן ואי בעי למיעבד כאידך מחינן בידיה מיהו אי עבד עבד ולמ"ד נראין אי אתי ושאיל מורינן ליה ומיהו אי לא בעי למעבד כאידך לא מחינן בידיה.
אילימא מדתנן א"ר שמעון למה הדבר דומה לשלוש חצרות וכו'. ודילמא היכא דאיתמר איתמר, הקשה מורי שיחי' ולימא דשאני התם דפלוגתייהו בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב. וכתב הוא נ"ר כי רש"י ז"ל, כן נראה דסבירא ליה דמאן דפסיק כר' שמעון מהאי טעמא הוא גבי הא דאמרינן ואזדא שמואל לטעמיה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא דאי משכחת נמי בעלמא דלא אמרינן גבי עירוב נמי אמרינן הכי דהיכא דאיתמר איתמר. אי נמי משום דאע"ג דר' יהושע בן לוי קשיש מר' יוחנן זמנין דר' יוחנן פליג עליה ולפיכך לא בעי למתליה הלכה כדברי המיקל בעירוב כל היכא דמשכח פירוקא אחרינא.
<h2>דף מז.</h2>
למה לי והא אמרת (דב)ר' מאיר ור' יוסי הלכה כדברי ר' יוסי. הקשה מורי שיחי' מאי קא מקשה מיהא דאדרבה במקומה ביבמות (מ"ב ע"ב) מקשינן עלה דר' יוחנן היאך פסק כר' יוסי בהא דהאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ואיצטריך לשנויי דסתם ואח"כ מחלוקת הוא משום דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בצידה לאו כסתם משנה היא, ומעתה למאי איצטריך למימר הלכה כר' יוסי לשתוק מינה. וי"ל כי זה אינו דעדיין צריכה משום דלא תימא דהלכה כאותה סתמא דסתמא כי הא ודאי סתמא היא. ותדע לך מדאמרינן בשלהי שבת (קנ"ו ע"ב) הלכה כר' שמעון במוקצה לענין שבת הואיל וסתם לן תנא כוותיה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים ואע"ג דפליג עליה בצידה ר' יהודה דתנן ור' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש לא יזיזנה ממקומה, אלמא סתמא כי הא סתמא היא אלא דלאו סתמא גמורה נקראת כדי להקשות מינה לכללא דר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה וכדאיתא ביבמות וא"כ איצטריך הכא למיפסק בה בהדיא כר' יוסי. וי"ל דאין הכי נמי דהוה לן לתרוצי ליה הכין אלא דחד מתרי תלת טעמי נקט. א"נ דאגב אורחיה קמ"ל דבהא לית ליה לר' יוחנן הא כללא דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו אלא ה"ק הני כללא דאמר רב נחמן אמר שמואל לאו כולי עלמא נינהו דהא רב לית ליה הני כללי ואנן קיי"ל כר' יוחנן. ומיהו אע"ג דרב לית ליה הני כללי אפילו הכי הני פירוקי דפרקינן לעיל גבי כל הני דרב דפסיק כר' שמעון במקום ר' יהודה אכתי איתנהו, דהיכא דאיתמר איתמר וכיון דמעיקרא כי הוה סבירא לן דרב לא פליג אהני כללי ואפילו הכי סליק שפיר האי פירוקא דלא סתר לכללא נמי אפשר דר' יוחנן מודה בהנהו דכל דאפשר לשנויי ולאוקמי מתניתין וברייתא או מימרא דבכולהו תנאי ובכולהו אמוראי לא רמינן פלוגתא ביניהם בכדי והיינו דקיי"ל ככללי דר' יוחנן וקיי"ל נמי כר' שמעון בההיא דשלוש חצרות כפסקיה דרב נחמן, וכן הסכימו בה כל הפוסקים רבינו נ"ר.
<h2>דף מז:</h2>
מיהא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר השואל כלי מן הגוי ביו"ט וכן המשאיל לו מעיו"ט והחזירו לו ביו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח, משמע דמסתמא לא חיישינן חוץ לתחום העיר לנו ולקולא רמינן לה ואפילו למ"ד התם גבי גוי שהביא חלילין דלחומרא רמינן עד שנדע דממקום קרוב הביאום, הכא לא קשיא דהתם מיירי בידוע שממקום (קרוב) [רחוק] הם מביאים החלילין אלא שנסתפקנו באלו אם באו מאותו מקום שהוא חוץ לתחום מע"ש או בלילי שבת. אבל במקום אחר שבאו ממקום קרוב אין תולין להחמיר דכאן נמצאו וכאן היו כיון שהדבר הזה מצוי בעיר והמביא ג"כ מן העיר ודרכו להביא מן העיר וכן דעת הראב"ד ז"ל.
וכלים באוצרות ששבתו בתוך התחום, פירש"י ז"ל אפילו דהפקר, ונראה מתוך לשונו דמדקאמר ואפילו של הפקר וכ"ש דבעלים. והקשו בתוספות דא"כ כרגלי הבעלים מבעי ליה, והם תרצו לדברי רש"י דשייך שפיר דיש להם אלפיים אמה לכל רוח אם הבעלים אינן עם הכלים בתחום אחד ולפיכך קונין הן שביתה במקומן. עוד הקשו בתוספות דאכתי מה לי בתוך התחום מה לי חוץ לתחום וכתב מורי שיחי' דנראה לו כדי לתרץ לדברי רש"י ז"ל דתוך התחום דקאמר היינו תוך תחום העיר וקמ"ל דדווקא כשהן בתוך תחום העיר הוי דדעת הבעלים מן הסתם שיקנו כליו שביתה עם אותה העיר, אבל חוץ לתחום העיר לא וכדסברי רבנן דר' יוחנן בן נורי בישן בעיר, ואע"ג דס"ל דבישן בדרך לא יזוז ממקומו. והראב"ד ז"ל פירש שהם בתוך התחום, בתוך תחום שלו קאמר וקמ"ל דאע"ג דאינן עמו במקום אחד ממש הן כרגליו. ועוד אשמעינן דאם אינם עמו בתחומו לא יזיזום ממקומו וכדתנן בביצה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו, ואם עירב הוא פירותיו כמוהו, ובתוך התחום לא קאי שפיר לפירושו דתחום סתם לאו תחום בעלים משמע כיון דלא אדכר להו לבעלים כלל. ובתוספות אוקומוה בשל הפקר דווקא ובתוך תחום העיר קאמר ויש להם אלפים [אמה] מן העיר קאמר. וא"ת א"כ ליתני הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכדאקשינן לעיל (מ"ה ע"ב) גבי גשמים שירדו מעיו"ט. י"ל דשאני הכא דכיון דקתני שהם בתוך התחום ועלה קאמר יש להן אלפים אמה מן התחום שהזכיר קאמר.
גוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזנו ממקומם. פירוש אפילו מי שלא באו בשבילו וכדאמרינן לקמן לסוף שרא להו רבא לבני מברכתא למיזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא והנהו דיכרי לאו מחמת ישראלים שבמברכתא הביאום דא"כ אפילו לדידהו אסירי ורבא נמי מודה בה וכדאמר איהו גופיה לעיל גבי ליפתא חזא דמפשי ואסר להו, כלומר משום דמייתי בשבילן ואפילו הכי דווקא משום דכולה מברכתא כד' אמות דמיא הא לאו הכי לא. והא דאמר רב פפא גוי שהביא דורון מחוץ לתחום הבא לישראל זה מותר לישראל אחר דווקא בתוך ד' אמות וא"נ בתוך העיר משום דכולה כד' אמות דמיא הא לאו הכי לא.
דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא, פירוש מדרבן גמליאל דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה. וכתב מורי שיחי' דמכאן נלמוד מאי דאמרינן לעיל דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד מותרין מ"ט אנוסין נינהו ואפילו שיצאו וחזרו ע"י בעלים קאמר דהכא בעלים מייתו להו אפילו הכי שרינן להו בכולה מברכתא כדין אנוסין.
<h2>דף מח.</h2>
משום דקל הוא שהקלו במים. פירש הראב"ד ז"ל מפני שהם עמוקים יותר מעשר ולא קנו שביתה למעלה מעשרה דכעומדין באויר נינהו ולא אמרו מים על גבי מים היינו הנחתן אלא לענין עקירה והנחה. ומורי שיחי' הקשה עליו חדא דמאן לימא לן דהא בחרם עמוק עשרה. ועוד דאי משום הא זמנין דמשקיע כליו, ועוד דבהדיא אמרינן לעיל (מ"ה ע"ב) ליקנו שביתה באוקיינוס. אלא ה"פ הקלו חכמים במים מפני הצורך דפעמים דיש בור בין שתי חצירות או גזוזטרא על המים ולא הצריכום חכמים לעשות בהם מחיצה גמורה מפני שהוא דבר מצוי ותדיר וצריך ולפיכך הקלו בו רבינו נ"ר.
מחלוקת להלך אבל לטלטל ארבע אמות ותו לא, ולטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחילת שמונה ולהניח בסוף שמונה, אבל ודאי כיון שהשמונה אמות אלו מקומו [הן] מותר לו [לטלטל] בכל השמונה ובלבד שלא יטלטל בבת אחת ד' אמות וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתב הר"ז הלוי דה"ה לכל ד' אמות שקונות לו לאדם בכל מקום כולן שמונה הן והוא באמצען, ולענין משנתינו כתב הוא ז"ל אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי במי שישן בדרך לענין ד' אמות של שביתה נקטינן כרבנן ומשרינן ליה שמונה על שמונה. וכתב מורי שיחי' שהזקיקו לומר כן משום דמקילין טפי מדר' יהודה ואמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואע"ג דאמר שמואל הלכה כר' יהודה דכל [מקום] ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו וקשה להו הני כללי דר' יהושע ושמואל [הוי] כפלוגתא דריב"ל ושמואל ופסק כריב"ל בהא הואיל וקאי כרבים, אבל הראב"ד פסק כר' יהודה משום דהלכה כמותו בעירובין.
באמה דידיה יהבינן ליה או בשל קודש יהבינן ליה, ואסיקנא דבאמה דידיה יהבינן ליה דאי באמה של קודש עוג מלך הבשן היכי יתיב, באמה בינונית הראויה לדכוותיה יהבינן ליה דאי לא היכי יתיב. ומסתברא דעוג וננס באבריו באמה בינונית הראויה לכוותייהו יהבינן להו דאי לא היכי יתבי. ולא דמי למלא חפניו קטורת דאפילו עוג וננס באיבריו במלא חפניו, משום דהתם אפשר ולא נתנה תורה קצבה אחרת בקטורת ולא בקומץ המנחה אלא כך.
יש מי שגורס התם אוושי דיורין הכא לא אוושי דיורין, וכן נראה גרסתו של רש"י, ופירש הוא ז"ל דיורי חצרות רבים ולא ידעו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה לתוך חיצונה אחרת דרך האמצעית, הכא גבי ג' אנשים יכולין ליזהר דמועטין הן. וכתב מורי שיחי' דקשה לו קצת דלפי דברי רש"י בג' חצירות של יחידים מודו בהו רבנן וא"כ הוה להו לאיפלוגי בין יחידים לשל רבים כמו שחלקו בפרק הדר במשנת שכח אחד מן החיצונה ולא עירב. ור"ח גריס איפכא התם לא אוושי דיורין הכא אוושי דיורין ופירוש התם בחצירות אפשר שישכחו בעלי החצירות ויטלטלו מזו לזו הכא אוושי דיורין כי אלו ג' אנשים הנם יושבין ביחד ואם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה האמצעי מזכירן ונמנעין. ונראה שפירש אוושי מלשון ריאה דאושא כלומר קולן נשמע מזה לזה בבואן לטלטל וימנענו חבר. והראב"ד ז"ל גורס כגרסת רש"י ז"ל אלא שפירש התם בחצרות אוושי דיורין באמצעית דכל האמצעית מותרת לזה ולזה וכיון שכן לא יהא להם היכר ויבואו לטלטל זה בחיצונה של זה וזה בחיצונה של זה, אבל בשלושה שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים אלא במקום שזה משתמש אין חבירו החיצון משתמש יש להם היכר ולא יבואו לטעות.
ואמאי כיון דעריבא לה אמצעית וכו', בכאן יש גרסאות הרבה והגרסא המיושבת שבכולן גירסתו של רש"י ז"ל. וה"ג אמאי כיון דעריבי חיצונות בהדי אמצעית הוה להו חדא ולישתרו אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו, רב ששת אמר אפילו תימא שנתנו שתי החיצונות עירובן באמצעית. כתב רבינו נ"ר דמסתברא דמדקאמר אפילו תימא משמע דרב ששת אית ליה דרב יהודה אלא שהוא מוסיף ומחדש אפילו כשנתנו באמצעית, אבל רב יהודה לית ליה דרב ששת דלא משכח לה לעולם בשנתנו באמצעית. דאם איתא דמר אמר חדא ומר אמר חדא לא הוה ליה למימר אפילו תימא, אלא רב ששת אמר בשנתנו שתיהן באמצעית וכגון שנתנו בשני בתים, אבל השתא דאמר אפילו תימא משמע דרב יהודה לא מודה בה. ועוד דאם איתא דרב יהודה מודה בהא מאי טעמא [מפיק] מפשטא דמתני' דמשמע לן דכשנתנו שתיהן באמצעית היא ואוקמה במשמעותא חדתא, אלא ודאי כדאמרן. נראה מדברי רבינו נ"ר שהוא סובר דרב יהודה אזיל לחומרא ורב ששת לקולא. ותמה על הרז"ה שפסק כרב יהודה משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ויראה לי כי הדין עם הרב כי רב יהודה מיקל הוא אפילו בשני בתים כל היכא שנתנו עירובן באמצעית ורב ששת פליג עליה ואמר אפילו תימא שנתנו עירובן באמצעית כל היכא שנתנו בשני בתים לא, כי עד כאן לא שרו ב"ה אלא בשני כלים אבל בשני בתים לא. וכן מוכחת כל הסוגיא וכן הבנתי מדברי רש"י ז"ל כי רב יהודה מיקל הוא.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' שמעון אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת. פירש"י האמצעית משתמשת עם שתי החיצונות שהם יכולין להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן לתוך שלהן אבל האמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה בחיצונות, וטעמא דמילתא משום דכי משתמשות החיצונות באמצעית כיון (שהיא) [שהן] אסורות זו בזו לא חיישינן דלמא אתו לאשתמושי בכליהם זו עם זו, אבל אם נתיר לאמצעית להשתמש בכליה בחיצונות זמנין דאתיא לאשתמושי בהו בכלים ששבתו בחיצונות דיאמרו בני אמצעית שני כלים בחצר זה אסור וזה מותר. וא"ת והא קתני במתני' הן מותרין עמה והיא מותרת עמהן י"ל דהכי קאמר הן מותרין עמה להוציא לה כלים והיא מותרת עמהן להחזיר כלים ששבתו בתוכן אליהן כך פירש"י ז"ל. והקשו עליו בתוס' דרשות אחת משתמשת [עם שתי רשויות לא משמע משתמשת] לשתי רשויות, אלא אדרבא משמע שהיא משתמשת עמהם בכלים ששבתו בתוכה אבל הן אין משתמשין עמה בכלים ששבתו בתוכן. ועוד דלשון אף זו לא משמע לאיסור אלא להיתר. ועוד דמאי דקא מפרש דשמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ליתא דהא לאו שמואל אמרה אלא ר' יהושע אמרה ואדרבא על כרחין שמואל בהא כחכמים סבירא ליה דהני חכמים היינו ר' יהודה וכדאמרינן לעיל מאן פליג עליה דר' שמעון ר' יהודה ושמואל הוא דכייל ואמר כל מקום ששנה ר' יהודה בעירוב הלכה כמותו. ע"כ נראה הנכון כמו שפירשו כל הגאונים ושאר המפרשים דכי אמרינן זו דברי ר' שמעון אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות לומר שהאמצעית מותרת עם שתיהן בכלים ששבתו בתוכה, דכיון שהחיצונות אסורות זו עם זו לא גזר דלמא אתיא אמצעית לאפוקי כלים ששבתו בחיצונות ומעייל להו מזו לזו דרך חצרה, ואע"ג דהיא מותרת להכניס ולהוציא מזו לזו כלים ששבתו בתוכה, משום דכלים דחיצונות בכלים דידה לא מיחלפי, אבל אין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת שאלו תתיר את החיצונות להוציא ולהכניס כליהם באמצעית כיון שזו משתמשת כאן בכליה וזו משתמשת כאן בכליה והאמצעית ג"כ מוציאה ומכניסה כליה ומזו לזו (לא) חיישינן דלמא מישתלי אינהו ומשתמשין זו עם זו. ושמואל דאמר זו דברי ר' שמעון פי' אמתני' קא מהדר כלומר מתני' ר"ש אבל חכמים אומרים שלושתן אסורות דבכולהו גזרי. ולא גרסינן אף, ואפילו לספרים דגרסי אף זו הכי פירושו אף היתר זה שאמר רב יהודה אליבא דחכמים לא חכמים שרו הכי אלא ר' שמעון אבל חכמים אומרים שלושתן אסורות. ותניא כוותיה דרב יהודה אליבא דשמואל דקא מייתי מדקתני וחכמים אומרים שלושתן אסורות קא מייתי.
<h2>דף מט.</h2>
עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן, אבל הן עצמן מותרות לעצמן שאין עירובן אוסרין, דעד כאן לא אסרינן להו אלא משום גזירה דלמא אתו לאשתמושי חיצונות אהדדי ודי לגזירה לאסור תשמישן זו עם זו אבל כל חדא וחדא משתמשת לעצמה, אבל עירבה היא לעצמה אינה אוסרת שלא במקומה וכדקיי"ל בפרק הדר (ע"ה ע"א). אם עירבה אצל שאינה רגילה בו הותר רגיל לעצמו. וא"ת מאי שנא כי עירבה עם שאינה רגילה ומשום דחזרה רגילה כשאינה רגילה, אפילו לא עירבה נמי בהדי שאינה רגילה אלא שעירבה היא לעצמה אינה אוסרת על שתיהן משום דהוה ליה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. תירץ הראב"ד ז"ל דהכא בשנשתתפה עם שאינה רגילה שתופי מבואות ולא עירבה עמה ולא אפילו בעצמה לא עירבה, וס"ל כר' מאיר דס"ל לקמן (ע"ג ע"ב) דבעי שתוף ובעי עירוב וכיון שאינו מונח בבית שבחצר אינו עולה לה לא לשיתוף ולא לעירוב ואינה מותרת לא עם בני המבוי ולא לעצמה, וקמ"ל השתא דאע"ג דאינה מותרת אפילו במקומה ורגל שאינה מותרת במקומה לכו"ע אוסרת שלא במקומה אפילו הכי כיון שגילתה דבהאי ניחא ליה ובהאי לא ניחא ליה חזר שאינה רגילה כרגילה ואסור מחמתה והרגיל כשאינה רגיל ומותר. וצריכא דאי אשמועינן התם משום דקא קפיד וכו', כתב הראב"ד ז"ל דהלכה כרבי יוסי ב"ר חנינא במקפיד משום דר' יוסי ב"ר חנינא קשיש משמואל ועוד דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, אבל בחולק את עירובו בדלא מלייה למנא הלכה כשמואל דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן נראה דעת הרב אלפאסי שהזכיר בפרק חלון דברי שמואל [בחולק את עירובו ולא הזכיר דברי שמואל] במקפיד על עירובו דאלמא סבירא דבחולק הלכה כמותו ובמקפיד אין הלכה כמותו. ה"ג איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן, וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל. פירוש כלי למ"ד משום קנין מערבין בכלי דהא קונין בכלי בין שיש בו שוה פרוטה ובין שאין בו שוה פרוטה וכדקיי"ל דיצאו כלים למה שהן, ולמ"ד משום דירה אין דירה אלא במקום שפתו מצויה שם. ואין בו שוה פרוטה, כלומר דלמ"ד משום דירה איכא למ"ד משום קנין ליכא.
<h2>דף מט:</h2>
וקטן פירש רש"י ז"ל דלמ"ד משום קנין אין יכול לעשות קטן שליח לערב עירובי חצרות דקטן לאו בר מקנה ואקנויי הוא ולמ"ד משום דירה קטן גובה את העירוב דקטן לאו מידי קא עביד דפת משויא ליה חדא דירה. וכתב מורי שיחי' דאינו מחוור דהא דאמר רב הונא קטן גובה את העירוב לא משמע דבפלוגתא דהני [אמוראי] אמרה. ועוד דשמואל הוא דאמר בפרק התקבל בגיטין (ס"ד ע"ב) דקטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן אע"ג דאמר הכא דעירוב משום קנין. ועוד דליחזי כשנשתתפו ממילא ותנן לקמן בפרק הדר (ע"א ע"א) דאם היה שותף לשכיניו אינו צריך לערב. אלא הכי פירושו כשיש בית לקטן באותה חצר ועירבו בתוכה למ"ד משום קנין קטן לאו בר אקנויי הוא ולמאן דאמר משום דירה הא איכא דירה. ולענין פסק הלכה קיי"ל כדברי האומר עירוב משום דירה דלקמן בפרק הדר (ס"ו ע"א) א"ר יוחנן שוכר כמערב ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה ואלו לשמואל אמרינן הכא דבפחות משוה פרוטה לא ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן כתבו בתוספות וכן פסק הראב"ד ז"ל דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה.
אמר רבה אמר רב חמא בר גיוריא אמר רב הלכה כר' שמעון. וכן הלכתא ושלושתן מותרות זו עם זו וכדברי הגאונים דברייתא דקתני זו מחזרת מותרה לאו דווקא מותרה אלא אפילו כלים ששבתו באמצעית נמי. ואי קשיא לך דרב אדרב דהכא אמר הלכה כר' שמעון ולא גזרינן דלמא אתי לטלטולי כלים דחיצונה בהדי חיצונה אחריתי ואלו בפרק כל גגות (צ"א ע"א) אמר הלכה כר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחד הוא והוא שלא עירבו אבל עירבו לא דגזרינן דלמא אתי לטלטולי מאני דבתים בחצר. י"ל דהתם גזר משום דכלים דידה דאיתנייהו בחצר לא מדקדקה מאן מינייהו שבת בבית ומאן מינייהו שבת בחצר ומישתלי ומטלטלי אפילו כלים ששבתו בבית, אבל הכא בין כלים דידה לכלים דחברתה ודאי ידעה ולא מיחלפי לה.
מתני' ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו ויש לו אלפיים לכל רוח. הא דקתני ואם אמר לאו דווקא שצריך לומר דהא ישן בדרך קנה, ועוד דאמרינן בפרק בכל מערבין (ל"ח ע"ב) מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק וקאי, ואקשינן כמאן כר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. אלא הכא דנקט אמר משום דבעי למיתני סיפא עני שאמרו מערב ברגליו אבל עשיר לא ואפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני. ועוד דלרבי [יהודה] דאמר בסמוך אחד עני ואחד עשיר לא אפשר למימר דעשיר היוצא מעירו וחשכה לו בתוך התחום שיקנה שביתה במקום שחשכה לו אלא א"כ אמר תהא שביתתי במקומי, משום הכי תנא הכא אמר ולאו דווקא.
אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחת האילן לא מצי אזיל, פירוש משום דבמקומו לא קנה דהא עקר שביתתו משם ובתחתיו של אילן לא מצי אזיל דלא קנה שם שביתה משום דלא סיים אתריה וגרע מישן בדרך דקנה שביתה במקומו לרבי יוחנן בן נורי דהתם לא עקר דעתיה משם והלכך קנה במקומו משום דנכסי הפקר קונין שביתה. אי נמי משום הואיל וניכר קני. והא דאמרינן הכא דלא קנה שביתה תחת האילן כלל אוקימנא לקמן (נ' ע"א) דווקא בשיש באילן תחתיו שמונה, אבל באילן שאין תחתיו אלא שבע אפילו רב מודה דקנה שביתה תחתיו של אילן הואיל ומקצת ביתו ניכר כדאיתא בסמוך. ואם אמר בעיקרו דקתני במתני' דקנה שביתה משום דסיים אתריה ה"מ בשאין בעיקרו שמונה, דאילו יש בעיקרו שמונה והוא לא סיים אתריה אם בצפונו אם בדרומו הרי חזר עיקרו של אילן כתחתיו ואפילו אין בו אלא שבע דקנה שם שביתה כיון דלא סיים אתריה אם בצפונו אם בדרומו ועשה עיקרו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום מן הדרום מודדין לו מן הצפון עד שיאמר לצפונו או לדרומו.
ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו, דלא מצי למיזל לביתו אע"פ דמעיקרו של אילן ועד ביתו אינו אלא אלפיים אמה כיון דלא סיים אתריה, דכשבא למדוד כנגד ביתו שהוא בדרום מודדין לו מצפונו של אילן וכשבא למדוד כנגד רגליו לשוב דרך עקיבו מודדין לו מדרומו של אילן ונמצא תחתיו של אילן ממש חמר גמל אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. ומתחילת נופו של אילן אלפיים אמה כנגד ביתו ודווקא בתחתיו של אילן כולו תוך אלפיים אמה וארבע אמות ממקום שחשכה לו, הא יתר מכן לא קנה שם שביתה כלל ולא יזוז ממקומו, דבהא מודה ליה שמואל לרב דדלמא נתכוין זה לשבות בדרומו של אילן בסוף נופו והרי זה חוץ ממקומו וכדמוקי בסמוך שמואל לברייתא דמייתינן סייעתא לרב. ולענין פסק הלכה הרב אלפאסי והרז"ה פסקו הלכה כשמואל משום דתניא כוותיה, וברייתא דאמרינן דתניא כוותיה דרב הא פירשה שמואל ואוקמה כגון שיש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפיים אמה וארבע אמות, והלכך קיי"ל כשמואל הואיל ותניא כוותיה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דכרב קיי"ל דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל, ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל הא תניא נמי כוותיה דרב. ואע"ג דפרקה שמואל לטעמיה דחייה בעלמא היא, דהא ברייתא סתמא תניא לא שנא ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפיים וארבע אמות לא שנא אם אין ממקום רגליו ועד סוף נופו כי אם אלפיים וארבע אמות, הלכך כרב קיי"ל. ועוד דהא שקלו וטרו כל הני אמוראי אליבא דידיה ואי לאו דהלכתא כוותיה לא הוו דייקי בדידיה כולי האי. ומהני תרי טעמי דקא יהיב רבה למילתא קיי"ל כההוא טעמא דקאמר דלא מסיים אתריה. והראיה מדקתני בברייתא דתניא כוותיה דרב בד"א בשסיים ארבע אמות שקבע אבל לא סיים ד' אמות שקבע לא יזוז ממקומו, אלמא טעמא דלא קנה משום דלא מסיים אתריה הוא כן כתב הראב"ד ז"ל. ואין ראייתו [מחוורת] בעיני מורי שיחי' דאם איתא לותביה לרבה מהא, אלא בין להדין טעמא בין להדין טעמא עיקרא דמילתא משום דבעינן מקום מסויים הוא או משום דבעינן ממש שסיים אתריה או משום דבזה אחר [זה] לא קנה, ואדרבא כיון דשקלינן וטרינן על ההיא טעמא אחרינא משמע דההיא הוי עיקר, ועוד דהוא לישנא בתרא, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל וכ"ש בעירוב דהלכה כדברי המיקל בעירוב רבינו נ"ר.
<h2>דף נ.</h2>
והרי תודה דליתא בטעות, פירשה הראב"ד כגון שהכניס לה בטעות ארבעים חלות שנקדשו לתודה אחרת ושחטה עליהם והארבעים שהוקדשו לה לא היו בעזרה או שלא קרמו בתנור הרי אלו [שהכניס] לא קדשו כלל אלא בשחיטת תודתם. וליתא לחצאין, פירוש שאם הכניס לה שמונים ואמר ליקדשו לה פלגא פלגא דכולהו לאו כלום הוא דכתיב (ויקרא ז') והקריב ממנו אחד מכל קרבן ואמרינן במנחות (ע"ח ע"ב) אחד שלא יטול פרוס ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין, ואפיל הכי אמר חזקיה דכי הכניס לה שמונים קדשי מינייהו ארבעים ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן [קיי"ל] כחזקיה [ד]רביה דר' יוחנן הוא.
<h2>דף נ:</h2>
אבל באילן שיש תחתיו שבע הרי מקצת ביתו ניכר. וכתב הראב"ד ז"ל דווקא להלוך תחתיו של אילן ולקנות שביתה, אבל למדוד נעשה האילן חמר גמל בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום מן הדרום מודדין לו מן הצפון.
<h2>דף נא.</h2>
ואמרינן ליה לאו היינו דתני רב (חנינא) [חנניה] כזה יהו כל שובתי שבת. הקשה רבינו נ"ר למה להו למימר מדרב חנניה מי סניא מתני' דקתני מרובעות ואיהו נמי מי בדיק להו במאי דמפורש במתני'. ותירץ הוא שיחי' דבמתני' ליכא אלא אלפיים אמה של תחום וכיון דאינן אלא מדבריהם אפשר לומר דלמא הקילו בהן לעשותן כערי לויה אבל רשויות דאורייתא אפילו בלא אלכסונן ומשום הכי בדיק להו בהא, ואינהו אהדרו ליה מדתני רב חנניה כזה יהו כל שובתי שבת ומקרא קא דריש.
אמר רב אחא בר יעקב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן שהן חמש ושלושה חומשין. ופירש"י דהא דאמרינן כזה יהו כל שובתי שבת פיאות תן להן וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונא דהא ליכא למימר בהו ריבוע ועיגול. ומשמע מלשונו דלעולם אינו חייב אלא א"כ מעביר הן ואלכסונן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והראב"ד ז"ל חלק בדבר ואמר אם איתא לא לישתמיט בשום מקום כשהזכירו ד' אמות שיאמרו חמש ושלושה חומשין וכן כשמזכירין אלפיים אמה שיאמרו אלפיים אמה ושמונה מאות אמה. ור"ת ז"ל תירץ דלעולם אינו מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ומיהו אכתי איכא למידק דהא עיקר פיאות לגבי שבת מערי לויה ודיו לבא מן הדין להיות כנידון והתם אלפיים יש להם רחב בלבד ולא אלפיים ושמונה מאות, אלא שיש זויות שנשארין בהם אלכסונין. וע"כ פירש רבינו שמואל ז"ל שמרבעין ברשות הרבים ד' אמות בריבועו של עולם שאם זורק ומעביר ד' אמות ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב, אבל אם זורק או מעביר לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ועמוד נמי אם גבוה עשרה ורחב ד' אם עומד ריבועו לריבועו של עולם די לו בד' (אמות) [טפחים] לבד, אבל אם עומד אלכסונו לריבועו של עולם אינו רשות היחיד אלא א"כ רחב ה' (אמות) [טפחים] וג' חומשין דריבועו של עולם עיקר, דהא עיר עגולה כשמרבעין אותה אין מרבעין אותה אלא לריבועו של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין (נ"ה ע"א). ואיכא למידק דהא מרובעת אין עושין לה זויות לריבועו של עולם כדאיתא בברייתא לקמן בפרק כיצד מעברין (שם) דקתני מרובעת אין עושין לה ואמרינן עלה פשיטא ואמרינן לא צריכא דלא מרבעא לריבועו של עולם מהו דתימא נירבעא לריבועו של עולם קמ"ל. ואפילו הכי לההיא דלא מרבעא לריבועו של עולם לא יהבינן תחומין אלא אלפיים, והראב"ד ז"ל פירש דכשהוא מעביר ביושר כנגד פניו בד' אמות לחודייהו סגי אבל כשמעביר לאלכסון עצמו אינו חייב עד שיעביר הן ולאכסונן. והקשה מורי שיחי' [בין] לדברי רבינו שמואל בין לדברי הראב"ד ז"ל (דא"א) [דא"כ] היאך סתם רב אחא בר יעקב בדבריו ואמר המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן דמשמע דלעולם אינו חייב בד' אמות לבדן, ואם כדבריהם היה לו לפרש המעביר לאלכסונו או לאלכסון העולם. וכתב הוא נ"ר דמסתברא דזה יהיה להם אפיאות קאי ומינה דרשינן כזה יהיו כל שובתי שבת, כלומר כמדה הזו שיהיה מדתן כמדת הפיאות.
<h2>דף נא:</h2>
וזהו שאמרו מאן קתני לה ר' מאיר ואהיכא קאי אאינו מכיר. והאי דלא אוקמה ככולי עלמא ואהיה מכיר אילן או גדר, נראה דרש"י מפרש דלישנא דזהו שאמרו קא דייק ומשמע ליה מיניה דזהו שהקלו בו קאמר דאלמא אין עיקר עירוב ברגל ומני ר' מאיר. ויש מפרשים משום דזהו שאמרו משמע דקאי אאינו מכיר דסליק מיניה, ואי נמי י"ל משום דסתם מתני' ר' מאיר. ויראה לומר משום דלרב נחמן כיון דר' מאיר ס"ל [עיקר] עירוב בפת אלא שהקלו לעני [לערב] ברגליו לעולם לא קרי רגל אלא בשישנו במקומו אבל במקום פלוני לא שייך למיקרי ליה מערב ברגליו ואע"פ שהתירו לו, לישנא מיהא דמערב ברגליו לא שייך ביה והלכך מתני' דקתני זהו שאמרו מערב ברגליו אי אפשר דקאי אמכיר ולכולי עלמא דהא לר' מאיר לא שייך למיקרייה מערב ברגליו. ואע"ג דלרב חסדא מוקמינן ליה במכיר ואפילו הכי קרי ליה מערב ברגליו, התם משום דכולהו סבירא להו דעיקר עירוב ברגל והלכך חשיב כולי האי דאפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני וכי רהיט מטי התם ומצי לעירובי ברגל ממש השתא נמי קרי ליה מערב ברגליו.
עני אין עשיר לא, פירוש כל שעיקר יציאתו אינו לקנות שביתה אלא שחשכה לו בדרך קרי עני, וכל שעיקר יציאתו לקנות שביתה קרי עשיר דסתם יוצא מביתו אין ביתו ריקן מפת או משאר דברים שמערבין בהן כדי שיעור עירוב. תדע דהא בברייתא דבסמוך מייתי ר' יהודה ראיה לדבריו דאפילו עשיר במקומו מערב ברגליו מעניי כפר שיחין וכפר חנניא שמחשיכין על התחום כדי לקבל צדקה מאנשי בית ממל בשני בצורת, והא התם עניים היו ושני בצורת היו ואפילו הכי קרי להו עשירים לגבי הא כיון שיוצאין מבתיהן כדי לקנות שם שביתה. וכתב רבינו נ"ר דמסתבר ליה דמי שבא בדרך וחשכה לו קרי ליה עני ואפילו יש בידו פת ואפילו לר' מאיר, דכל שחשכה לו בדרך לא פלוג רבנן ולא אצרכוה למירהט ולערובי בפת. ותדע לך דהא במקום פלוני בין לר' מאיר בין לר' יהודה עני אין עשיר לא ואפילו הכי כל שהחזיק בדרך קרי ליה ר' יהודה לקמן עני ואפילו החזירו חברו לביתו ויש בידו לחם דלא פלוג, בא בדרך (נמי) וחשכה לו נמי לא פלוג רבינו נ"ר.
ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל. וא"ת ולרבי יהודה מאי קולא איכא דאפילו עשיר ועומד בביתו מצי למימר שביתתי במקום פלוני. וי"ל דקולא היא לשאינו מכיר. ויוצא עשיר חוץ לתחום. פירש"י ז"ל דחוץ לאו דווקא אלא בסוף התחום, וא"נ דווקא בדקאי בד' אמות שיש לו חוץ לאלפיים אמה. ואיכא למידק דהא מדקרי ליה עשיר אלמא לאו במחזיק בדרך (אלא במחזיק בדרך) אלא ביוצא לקנות שביתה ודעתו לחזור ללון בביתו, ואי בקונה שביתה בסוף תחומו לביתיה היכי הדר דהא קתני למודד שאמרו אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה וא"כ אפילו היה ביתו בקיר החומה אינו יכול ליכנס שם. ובתוספות פירשו דלאו לקנות שביתה חוץ לתחום קאמר אלא במקום שהוא תוך תחום ביתו, וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דר' מאיר נקט לה דאפילו נפק לה חוץ לתחום כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרי ליה עני אלא א"כ היתה עיקר יציאתו לצאת בדרך וחשכה לו ואיידי דתנא ר' מאיר לרבותא כדאמרן תנא נמי ר' יהודה יוצא עשיר חוץ לתחום, ואע"ג דלדידיה לא נפקא מינה מידי דאפילו תוך [תחומו] נמי במקומו אחד עשיר ואחד עני.
<h2>דף נב.</h2>
האי להקל להחמיר הוא. וא"ת תיקשי ליה דשמואל דאמר בשלהי פרק כיצד מעברין (ס"א ע"ב) שבת בעיר חרבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, נתן עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה, אלמא נותן עירובו להחמיר הוא. וכן לכו"ע בנותן עירובו בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה והן עד בית סאתיים דמשמע לקמן בשלהי כיצד מעברין (שם) דבין לשמואל בין לר' אלעזר הנותן עירובו אין לו אלא ארבע אמות ממקום עירובו כיון שאינו ראוי לדירה ואלו השובת מהלך את כולה וחוצה לו אלפיים אמה. וי"ל דהא אתיא דחיקא ומשום הא בלחוד לא מיפריך כללין כיון דבכל נותני עירוב כי אורחייהו הוי להקל, אבל אם איתא דכל נותני עירוב אין להם ארבע אמות האי להחמיר הוא.
מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין (לה) [בה] והחזירו חברו הוא מותר לילך. כלומר ובדאמר שביתתי במקום פלוני כדמפרש בגמ' בין לרבה בין לרב יוסף, וכל בני עירו אסורין ואפילו אמרו כדמפרש בגמ' משום דעשירים נינהו וכל מקום פלוני עני אין עשיר לא. ור' מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל. וא"ת מ"ט דר' מאיר דהא מודה ר' מאיר בעני וזה כיון שהחזיק בדרך הרי זה עני, ואי אפשר לומר דמספקא ליה תמן שהוא (מוחזק) [מוחזר] אם הוא מוחזק אם לאו, דדלמא כל שהוא מביתו עשיר הוא ובפת אין באומר לא. לא היא דהא קתני כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל דאלמא אפילו מי שלא יצא לדרך אלא שעומד בביתו ואומר כן הרי זה חמר גמל, דאם לא כן לימא מתני' ר' מאיר [אומר] הרי זה חמר גמל. וי"ל דמספקא ליה לר' מאיר עיקר תקנה אם נעשית אפילו לעשיר העומד בביתו שנקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני אם לאו הלכך הרי זה חמר גמל. ואינו מחוור בעיני מורי שיחי' דהיאך אפשר לומר כן דהא אפילו לר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני עשיר (הוא) לא ואפילו אמר אין עירובו עירוב כלל והרי הוא כבני עירו, ואע"ג דבספק עירוב נמי סבירא ליה הרי זה חמר גמל, ור' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת מסתפק בעשיר אפילו במקום פלוני אם עירובו עירוב. וכתב רבינו נ"ר ואי לאו דמסתפינא אמינא דר' מאיר דווקא במי שהחזירוהו קאמר דאי אפילו בעשיר העומד בביתו קאמר הוה ליה למימר ר' מאיר אומר נעשה הוא ובני עירו חמר גמל. והא דקתני כל שיכול לערב ולא קתני הרי זה משום דפרושי אגב אורחיה קא מפרש, כלומר כיון שחזר זה ויכול הוא עכשיו לערב בפת אע"פ שהחזיק מתחילה בדרך לא קנה שביתה דכל שיכול לערב בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל רבינו נ"ר. וא"ת מ"מ כיון דמספקא לן אי קנה שם שביתה אם לאו לא יזוז ממקומו כדאמרינן לעיל (מ"ט ע"ב) במתני' דאמר שביתתי תחת האילן, י"ל דהני מילי בדרך דבקל הוא עוקר דעתו לגמרי ממקומו וכיון דבתחת האילן נמי לא קנה הרי זה לא קנה שביתה במקומו ולא יזוז ממקומו, אבל כל שהוא בעיר אינו עוקר דירתו לגמרי מעירו אלא א"כ קנה שביתה באותו מקום האחר שאמר (לו) לקנות שם, ואלו לא קנה שם יהא כאנשי עירו. ותדע לך דהא כשנטמא עירובו מבעוד יום אע"פ שלא נודע לו עד שחשיכה הרי הוא כאנשי עירו, וספק נטמא מבעוד יום ספק משחשיכה קתני ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ולא אמרו לא יזוז ממקומו.
גמ' הכא במאי עסקינן כגון שיש לו ב' (פתחים של) בתים וביניהם שני תחומי שבת. שני תחומי שבת לאו דווקא שאם כן אינו יכול ליכנס למחר בבית השני דלמודד שאמרו אפילו סוף מדתו כלה במערה, אלא רחוק יתר מתחום שבת קאמר שאינו יכול להלך שם בלא עירוב. והא דנקט שיש לו שני בתים איכא למידק אמאי ומאי איצטריך לשני בתים אפילו אין לו בית נמי כיון שהוחזק בדרך. ושמא נאמר דכיון שהחזירו חברו אם לא שיש לו שם בית באותה העיר האחרת היינו אומרים שאין זה עני אלא עשיר שהרי בביתו הוא, אבל כשיש לו בית בעיר אחרת ועקר דעתו מכאן אנו חושבין אותו כבן העיר האחרת לענין זה שיהא כעני ואע"פ שחזר. וא"ת א"כ מאי קאמר איהו כיון דנפק לאורחא הוי לה עני אינהו (נמי) עשירים נינהו דמשמע דכולה מילתא [בנפק] תליא, והא אפילו נפקי אינהו נמי כיון דלית להו בית התם עשירים נינהו. וי"ל דאין הכי נמי והיינו טעמא דקאמר איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה ביתא אחרינא תמן הוה ליה עני, אינהו אע"ג דנפקי לאורחא דהא החזירו חבירו קתני כיון דלית להו התם בית הוו להו עשירים. והא דלא אמר איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה בית, משום דאמאי דקאמר כגון שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת קאי. לומר כולי עלמא לא פליגי. פירש"י ז"ל לעיל וכן פירשו הגאונים ז"ל לומר תהא שביתתי במקום פלוני, אבל בלהחזיק פליגי דר' יוסי ב"ר יהודה סבר אינו צריך אלא כיון שאמר לצאת ודעתו לצאת אלא שעכבו חברו הרי זה כאילו החזיק, דלא פלוג כי היכי דלא פליגי בין החזיק בדרך הרבה להחזיק מעט ויכול להיות לו בקל פת.
ורב יוסף אמר להחזיק כולי עלמא לא פליגי [דצריך], ואמר לו חברו לין פה בעיר קאמר ולעולם לאחר שהחזיק בדרך, וכי פליגי לומר דר' יהודה סבר צריך לומר ור' יוסי ב"ר יהודה סבר אין צריך לומר דסתמא דמילתא מוחזק הוא שרוצה ללכת למחר ודעתו לקנות שביתה באותו מקום שרגיל לקנות שם שביתה, והראב"ד ז"ל הקשה היאך אפשר לומר דאיכא מאן דאמר דאין צריך לומר שם תהא שביתתי דהא יש כמה סתמות דמוכח דצריך לומר מדתנן לעיל (מ"ה ע"א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר יכנס, ועד כאן לא נחלק ר' יהודה אלא כשהוא סמוך לעיר הא רחוק שלושת אלפים דאינו יכול לכנס אלא ע"י קניית שביתה באמצע לא, ולא אמרינן אפילו לא אמר אנן סהדי דאילו ידע קני השתא נמי ליקני, ולא פליג בה ר' יוסי ב"ר יהודה לומר דאפילו רחוק יכנס. ועוד דתנן (מ"ט ע"ב) היה בא בדרך וראה אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו [לא אמר כלום] מפני שלא סיים מקום, ואמאי הרי גלוי שזה רוצה לילך לביתו בכל צד שיוכל לילך ואפילו הכי כי לא אמר בעיקרו לא יזוז ממקומו לרב, ואפילו לשמואל בשיש ממקום רגליו ועד עיקרו אלפיים וארבע אמות. ועוד ממעשה דרבה ורב יוסף (נ"א ע"א) דאמר ליה רבה לרב יוסף תהא שביתתינו תותי דיקלא דסביל אחוה, ותניא בברייתא מי שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, אמר אין לא אמר לא. וכתב רבנו נ"ר דנראה לו דאין הנידון דומה לראיה דכל הנך בשאינו יודע ומכיר מקום שביתה, ובשאינו מכיר לא אמרי דאפילו באומר אם אינו מכיר אינו כלום כל שכן בשאינו מכיר ואינו אומר, דתחתיו של אילן נמי מגרע גרע כשאמר לשון שאינו מתברר ממנו אם לצפון אם לדרום ואם באמצע דלמא כאן רצה לקנות או כאן דעתו לקנות רבינו נ"ר.
אע"פ שמוחזר מוחזק כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה. איכא למידק ודלמא כרבה ואליבא דרב יהודה דבעי להחזיק ובדאמר. יש לומר דאם אמר הוה ליה לפרושי בהדיא ואמר, דאמורא אין לו לסתום לשונו אלא לפרש. והיינו נמי טעמא דאידך עובדא דרב יהודה בן אישתתא דמוקמיה כר' יוסי ב"ר יהודה ואליבא דרב יוסף דאם איתא דבעי למימר הוה ליה לפרושי ואמר שביתתי במקום פלוני. ואי נמי יש לי לומר דאם איתא דבאמר קאמר מאי קאמר אע"פ שמוחזר מוחזק, פשיטא שהוא מוחזק שרוצה ללכת למחר ולא חזר בדעתו לגמרי שהרי אמר בפירוש שביתתי במקום פלוני, אלא בשלא אמר היא והיינו דאיצטריך לאשמועינן שאע"פ שהוא מוחזר לא יצא מחזקתו ודעתו הוא לקנות שביתה במקום הרגיל והנודע שקונין שם שביתה אנשי העיר.
<h2>דף נב:</h2>
ר' שמעון אומר אפילו חמש עשרה אמה יכנס וכו'. כתב רבינו נ"ר דנראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שאין הלכה לא כר' אליעזר בהבלעת תחומין ולא (כר' אליעזר) [כר' שמעון] במי שהחשיך לו חוץ לתחום. אבל הוא כתב למעלה גבי פלוגתא דרב סימי ורבה גבי מי שיצא להציל, דמסתברא דהלכה כר' אליעזר בהבלעת תחומין וכן פסק הראב"ד ז"ל. וכן נראה דהלכה כר' שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב וכן פסק הראב"ד ז"ל. והלכך כיון דקיימא לן דארבע אמות שאמרו יש לו לכל רוח [כרבנן], ואי נמי כר' יהודה למאן דפסיק כוותיה ובורר לאיזה רוח שירצה, וקיימא לן כר' שמעון דאמר ט"ו [אמה] יכנס מפי טועי המידה, אם החשיך חוץ לתחום י"ח אמה ועומד בי"ט אמה יכנס אלא א"כ יודע בבירור שמיצו את התחום.
פגום, פר"ח ז"ל כגון שובך מלשון משישברו את פגמיהם, אבל מ"מ אינו שובך [ממש] דשובך אינו מתעבר בעיר כדאיתא בגמ'.
<h2>דף נג.</h2>
וגשרים ונפשות שיש בהם בית דירה. בית דירה דקתני אגשרים קאי דנפשות פשיטא דבית דירה יש בהן דלכך הן עשויין כדמשמע לקמן בברייתא. עושין אותה כמין טבלא מרובעת דקתני, לאו למימרא שאם היא ארוכה שיהא צריך לרבעה שיהא ארכה כרחבה, דהא תניא לקמן בברייתא ארוכה הרי היא כמות שהיא, אלא הכא הכי קאמר שאם היא עגולה שמרבעין אותה והכי איתא בהדיא בברייתא לקמן.
<h2>דף נה.</h2>
גמ' כמין קשת או כמין גם, כמין קשת כזו0"Z(68" 0אי נמי שיש לה ג' זויות כזו [חסר ציור] שאם היא עגולה כצורה הראשונה מרבעין אותה מבחוץ ומרגל הקשת לרגל הקשת כזו [חסר ציור] וכתב הראב"ד ז"ל דכיון שיש לה שלוש זויות אין חוששין לרבע לריבועו של עולם. ועשוייה כמין גם צורתה כזו והפירוש הנכון שמרבעין אותה בפנים ולומר שעושין אותה כמין גם אחר כזה מהו דתימא נרבעה בריבועו של עולם. כלומר דהוה אמינא דכיון דתחומין מערי לויה גמרינן להו והתם כתיב פאת קדמה פאת צפונה פאת נגבה, ומינה אמרינן דעגולה עושין אותה מרובעת, הוה אמינא דמרובעת נמי כל היכא דלא מירבעא לריבועו של עולם דמרבעי לרבוע עולם קמ"ל.
אמר רב הונא עיר העשויה כמין קשת אם יש (בה) [בין] שני ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר. כלומר ומרבעין אותה דכין דתחום רגל הקשת שבדרום מובלע בתוך תחום אנשי רגל הקשת שבצפון רואין אותה כאילו היא אחת. ואם לאו מודדין לה מן הקשת, כלומר אבל היכא שיש ביניהן ד' אלפים אמה כיון שהתחומין נפסקין זה מזה הרי הן כשתי עיירות ואין מרבעין אותה, דכל פחות מד' אלפים הוא שמרבעין אותה אבל בד' אלפים לא. וכתב הראב"ד ז"ל דעיר העשויה כמין קשת אע"פ שיש בין רגליה ד' אלפים אמה מרבעין אותה מבחוץ דלא אמרו אין מרבעין אותה אלא מבפנים שהיא נראית כשתי עיירות אבל מבחוץ שכולה נראית כאחת מרבעין. והקשה הרב ז"ל לרב הונא דהיכי אמר דעיר העשויה כמין קשת דאם יש בין שני ראשיה ד' אלפים אמה דמודדין לה מן הקשת ומאי שנא מעיר שפגום אחד יוצא לה בראשה האחר אע"פ שהפגום ארוך כמה והעיר רחבה יתר מד' אלפים שיש מראשה אחד ועד האחר ד' אלפים אמה שמביאים המידה כנגד אותה פגום ומרבעין אותה כדתנן במתני' היה פגום אחד יוצא ותנן סתמא ולא חילקנו בין שהעיר גדולה או קטנה דאלמא אפילו בעיר גדולה כאנטוכיא הכי דינא. ועוד דהא קיי"ל שמעברין עם הערים כל מה שהוא סמוך להן תוך שבעים אמה ושירים ואם יש בורגנין כל כך שממלאין כל מה שיש בין שתי עיירות נעשה הכל כעיר אחת ואפילו הן רחוקות זו מזו ג' פרסאות וכדאמרינן לעיל בפרק פסין (כ"א ע"א) גבי הני דאזלו בשבתא מברניש לגבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי, ולפי זה לפעמים תמצא שיהא העיבור הנוסף עם העיר כמין קשת ולפעמים כמין גם, שאם העיבור כזה הרי זה כמין גם, ואם העיבור כגון זה הרי זה כמין קשת ואין משגיחין בזה בין אורך בורגנין אלו הרבה בין מועט, ולא אמרו שאין מעברין אלא דווקא כשאין בין רגל לרגל ד' אלפים בלבד, מיהו תירץ הוא ז"ל דלדעת רב הונא אפילו באלו יש לחלק שלא נרבע כנגדן אלא בשאין ביניהן ד' אלפים. ור"ח ז"ל נראה שכן דעתו שכתב שלא אמרו בפגום שמוציאין את המידה כנגדו ואפילו בשנים אלא בשאין ביניהן ד' אלפים. ורבינו נ"ר כתב דיש לחלק בין עיר העשויה כקשת לפגומין היוצאין מן העיר, דלגבי פגומין אפילו רחוקין כמה מודדין מן הקשת. וטעמא משום שעיר העשויה כמין קשת כיון שישובה של עיר כך אינה עשויה להתמלאת באמצעה אלא כל שהן באין להוסיף בעיר אין מוסיפין באמצע אלא בראשי הקשת הן מוסיפין והולכין, אבל עיר שמושבה רצוף ואע"פ שפגומין יוצאין לה מראשיה עשויה היא להתמלאות באמצע. וכדאמרינן לקמן (נ"ז ע"ב) גבי שלושה [כפרים] המשולשין אמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון כמה יהא כמה דבעי ליהוי כל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש, ואפילו ארבעת אלפים א"ל אין, והאמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שתי ראשיה פחות מד' אלפים מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת, התם ליכא למימר מליוה הכא איכא למימר מליוה. והיינו טעמא דאמר רב הונא הא מילתא גבי עיר העשויה כקשת ולא אמרה גבי פגום יוצא ובשני פגמים. נראה דסבור היה לומר דמה שאמר רב הונא הכא דהיכא שיהא בין ב' ראשיה ד' אלפים אמה שמודדין לה מן הקשת דווקא היכא שיש מן הקשת ליתר אלפיים אמה אפילו (איכא) [ליכא] בין שני ראשיה ד' אלפים אמה מודדין לה מן הקשת, משום דלא אמר רב הונא דאם היה בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אמה שאין מרבעין אותה אלא היכא דלא אפשר ליה למיזל לעומתו בקשת דרך רחוב העיר ליתר דהיינו בשאורך העיר יתר מאלפיים אמה, אבל פחות מאלפיים דמצי אזל יושב בקשת בכל חוט ריבוע היתר דרך הרחוב מודה רב הונא דמודדין לו מן (הקשת) [היתר]. וראייתו מדאמרינן לקמן (שם) וכמה יהא בין יתר לקשת רבה בר רב הונא אמר אלפיים רבא בריה דרבה בר רב הונא אפילו יתר מאלפיים ואמר אביי כוותיה מסתברא מ"ט דאי בעי מייתי ליה דרך בתים דאלמא כל היכא דמצי אזיל ליה הוי כחד. ואפילו לרבה בר רב הונא דפליג התם משום דהתם לא מצי אזיל אלא דרך בתים אבל הכא דמצי אזיל דרך רחוב מודה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. אבל אח"כ כתב דקושיא אשכח דזה אינו באפשר, דהא רבה בר רב הונא ורבא בריה דרבה בר רב הונא סיומא דמילתיה דרב הונא קאמרי דהא תרווייהו משמיה קאמרי למילתייהו, ואם איתא דרב הונא לא אמרה למילתיה אלא בשאורך העיר יותר מאלפים [אבל פחות מאלפיים] אפילו איכא בין שני ראשיה יתר מד' אלפים מודדין לה מן היתר אליבא דרבה בר רב הונא דאמר רב הונא לא אמרה בפחות מד' אלפים מודדין לה מן היתר אלא בשאין מן הקשת ליתר אלא אלפים אמה בצמצום אמרה רב הונא למילתיה דהא אמרן דהיכא שיהא מן הקשת ליתר פחות מאלפים אפילו כשיש בין שני ראשיה כמה מודדין לה מן היתר ואם יש מן היתר לקשת יתר מאלפים אמה אפילו כשאין בין שני ראשיה ד' אלפים מודדין לה מן הקשת, וא"כ לא משכחת לה למילתיה דרב הונא דאמר פחות מד' אלפים מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת אלא כשיש בין הקשת ליתר אלפים אמה מצומצמות לא פחות ולא יותר, דאילו היה ביניהם יתר אפילו פחות מד' אלפים לא ואם יש ביניהן פחות מאלפים אפילו בד' אלפים נמי מודדין לה מן היתר. על כן כתב הוא נ"ר דע"כ יש לנו לומר דאפילו אין בין הקשת ליתר אלפים אמה אמרה רב הונא לשמעתיה דהכל תלוי אם יש בין ב' ראשיה ד' אלפים או פחות, דפחות מכן מודדין לה מן היתר משום דשני התחומין הם מובלעין זה בזה, אבל כשיש ביניהן ד' אלפים מודדין לה מן הקשת משום דתחום כל רגל מופסק הוא מתחום הרגל האחר רבינו נ"ר. ואם לאו מודדין מן הקשת, לאו דווקא מן הקשת אלא ממקום שמתחיל להתרחב ולהיות בין שני ראשי הקשת ד' אלפים ומשם ואילך מודדין לכל אחד ואחד מפתח ביתו.
<h2>דף נה:</h2>
מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה, ולענין פסק הלכה הראב"ד ז"ל פוסק כדברי המחמיר, ויש מי שפוסק כדברי המיקל משום דהוי ספק דדבריהם וכל ספק דדבריהם להקל וכ"ש בעירובין דאמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב.
<h2>דף נו:</h2>
וכשהוא מודד לא ימדוד מאמצע הקרן מפני שהוא מפסיד את הזויות, פירש"י ז"ל לא ימדוד אלפים אמה באלכסון לכל קרן וקרן שאם כן כשהוא מותח חוט מתחום קרן זה לתחום קרן זה נמצא שהוא מקצר את התחומין הרבה עד שלא תמצא באורך התחומין מן העיר והלאה אלא [אלף] ותכ"ח אמה ויותר משהו, כי כל מרובע שאין באלכסונו אלא אלפים הוא אינו אלא אלף ותכ"ח ויותר משהו דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. והקשה לו רבינו נ"ר שא"כ לא היה לו לומר לתנא דברייתא מפני שהוא מפסיד את הזויות אלא מפני שהוא מפסיד מפני הזויות מיבעי ליה דהא זה מפסיד בתחומין הוא. ע"כ פירש הוא נ"ר דהכי קאמר דכשהוא מודד בזויות לא ימדוד אלפים אמה מאמצע הקרן ותו לא כמו שהוא מודד בכל שאר צידי התחומין לפי שהוא מפסיד את הזויות דתורה נתנה לתחומי העיר פיאות גמורות דזהו שיהא לכל אמת המרובע אמתא ותרי חומשי ואין כאן פאות גמורות שהרי אין לו באלכסון אלא כשיעור המרובע וזו צורתה [חסר ציור] כשאין לה פאות גמורות אבל כשיש לה פיאות גמורות זו היא צורתה שיש לה בכל צדד[י]ה אלפים אמה ובקרנות יש לה אלפים אמה ושמונה מאות לכל אמתא מרובע אמה ותרי חומשי. נמצא מגרש רביע פלגא הוי, כלומר דלעולם המגרש חצי תחומין שהמגרש אלף אמה סביב והתחומין שני אלפים סביב.
משכחת לה במתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי, כלומר מה שאני אומר דמגרש רביע מיירי בעיר שהיא ב' אלפים על ב' אלפים דלכשתחשוב תחומיה עם קרנותיהן עם מגרש וקרנותיו תמצא שמגרש וקרנותיו רביע התחומין וקרנותיהן. וקא מקשה ליה דאכתי לא הוי הכי דתחומין כמה הוי שיתסר, כלומר כמה טבלאות של אלף אלף יהא בהן שיתסר שהרי יש להן לכל צדי העיר ב' אלפים אורך באורך כל העיר הלכך הם בין כולם שיתסר. וקרנותיהן כמה הויין שיתסר, דכל שאתה נותן לו אלפים אמה באורך לכל צדי העיר מן העיר והלאה יהא צריך למלאות הקרנות שיתסר טבלאות של אלף אלף לכל קרן וקרן ד' כזה שהרי אתה צריך אם תרצה למלאות את הקרנות לכל קרן וקרן טבלא שיהא בה אלפים על אלפים. דל תמניא לתחומין, כלומר ח' טבלאות של אלף אלף שהרי מידת העיר אלפים על אלפים. וארבעה דקרנות, כלומר ד' טבלאות של אלף אלף לצורך קרנות המגרש דכיון שאתה נותן לו אלף אמה אורך לכל צדי העיר מן העיר והלאה באורך למלוי הקרנות טבלאות של אלף אלף לכל קרן וקרן טבלאות של אלף על אלף. רביע טפי מתלתא איתיה, שהרי בין תחומין וקרנותיהן אינן אלא ל"ב ומגרש וקרנותיו הוא שתסרי. אייתי ד' ושדי עלייהו, כלומר כשאני אומר דמגרש רביע מן העיר ותחומיה עם קרנותיהן קא אמינא. אכתי תלתא הוו וכי שדית ד' דעיר על ל"ב דתחומין וקרנותיהן הוו בין כולם ל"ו ותריסר מאלו תילתא הוי, ומשני מי סברת בריבועא לא בעיגולא, כלומר מי סברת דמגרש בעיר בריבועא נותנין אותו לא בעיגולא ומרובע יתר על העגול רביע דלריבעא מתריסר נשארו תשעה ותשעה מתלתין ושיתא ריבעא הוו. ולקמן מוקמינן לה במתא עגילתא דאי במרובעת קשיא דהא איכא מורשא דקרנתא ורחמנא אמר אלף אמה סביב ואי למתא מרובעת נותנין האלף אמה עגולין אין זה סביב דהא איכא כל מה שמרובע יתר על העיגול דאין בו מגרש.
אמר אביי משכחת לה נמי במתא דהויא אלפא על אלפא, כלומר ומאי דקאמר נמצא מגרש רביע מתחומין וקרנותיהן קאמר דמגרש וקרנותיו הוי רביע תחומין וקרנותיהן ומיהו לא משכו ליה אלא במתא עגילתא ומשום הכי אוקמה רבינא בעיר מרובעת וקאמר מאי רביע רביע דתחומין כלומר ומיירי בעיר שיש לה אלפים על אלפים ותחומי המגרש בלא קרנותיו הוו רביע מתחומי העיר וקרנותיהן שהתחומין של העיר וקרנותיהן ל"ב ותחומי מגרש בלא קרנותיו אינו אלא ח'.
<h2>דף נז.</h2>
רב אשי אמר מאי רביע רביע דקרנות, רב אשי לא אתי ליה שפיר מאי דקאמר רבינא משום דלא משכחת לה למילתיה דרבינא אלא בעיר שהיא אלפים על אלפים דווקא, וחדש הוא ואמר דתנא מילתא פסיקתא קתני ובכל עיר מיירי בין גדולה בין קטנה בין מרובעת בין עגולה, ומאי מגרש רביע דקתני קרנות המגרש לעולם רביע קרנות התחומין דקרנות התחומין הן בכל עיר שיתסר טבלאות של אלף על אלף וקרנות המגרש אינו לעולם אלא ד' וארבעה משיתסרי רביע הוו.
מנא הני מילי [אמר רבא] דאמר קרא מקיר העיר וחוצה אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד, וכתב הראב"ד ז"ל ואע"ג דלא איתפרש בקרא שיעורא דחוצה כמה הוי, יש ללמוד מחצר המשכן שהיה בו שבעים אמה ושירים, וכתב רבינו נ"ר דלכאורה משמע דהאי מנה"מ לר' מאיר בלחוד קאמר דאי לרבנן הא לא יהבי קרפף לעיר אחת וא"כ איכא למידק הכא דהאי קרא רבנן דרשי ביה, ואפילו תמצא לומר דדרשי ליה לדרשא אחרינא ולא ידעינן ליה מ"מ קרפף לשתי עיירות מנא להו. ובירושלמי (פ"ה ה"ב) אמרו דאפילו רבנן נמי דרשי קרפף לשתי עיירות מהאי קרא דשניהם מקרא אחד דרשו, דגרסינן התם רב הונא בשם רב ר' מאיר ורבנן מקרא אחד הן דורשין ר' מאיר דריש מקיר העיר וחוצה מה תלמוד לומר וחוצה מכאן שהם נותנין קרפף לעיר ורבנן דרשי וחוצה מה תלמוד לומר מקיר העיר מכאן שאין נותנין קרפף לעיר. ונראה פירושו דרבנן דרשי וחוצה לשתי עיירות ומקיר העיר לעיר אחת. חייא בר רב אמר קרפף לשתיהן, וה"ה דס"ל לחייא בר רב דהיכא שיהו בתים סמוכים לעיר דאין נותנין אלא קרפף בין העיר והבתים.
<h2>דף נז:</h2>
אי ר' מאיר תנא ליה רישא, איכא למידק דילמא הדר תנא ליה למיסתם כר' מאיר כי היכי דליהוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ודכוותה יש במס' נדה פרק המפלת (כ"א ע"א), י"ל דליכא למימר דסתם הכא כר' מאיר משום דהא איכא סתמא אחרינא דהויא כרבנן דהיינו וכן ג' כפרים המשולשין דאתיא כרבנן לדעתיה דחייא בר רב וכדמקשי מינה [רב] הונא בסמוך. כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא קמ"א [אמה] ושליש, יש מפרשים דאין בין זה לזה דקאמר אלא בין האמצעי לאחד מן החיצונים, ולפי זה בין שני החיצונים דקתני לחיצון שבצפון ולאמצעי קרי חיצונים שהרי חיצונים הם לגבי אותו שבדרום וכן נמי חיצון שבדרום ואמצעי הם חיצונים לגבי אותו שבצפון. וקשה לפי זה דא"כ אפילו למאי דס"ל לחייא בר רב נמי דמשולשין כשורה קאמר לישני ליה מאי חיצונים חיצון לאמצעי וכדפרישנא. ואיכא למימר דאין הכי נמי דמעיקרא הוה מצי למימר ליה מאי חיצונים כל שנים מהם אלא דאורחא דתלמודא לאוקומי בקושטא דלא דחויי קא דחי ליה דקושטא דמילתא הכי איתא דבר מן דין רב חנינא הכי מוקי לה. והראב"ד ז"ל פירש דבין שנים החיצונים ממש קאמר שלא יהא ביניהן אויר קמ"א ושליש דכשאדם נותן אמצעי ביניהן דדי לנו למימר רואין את האמצעי כאלו הוא ביניהן ולא נקל וניתן לו קרפף מהשתא באמצע הואיל ואיהו קאי אכתי לבוא, וכך הבנתי מפשט הסוגיא.
ולענין פסק הלכה יש מי שפוסק הלכה כר' מאיר דאמר נותנין קרפף, חדא משום דמיקל הוא וקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ועוד ראיה מדאמרינן בנדרים (נ"ו ע"ב) הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה ואסור ליכנס לעיבורה דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש והא כתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא לאו בעיבורה, אלמא אפילו לעיר אחת נותנין עיבורה. ויש מי שפוסק הלכה כרבנן וטעמא משום דשקלי וטרו אליבייהו חייא [בר רב] ורב הונא, וההיא דנדרים לא קשיא דהתם בורגנין היו סמוכים ליריחו שמעברין עמה ולהנהו קרי עבורה של עיר. ולענין פלוגתא דחייא [בר רב] ורב הונא קיי"ל כרב הונא, חדא דהוא קשיש מיניה וכדמוכח פ"ב דערכין (ט"ז ע"ב) דאמרינן התם שהיה מוכיחו. ועוד דפשטא דמתני' כוותיה אזלא דאם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו ג"כ שבעים אמה ושירים עושה קרפף את שתיהם להיות כאחת דקתני סיומה דמילתא דרבנן היא ודאי. והא דמותיב ליה חייא בר רב מג' כפרים המשולשין דאוקמה איהו בכל שאתה מכניס אמצעי ביניהם לאו דחייה בעלמא הוא דקושטא דמילתא הכי איתא דהא ר' חנינא מוקי לה הכין, ומיהו מאי דאמר ליה רב ספרא לרבא גבי הני [בני] אקטוספין דמשחין להו תחומא מארדשיר וכו' הא קא מפסקא דגלת דהויא יותר מקמ"א ושליש, אינה ראיה לדברי רב הונא דדילמא לרווחא דמילתא קאמר ליה הכי דאפילו תימצי לומר דהלכתא כרב הונא אכתי טפי איכא, וא"ת מ"מ קשיא מאי דאמר נפק אחוי ליה הני אטמהתא דשורא דמיבלען בדיגלת בע' אמה ושירים, דאלמא דווקא ע' אמה ושירים אבל טפי לא, בהא נמי איכא למימר דלרווחא דמילתא קא משני ליה ולומר דאפילו תמצי לומר דהלכתא כרבנן ואליבא דחייא בר רב הכא שרי דהא איכא אטמהתא דשורא תוך שבעים אמה ושירים. ובמקצת נוסחי גרסי נפק אחוי ליה אטמהתא דשורא דמיבלען בשבעים שבעים אמה ושירים. ויש מי שתירץ דמיבלען הן וקרפיפיהן בתוך ע' אמה ושירים לקטיספון וקרפיפה ותוך ע' אמה ושירים לארדשיר וקרפיפה קאמר. ולפי זה הא דאמרינן נמי בפרק פסין (כ"א ע"א) גבי הא דא"ל רב חסדא למר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי כי קא איתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי וכו' נפק אחוי ליה הנהו מתואתא דמיבלען בתוך ע' אמה ושירים לדעת רב הונא כל חדא ממתואתא וקרפיפה מיבלעא בתוך ע' אמה ושירים דקרפיפה דחברתה קאמר. וזה לפירוש ר"ח ז"ל שפירש מתואתא וכן נמי הכא אטמהתא כפרים, אבל למי שפירש אטמהתא דהכא וכן נמי מתואתא דהתם גדודיות בהא ודאי אין נותנין להן קרפף ושבעים אמה ושירים דקאמר בלא קרפיפין אמר, דכי יהבינן קרפף דווקא לעיירות אבל לבית לא יהבינן קרפף. ובשם ר"ת ז"ל אמרו דאפילו בין עיר לבית נותנין קרפף מדתניא בריש סוכה (ג' ע"ב) בית שאין בו ד' על ד' אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות והיכי דמי אי דרחוקות שניהם יותר מע' אמה ושירים לחייא בר רב א"נ יתר מקמ"א ושליש לרב הונא ומשום הכי צריך בית לעברן לעשותן אחת וקמ"ל דכל שאין בה ד' על ד' אינו בית ואינו ראוי לעיבור, למה לי למימר בין שתי עיירות לימא ואין עושין אותו עיבור לעיר. על כן פירש ר"ת ז"ל דה"ק אין נותנין לו דין עיבור שבין ב' עיירות כלומר מפני שאינו ד' על ד', אבל אם היה ד' אמות על ד' אמות היה נעשה חיבור לעיר להיות כשתי עיירות לרבנן שנותנין קרפף לשתי עיירות לרב הונא כדאית ליה ולחייא [בר רב] כדאית ליה, אלמא אפילו לבית שהוא ד' על ד' נותנין קרפף. ויש מי שאומר שאין נותנין קרפף לעולם אלא לעיר בלבד דהא מקיר העיר וחוצה דרשינן ליה והתם בסוכה לא גרסינן בין שתי עיירות אלא ה"ג ואין עושין אותו עיבור לעיר. ובירושלמי (דהתם) (סוטה פ"ח ה"ד) ה"ג ואין עושין אותו חיבור לעיר, וכתב הראב"ד ז"ל דכשנותנין קרפף לעיר דווקא לעיר אבל לעיבורה אין נותנין קרפף.
מתני' לא ימדוד אלא כנגד לבו, נתנו חכמים מקום מסויים למדידתו כדי שתהא מדה שוה לכל. הגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למדידתו, וה"ה להר. ואיני יודע למה חילקן ולא תני להו כחדא, וכן מקדרין בגיא וגדר כדרך שמקדרין בהר וכדתניא בברייתא בגמרא.
<h2>דף נח.</h2>
גמ' מדקתני חוזר למידתו מכלל דאם אין יכול להבליעו הולך למקום שיכול להבליעו. וא"ת כיון דסוף סוף שפועו ומדרונו [אין] עולה לו בחשבון כלל למה הולך למקום אחר להבליעו ימדדנו כולו בבת אחת, י"ל דאי אפשר לפי שאין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה ואלו בא למדוד בכאן בבת אחת יצטרך למדוד בחבל גדול וא"כ משום גזירת הרואין שמא יאמרו דכל גיא מבליעין דאינן יודעין שזה שמבליעין כאן משום דיכול להבליעו במקום אחר בחבל של חמישים אמה הוא. וא"ת מ"מ למה הוא צריך לחזור למידתו ימדוד ממקום שיכול להבליעו, תירץ הראב"ד ז"ל מפני שהוא צריך למדוד לכל רוח ורוח של עיר שתי מדידות מדידה אחת לכל קרן כדי שיצא לו התחום מכוון כי אין נותנין לעיר אלא כנגד העיר אם ארוכה אם קצרה ואין פוחתין מח' מדידות לעיר.
ואם היה גאי מעוקם, הפירוש הב' שפירש כאן רש"י ז"ל הוא הנכון שפירש דגאי מעוקם הוא שמתעקם בכל סביבות העיר וכשהוא מודד במזרח אינו יכול להבליעו באותו רוח לפי שהוא רחב בכל הרוח ההוא אלא שבצד האחר הוא מתקצר שם ויכול להבליעו שם אפילו הכי אינו מבליעו. וטעמא דמילתא משום דאיכא למיגזר שמא הרואה אותו מודד מצד מזרח יאמרו כי במקומו הבליעוהו ויהא סבור דאפילו גיא רחב מבליעין דלא רמי אנפשיה קטרו של רוח שני ואע"פ שראו אותו מודד שם יאמרו שתחומי רוח עצמו מודד ובא, ולפיכך מקצר ועולה מקצר ויורד.
ג"ה והא אנן תנן מבליעו, כלומר דתנן הגיע לגאי או לגדר מבליעו והכא נמי כיון שאין הכותל יוצא מתחום העיר ילך ויבליענו ויחזור למידתו. ופריק התם דניחא תשמישתיה קצת ויכול לעמוד על גביו ויראה היכן הוא יכול לחזור למידתו ולפיכך הוא הולך למקום שכלה הכותל ומודדו שם וצופה וחוזר למידתו, אבל הכא בדלא ניחא תשמישתיה כלומר שהוא זקוף כל כך דלא ניחא תשמישתיה אלא בקושי ולפיכך לא הטריחוהו לעלות ולראות להיכן הוא חוזר, ואומדו והולך לו. ויש ספרים דגרסי והא תניא מודדו מדידה יפה וכן גירסת הגאונים והרב אלפאסי ז"ל. ומשני התם בדניחא תשמישתיה, כלומר וכגון שמתלקט עשרה מתוך שש וכלישנא דרב הונא בר נתן דמתני' לקמן (נ"ח ע"ב) לקולא וקיי"ל כוותיה. הכא בדלא ניחא תשמישתיה, וכגון שמתלקט [עשרה] מתוך ד'. והקשה רבינו נ"ר לגירסא זו דודאי מעיקרא לא ס"ל למקשה דאיכא לאפלוגי בין ניחא תשמישתיה לדלא ניחא וא"כ אמאי אקשי מברייתא למאי דקאמר אומדו דהא קתני בברייתא מודדו מדידה יפה, ועוד למתני' נמי קשיא דקתני מבליעו, ובפירוקא דפריק סלקא פירוקא לכולהו. אבל מ"מ תינח דלא קשו מתני' ומאי דקאמר אומדו קשו אהדדי דתרוייהו בדלא ניחא תשמישתיה מיירי וקתני מתני' מבליעו והכא אומדו. וי"ל דכיון דתירץ לו דיש לחלק בין ניחא תשמישתיה לדלא ניחא ממילא ידעינן דמתני' ומאי דקאמר אומדו לא קשיא דאיכא לחלק נמי בין אלו תשמישתיה גופיה ואיכא לא ניחא תשמישתיה דאומדו והולך לו ואיכא דמבליעו. וכתב רש"י ז"ל דדווקא בדלא ניחא תשמישתיה דמ"מ ע"י עמל ראוי הוא לתשמיש אבל אם היה זקוף כל כך שאינו ראוי לתשמיש כלל כגון כתלים שלנו אפילו אומד אינו צריך אלא עוברו והולך לו ואינו נכנס בכל המדה כלל וכדאמר רב יהודה בשחוט המשקולת יורד כנגדו.
אמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו, כלומר ל"ש דשאינו יכול להבליעו מקדרו אלא בשאין חוט המשקולת יורד כנגדו דניחא תשמישתיה. אבל כל היכא שחוט המשקולת יורד כנגדו מודדו מדידה יפה, כלומר אינו מקדרו אלא יורד לקרקעית ומודדו מדידה יפה אבל מדרונו ושפועו אינו עולה לו כלל בחשבון. והא דאמרינן הכא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו קאמר אלא בכגון שהוא מתלקט עשרה מתוך שש וכסברתי' דרב הונא דלקמן או כגון שהוא מתלקט עשרה מתוך ד' וכסברתי' דאביי דלקמן. דאם לא כן הוה לן למימר הכא ופליגא דאביי ורב הונא בן נתן, א"נ תלמודא הוה ליה לסדורינהו להנהו בתר הא, ומדלא קא עבד הכי ש"מ דקושטא כדאמרן.
<h2>דף נח:</h2>
וכמה עומקו של גיא, כלומר דמבליעו. אמר רב יוסף אלפים אמה, כלומר שיהא משפתו לשפתו כשיקדרנו אלפים אמה דכיון דאין (בה) [בין] הכל אלא תחום שבת מבליעו, אבל היכא שיהא בו יותר מאלפים אין מבליעו דלא יהא הטפל יותר מן העיקר. והוא דאמר כאחרים, ורבנן דאמרי מאה טעמייהו משום דס"ל דמעיקר המשכן גמרינן לה שהוא ק' על נ', אבל יותר מכן חשיב טפי ואין מבליעו. וקיי"ל כאחרים משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. שאין חוט המשקולת יורד כנגדו ועד כמה עד ד' אמות, כלומר אם משפתו ולמטה אינו יורד חוט המשקולת כנגדו נגד ד' אמות להאי הוא דקרי כן אין חוט המשקולת יורד כנגדו, אבל אם חוט המשקולת יורד כנגדו ד' אמות אע"פ שלאחר מכן משתפע והולך עד קרקעיתו הרי הוא כאילו כל הגאי זקוף וחוט המשקולת יורד קרינא ביה לפי שאינו ראוי להילוך, אבל פחות מד' אמות ראוי להילוך הוא דמיטפס ועולה מטפס ויורד.
אבל בהר המתלקט עשרה מתוך חמש מודדו מדידה יפה, כלומר מודד שפועו ומדרונו כקרקעיתה. ואין פירושו כמדידה יפה דאמר שמואל לעיל, דהתם אין שפועו ומדרונו נמדד עמו אבל הכא הכל נמדד עמו. ומ"מ מדידה יפה היא כאן וכאן דמה שהוא מודד מדידה יפה הוא מודדו כקרקע חלקה, אלא שבכאן הוא מודד הכל ושם אינו מודד אלא קרקעיתו. רב הונא בר נתן מתני לקולא [אמר רבא] ל"ש אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש אבל המתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו. וקיי"ל כוותיה דהלכתא כדברי המיקל בעירוב. ואיכא נוסחי דגרסי בהדיא והלכתא כרב הונא בריה דרב נתן ובמתלקט עשרה מתוך יתר מחמש מודדו מדידה יפה.
מתני' אין מודדין אלא מן המומחה, פירש"י ז"ל מן הבקי וכן פירש הרמב"ם ז"ל דאין מקבלין במדידת התחומין אלא מן המומחה והכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"ד) דגרסינן התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו. אבל גאון ז"ל פירש מומחה מלשון ומחה אל כתף ים כנרת והוא מלשון הגעה כלומר אין מתחילין למדוד אלא ממקום שנוכל להגיע משם לסוף התחום שלא יצטרך להניח מקום מדידתו ולילך למקום אחר להבליעו לגאי או לגדר, אבל אם לא יוכל למדוד מצד אחד ימדוד כדין המפורש למעלה.
<h2>דף נט.</h2>
גמ' למקום שריבה אין למקום שמיעט לא, פירש"י ז"ל והלא בכלל מאתים מנה, ונראה שהוא מפרש בששתי המדידות בקרן אחד. והקשו עליו בתוספות דמאי קושיא דדילמא ה"ק למקום שריבה שומעין לו למקום שמיעט אין שומעין לו. ויש מפרשים דמיירי כגון שהם שתי מדידות משתי רוחות וכגון שהמדה שבקרן מזרחי צפוני מרובה והמדה שבקרן מזרחי דרומי מועטת ששתי מדידות אדם מודד לצד אחד וכמו שכתבנו למעלה. ומשמע ליה השתא שהולכין בו כנגד המרובה והיינו דמקשה ליה למקום שריבה אין למקום שמיעט לא כלומר ואמאי לא דילמא מה שמיעט טעות הוה, ופריק אימא אף במקום שריבה כלומר דבמקום שמיעט ודאי אין הולכין בו אלא כנגד מדתו משום שאין תולין את הדבר בטעות אלא שאומרים דשמא גאי מצא מאותו צד וקדרו אבל מ"מ בצד המרובה הולכין למקום שריבה מפני שאין תולין אותו נמי בטעות אלא שאומרים מצד שמיעט מצא גדר אבל מצד זה לא מצאו וכדין מדד ושניהם כאחד מכוונין. ויש מפרשים את הדבר להקל למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. כלומר למקום שמיעט כנגד המרובה לא, ואמאי לא ולימא דטעות הוה ומשני אימא אף למקום שריבה כלומר אפילו לצד שמיעט הולכין בו כשיעור המרובה.
ובלבד שלא ירבה ממידת העיר באלכסונה, פירש"י ז"ל באלכסונה בבית ופירש הוא ז"ל דלא יהא המרובה יתר על האחר אלא מה שנוכל לתלות בטעות האלכסון כלומר שנאמר שזה שמיעט הניח הטבלא של אלפים אמה באמצע הקרן והפסיד את הזויות וזה שריבה הניחה כדינם, אבל אם ריבה יתר מכן הואיל ואין לנו במה לתלות אין הולכין אלא כנגד אותו שמיעט. ואיכא נוסחי דגרסי ואלכסונה בתוספת ו"ו, ופר"ת ז"ל שאם המרבה הרחיק המדה יותר מן האחר ויש לתלות אותו בתוספת בעיר כלומר שנאמר שבזה שמיעט מדד היתה העיר קטנה ועכשיו נתוספו דיורין ובתים ולפיכך הרחיק זה מזה כפי תוספת מידת העיר, ואם עדיין לא יספיק לנו נתלה עוד טעות במדידה כפי שיעור האלכסון דנאמר שאותו שמיעט טעה והמרבה כיון את המדה.
מתני' עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה, כלומר עיר שבתחילה היתה של יחיד ועכשיו היא של רבים אע"פ שעכשיו עוברים ששים ריבוא והיא רחבה י"ו אמה ומפולשת משער לשער ומערבין את כולה בלא שיור מפני שאנו רואין כתחילה ומה תחילתה כשהיתה של יחיד היו מערבין את כולה השתא נמי מערבין את כולה, ודווקא שלא נשתקע שם הבעלים הראשונים ממנה אבל אם נשתקע שם הבעלים הראשונים ממנה דינה כעיר של רבים. של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא א"כ עשה לה כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמישים דיורין, טעמא דהכא נמי משום דהולכין בה אחר תחילתה ומה תחילתה כשהיתה של רבים אין מערבין אותה בלא שיור אף עכשיו כן. וטעמא שאין מערבין עיר של רבים כולה הוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב שהרואה מקצתה מותרת בטלטול ומקצתה אסורה שואל טעם הדבר ואומרים לו שבני מקצתה שעירבו מותרין והשאר (לו) [לא] עירבו. עיר חדשה שביהודה, מפרש בגמ' דכך היה שמה.
גמ' כגון דסקרתא דריש גלותא, הפירוש הנכון דלריש גלותא היתה לו בקעה ונתן אותה לכל מי שיבנה שם בתים והוא שיעלה לו ממנה מס קצוב ואע"פ שעכשיו היא עיר של רבים היה סבור דכיון שהיו מצויין בני קהרמנא בכל שבת ושבת בהתאספם יזכירו זה את זה איסור הוצאת שבת וידעו שאינן מותרים עכשיו אלא מפני שעירבו והלכך לא ליבעי שיור. ודחי' אי הכי אפילו כל ישראל נמי דהא שכיחי גבי הדדי בצפרא דשבתא, כלומר שהם מתאספים בשבת לשמוע דרשה ולקרוא ס"ת. ואוקימנא כגון דסקרתא דנתן זוואר, נתן זואר בנה עיר לעצמו והיתה העיר כולה כחצר אחת והשכירה אחר מיכן לאחרים או אפילו מכרה לאחר מיכן ונעשית של רבים אינה צריכה שיור דעדיין בהיתירה הראשון עומדת והוא שלא ישתקע שם הבעלים הראשונים ממנה, שאע"פ שאדם משתמש ומטלטל בכולה לא אתי למטעי ברשות הרבים דהכל יודעין מכיון שנקראת על שם יחיד שדינה כחצר אחת שדרין רבים בתוכה שהיא מותרת בעירוב והלכך לא תשתכח דין איסור רשות הרבים בכך. והראיה כי אפילו מכרה לאחרים דינה כדמעיקרא מדאמרינן בסמוך דר' זירא עירבה לכולה מתא דבי ר' חייא בלא שיור משום דסבר דעיר של יחיד ונעשית של רבים הוה, ואע"פ שהיה רואה עכשיו שהיא של רבים כיון שהיה רואה דהוו קרו לה מתא דבי חייא הוה מערבין לכולה. אלמא כל היכא דהוה דיחיד ועדיין שם בעליה עליה אע"פ שעכשיו היא של רבים מערבין את כולה. ויש מי שכתב שעיירות אלו עדיין דינן כעיר של יחיד הואיל והדרכים כולן של יחיד הם שהם של המלך, שלמה הדבר דומה לאחד שבנה עיר לעצמו ואח"כ מכרה ועדיין נקראת על שמו שמערבין את כולה, השתא נמי הואיל וכל העיר עיקרה של המלך אלא שבני העיר קנו הבתים ממנו הרי דינה כעיר של יחיד ומערבין את כולה ואע"פ שהם רחבות י"ו אמה ומפולשין משער לשער וס' ריבוא מצויין שם אין חייבין עליהם משום רשות הרבים ואשכחינן בכי הא גוונא וכדאמרינן בפרק פסין (כ"ב ע"ב) בשבילי בית גלגול דאין חייבין עליהם משום רשות הרבים וכדאמרינן התם טעמא משום דיהושע אוהב ישראל היה ותיקן להם הדרכים וסרטיאות דניחא תשמישייהו מסרה לרבים ודלא ניחא תשמישתייהו מסרה ליחיד דאלמא איכא רשות דאע"פ שהרבים מצויין שם ודרך כבושה להם שם אין חייבין עליה משום רשות הרבים. וכן נמי שנינו כענין זה דתנן (ח' ע"א) חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת.
<h2>דף נט:</h2>
מאן תנא דמיערבא רשות הרבים, פירש מאן תנא דמיערבא בכך הוא דקא בעי היינו בלחי או קורה והיינו דמוקי לה כר' יהודה אבל אפילו רבנן מודי דמיערבא בצורת פתח מכאן ולחי מכאן וכדאיתא בפ"ק, א"נ בדיומדין רחבין אמה מכאן ואמה מכאן כדאיתא בפרק פסין, אף לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דמיערבא בדלתות ננעלות. ויש שואלים הכא (מאן) [מאי] קא מבעיא ליה מאן תנא דמיערבא דהכא בעיר של יחיד מיירי ועיר של יחיד לכו"ע מיערבא, דע"כ לא אשכחן פלוגתא אלא בעיר של רבים אבל בעיר של יחיד לא אשכחן מאן דפליג דהא מתני' סתמא קתני מערבין את כולה וליכא מאן דפליג עליה הכא. וזו אינה שאלה כל כך דכי תנינן במתני' דעיר של יחיד מערבין את כולה איברא דלכו"ע תנינן לה, ומיהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהיינו לר' יהודה לחי מכאן ולחי מכאן ולרבנן לחי מכאן וצורת פתח מכאן ולר' יוחנן נעילת דלתות דליכא בין עיר של יחיד לעיר של רבים אלא שזו צריכה שיור וזו אינה צריכה שיור אבל מאי דמתמהי' הכא בסתמא משום דאמר בלחי וקורה ושיילינן מאן קתני לה ואוקימנא לה כר' יהודה דאלו לרבנן צורת הפתח מכאן ולחי מכאן בעו או לר' יוחנן נעילת דלתות.
איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא לארכה לא מערבין אלא אפילו לרחבה נמי לא מערבין, כלומר דלא מצי לחלוקה לרשות הרבים מהכא. ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דרגל דרבים מעכבת מלערב ואפילו דלתות ננעלות בלילה לא מהני בה כלל לעירובי חציה, דאע"ג דרב פפא אמרה למילתיה אברייתא דר' יהודה מ"מ לענין הלכתא קאמר וכללא קא כאיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקאמר לעולם עיר אינה מתערבת לחצאין וא"כ קשיא לן למאי דתניא בפ"ק גבי כיצד מערבין רשות הרבים דאוקימנא לה במבואות המפולשין לרשות הרבים ואע"פ שבני רשות הרבים עוברין בתוכה ועד כאן לא דחינן לה התם מרשות הרבים גמורה אלא משום דקתני בה עושה בה צורת פתח מכאן ולחי מכאן והיינו דאקשינן לה מדאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אלמא דבדלתות ננעלות לכ"ע מיערבא. ותו קשיא הכא ממאי דאמרינן בפ"ק עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי, ואקשינן פשיטא ותריצנא אימא יש לו חצי מבוי. ואקשינן תו הא נמי פשיטא ופרקינן מהו דתימא ליגזר דלמא אתו לאשתמושי בכולה קמ"ל. והתם ודאי בכל מבוי מיירינן ואפילו במפולש שבני המבוי עוברין בו מכאן ומכאן, שאילו יש הפרש בין מפולש לסתום לא היה לו לומר פשיטא כל כך להדיא, דאדרבה הוה ליה לשיולי ולמימר במאי עסקינן אי במפולש אמאי ליתו הני וליסרו אהני אלא לאו בסתום פשיטא, ומדלא קאמר הכי ש"מ דבכל מבוי מיירי. ועוד קשיא הכא דהא רב פפא אברייתא דר' יהודה [קאי] ואלו לר' יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות לא חייש לדריסת רגל הרבים ומיערבא וכדאיתא בפרק פסין (כ"ב ע"א). ואפשר לומר דהא דאמר רב פפא הכא דבקיעת הרבים מבטלת ה"מ מחיצות העשויות ברשות הרבים שיש ביניהם שש עשרה אמה ופתוחין ופתחיהן מכוונין זה כנגד זה שדומין לדגלי מדבר וכיון דבקעי בהו רבים אתי כח רבים ומבטל המחיצות ומחזירו רשות הרבים כיון דניחא תשמישתייהו, אבל מבואות המפולשין לרשות הרבים אע"פ שפתחיהן מכוונין זה כנגד זה אין בקיעת הרבים מבטלת מחיצותיהן והיינו דסגי להו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן וכדאוקימנא ההיא ברייתא דכיצד מערבין בפ"ק כנזכר לעיל. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ בחכמתו דהכא לא קתני אין מערבין חציה אלא אין מערבין אותה לחצאין, כלומר שאחר שעירבו את העיר כולה בלחי וקורה אין מערבין אותה לחצאין אבל אם לא עירבו כל העיר כולה בלחי וקורה יכולין הן לערב כל חלק וחלק בפני עצמו, וכמו שפירש"י ז"ל, או מבוי מבוי בפני עצמו דכיון שעירבו את העיר כולה בלחי וקורה לשני ראשים וכשבא לערב אותה בפת עירבו אותה לחצאין אפילו חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רשות הרבים שלה ואפילו לרחבה כיון שמטלטלין בכולה ואין לחיים וקורות הללו אלא להבדיל הצד האחד מן השני ויש להם דרך זה על זה הוו להו כשתי חצרות זו לפנים מזו דכיון דלא מסלקי ליה לרשות [הרבים] מיסרא אסרי אהדדי שהרי לחיים החיצונים עושין את כולם כבני מבוי אחד והוה ליה כמבוי ששכח אחד מהן ולא עירב. אבל אם עירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינו מעורב, אלו שעירבו הם כבני חצר ושחוצה לה כרשות הרבים והויא ליה כשאר המבואות שלחיים וקורות מתירין אותם, ואין החיצונים רשות אחד עמהם. ומבוי אמבוי דאקשינן דליסרו אהדדי מן הטעם הזה הוי דכיון שעירבו את העיר כולה בלחי וקורה והיתה העיר כולה ראויה להתערב יחד בפת והם לא עשו כן אלא שעשו לחי וקורה לכל מבוי בפני עצמו ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת ויש להן דרך זה על זה שהרי הן פתוחין זה לזה, הוו להו כשתי חצרות שיש להם דרך זה על זה ועירבו זו לעצמה וזו לעצמה דאסרה פנימית על החיצונה לר' עקיבא והכא לכ"ע משום דלא מסלקי רגל רשות הרבים שהם ראויים לערב עמהם — וכתב רבינו נ"ר כי מדברי הרב ז"ל שמענו טעם לשיור עיר של רבים דאדרבה היה לו לאסור מפני שרגלו מצויה בעיר, אלא שלא אמרו שיאסור אלא היכא שיכול לערב ולא עירב כדכתיבנא.
אחדא דשא ומשתמשא, פירש"י ז"ל דכגון זו כופין על מדת סדום וכופין אותה שלא יהא לה דריסת הרגל על החיצונה אלא תסגור הדלת שביניהן ותשמש במקומה. ונראה לומר דאין כוונתו של הרב ז"ל לומר שתהא סגורה ממש דכיון שאין לה דרך אחרת אינו בדין שתהא עומדת כל היום סגורה. אלא ה"ק כיון דאלו היא אי בעיא מצי לסלוקי רשותא אמרינן דאחדא דשא ומשתמשא רואין כאלו נסתלקה משם ומהני אפילו לחיצונה. דעבוד דקה, פירוש איצטבא גבוהה ג' טפחים רחבה ד' כך פירשו גאונים ז"ל, ולא כן פירש רש"י ז"ל. ודקה מהניא למבוי אבל לא מהניא לרשות הרבים משום דלסלוק רשות מהניא אבל לחילוק רשות לא מהניא.
<h2>דף ס.</h2>
הנהו בני קוקניא, פירש"י ז"ל דעיר של רבים ונעשית של יחיד הוא וה"ה לעיר של רבים ועדיין היא של רבים דלא אתו לאפוקי אלא עיר של יחיד ונעשית של רבים דבעי שיור. הדר אמר לא דמי אי בעי לערב דרך גגות מצי מערב, הקשה רבינו נ"ר וכיון דאי בעי הוה מערב לה כולה דרך גגות אמאי מערב לה דרך ערסייתא וצ"ע.
דהא ההוא [בי] תיבנא דהוה ליה למר בפומפדיתא והוא הוה שיור לכולה פומפדיתא, והאי בי תיבנא בית דירה הוה בה דאי לא הוה שיור דלכו"ע בית דירה בעינן דמאן דמיקל טפי בעי ביתא בחצר אחת וכדאיתא בסמוך. פליגי רב הונא ורב ברונא חד אמר לא הוי שיור, וקיי"ל כמאן דאמר הוי שיור משום דהלכתא כדברי המיקל בעירוב, ועוד מדרבה בר אבוה הוה מערב לה לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא ואי אפשר דלא הוה תמן חד ערסייתא קטנה מחברתה ואפילו הכי כל חד וחד הוי שיור לגבי חברתה.
ר' יצחק אמר אפילו בית אחד וחצר אחת, ואסיקנא דבית אחד בחצר אחת קאמר, והלכתא כוותיה דמיקל הוא. ועוד דרב יוסף קאי כוותיה דעבד ליה לבי תיבנא שיור לכולה פומפדיתא.
מותר לביתו ואסור לעירובו, כלומר מותר לתחום ביתו כאילו שבת בתוכו ואסור לתחום עירובו, ואי קשיא לך והיאך הוא מותר לתחום ביתו והא עקר דעתיה מיניה דקאמר צאו וערבו לי, י"ל דכל לגבי ביתיה אין אדם עוקר דעתו משם כל זמן שאין עירובו עירוב בבריא ואינו דומה למי שאמר לשני עבדיו צאו וערבו לי ואחד עירב לו למזרח ואחד למערב שאם מיצו עליו את התחום דאמרינן לא יזוז ממקומו, דהתם שאני דעירובן עירוב הוא אלא שאינו יודע איזה מהן וכיון שכן נעשה חמר גמל ולא יזוז ממקומו.
מתני' הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום, פירוש בעיבורה של עיר שהוא שובת בה. לא עשה ולא כלום, דלא הוסיף ולא גרע תחומו מחמת העירוב דהרי הוא כשובת בעיר דכל העיר ועיבורה כד' אמות דמיין. ויש מן הגאונים שפירשו דנותן עירובו בעיבורה של עיר אחרת קאמר ואפילו למ"ד דנותן עירובו בעיר הרי היא כולה כד' אמות. ואין פירוש זה נכון דאמאי לא עשה ולא כלום דהא לכו"ע עיבורה של עיר הרי היא כעיר וכדאמרינן בנדרים (נ"ו ע"ב) גבי הנודר מן העיר דאסור בעיבורה. ועוד דלא עשה ולא כלום משמע דלא עשה כלל. ולפי פירוש זה הרי עשה כשאר נותני עירוב דעלמא, על כן פירוש הראשון עיקר וכן פירשו רוב המפרשים.
<h2>דף ס:</h2>
גמ' אין אלו אלא דברי נביאות, כלומר דברי תימא הם ואין אנו יודעין מנ"ל לר' יהושע למימר כן, ולא [חלק] ר' אידי אדר' יהושע בן לוי אלא אתמוהי הוא דקא מתמה אמילתיה ושייל מנ"ל. אמר ליה רבא תרוייהו תננהי דתנן אנשי וכו' ואין אנשי וכו' דמ"ט לאו משום דהני כלתה מדתן בסוף העיר והני כלתה מדתן בחצי העיר, הרי שלמדנו מכאן דכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר וכן נמי למדנו בסוף העיר כל העיר כולה כד' אמות דאי לאו הכי מאי קמ"ל מתני' צריכה למימר דכלתה מדתו בסוף העיר שיכול להלך את כולה, אלא ש"מ דהאי אתא לאשמועינן דהיכא שכלתה מדתו בסוף העיר כל העיר כד' אמות ומשלימין לו את השאר.
<h2>דף סא.</h2>
ורבי אידי אנשי אנשי תני ומוקים לה בנותן, כלומר בנותן עירובו בעיר דבין בגדולה בין בקטנה כל העיר כד' אמות דמיא. ואקשינן אבל מודד לא והתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה, אלמא כל מקום שהמדה כלה עד שם הוא יכול לילך ולא יותר. ואמרינן סוף העיר איצטריכא ליה דלא תנן, כלומר סוף העיר דלא תנן איצטריכא לר' אידי למתמה מנא ליה לר' יהושע בן לוי, ולשון איצטריכא ליה לא אתי שפיר להאי פירושה. ורבינו שמואל ז"ל מחקו מן הספרים וגריס הכי סוף העיר לא תנן. ור"ת ז"ל פירש דרבא דאמר תרווייהו תנן קא מקשה לר' אידי דהיכי קאמר רב אידי דאין אלו אלא דברי נביאות דאדרבא היה לו לתמוה ר' יהושע מאי אתא לאשמועינן דהא תרוייהו תננהי, ומשני דרב אידי אנשי אנשי תני ולפיכך איצטריך ר' יהושע בן לוי לאשמועינן דין מודד דלא תני לה במתני'. ואקשינן דאכתי מאי קמ"ל והא מתני' נמי היא גבי מודד, ופריק סוף העיר איצטריכא ליה לר' יהושע בן לוי לאשמועינן דלא תנינן לה במתני' והיא עיקר צריכותא ואידך אגב גררא נקטה. והקשה רבינו נ"ר לפירוש זה דמאי קא מקשה ר' אידי לר' יהושע בן לוי דדילמא ר' יהושע בן לוי דיוקא דמתני' אתא לאשמועינן דמתני' לא מפרשא הכי להדיא וכדאמרן בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (י"ז ע"ב) ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן רב הונא דוקיא דמתני' קא משמעינן. עוד הקשה הוא נ"ר דהיכי קאמרינן הכא דסוף העיר לא תנן דהא מתני' דמה שנשכר הוא מפסיד דייקי לה לעיל וצ"ע. ולענין פסק הלכה קיי"ל כריב"ל דהא רבא פשיט ליה ומסייע ליה ממתני'. ועוד דר' אידי לא מיפלג פליג דיניה אלא אתמוהי קא מתמה, ואע"ג דלא מוקי איהו מתני' כוותיה ולא הויא סייעתיה מ"מ דיניה לא מידחי בהכין. וכתב הראב"ד ז"ל שאם כלתה מדתו בסוף העיר אע"פ שעדיין לא נמדד עיבורה, הרי כל העיר כד' אמות ומשלימין לו את השאר, דעיבור להקל אמרו ולא להחמיר.
דמוקי לה במודד וחיסורי מיחסרא והכי קתני, הוצרך לומר דחסרה היא משום דקתני כיצד, ובירושלמי (פ"ה ה"ז) לא מחסרי לה ואמרי לית כאן כיצד.
עיר היושבת על שפת הנחל, הפירוש הנכון כדפירש"י ז"ל דעיר היושבת על הנחל בעיתא תשמישתיה כי לעתים הנחל גדל ושוטף על העיר והלכך אין דירת העיר קבועה אלא הרי הן כיושבי צריפין שהן עתידין לצאת מבתיהן, ולפיכך אין מודדין להן אפילו מקיר העיר אלא לכל אחד ואחד מפתח ביתו. אבל מה שפירש"י בעבוד דקה קשה קצת שהוא ז"ל פירש דקה גבוהה ד', ולזה קשה דמ"ש גובה דנקט דהא אין הדבר תלוי אלא כפי מה שעולה הנחל. ועוד דכיון דאמרינן מ"ש מכל דקי דעלמא דארבעה, ש"מ דארבע אמות דהכא כד' טפחים דהתם, והתם ודאי לאו ד' בגובה קאמרינן דשיעור ד' טפחים לא מצינו אותו בשום מקום בגובה אלא ברוחב. ע"כ נראה דהכא ד' אמות רוחב קאמרינן ומילתא פסיקתא קאמר בכל נחל, אבל בגובה הכל תלוי בגבהו של נחל או בקטנו דלפי מה שהוא גדול או קטן הוא עולה. והיינו דקא מקשה מ"ש מכל דקי דעלמא דארבעה דכל מקום מצינו דארבעה הוי מקום חשוב.
ועוד זאת התיר ר', יש מי שאומר דלא גרסינן ועוד, דלא מצינו מקום אחר שהתיר ר' בו שיאמר בזה ועוד. ואיכא דגרסי ליה משום דאשכחן בירושלמי התיר ר' דגרסינן התם (פ"ה ה"ז) א"ר ירמיה מעשה ברועה זקן שבא ואמר לפני ר' זכור אני שהיו בני מגדל עולין לחמתן ומגיעין לחצר החיצונה הסמוכה לגשר והתיר להם ר'. ועוד זאת התיר להם שיהו בני גדר יורדין לחמתן ועולין לגדר ובני חמתא אינן עולין לגדר.
רב ספרא אמר עיר העשויה כקשת הוי, כלומר דחמתן היתה עשויה כקשת והיו בין שני רגליה יתר מד' אלפים אמה ואין מודדין לבני הקשת אלא מן הקשת ומן הקשת של חמתן לחומת גדר אלפיים אמה והלכך אינן יכולין ליכנס בגדר, אבל בני גדר היו מודדין מחומת העיר ולפיכך היו יכולין להלך כל חמתן מפני שתוך מדתן היה.
רב דימי בר חיננא אמר עיר קטנה ועיר גדולה הוי, כלומר דחמתן היתה עיר קטנה ונכנסת כולה תוך אלפים אמה דגדר ולפיכך היו מהלכין אותה בני גדר, אבל גדר היתה עיר גדולה ואלפים אמה של אנשי חמתן היו כלין בחצי גדר ולפיכך לא היו יכולין להלך אותה בני חמתן. ולפי פירוש זה הכא ה"ק בני גדר היו מהלכין כל חמתן ואין בני חמתן מהלכין כל גדר, ולא כן נראה מלשון הגמ'. ועוד הקשה הראב"ד ז"ל מאי היתרא שייך למימר הכא דאלו מהלכין מדת תחומין ואלו מדת תחומין ותו לא. ופירש הוא ז"ל שעיר אחרת היתה בין גדר לחמתן והיא אלף [אמות] רחבה (אמות) ויש ממנה לגדר אלף אמה פחות מד' אמות ולצד חמתן יש ממנה לחמתן אלף אמה, ולפיכך יורדין בני גדר לחמתן לפי שהכפר האמצעי כלה בתוך מדתן ואינו נחשב להן אלא כד' אמות, אבל בני חמתן כלה מדתן בתוך הכפר האמצעי והלכך אינן יכולין לצאת מן הכפר ולירד עד גדר. והיתר גדר ואיסור חמתן בא להם משום גדולה של גדר שהיתה גדולה אותן ד' אמות שנמשכה כנגד הכפר, וחמתן היתה קטנה ואינה נמשכת כנגד הכפר. ולפי פירוש זה בני גדר היו יורדין עד פתח חמתן אבל לא היו יכולין ליכנס לעיר. וקשה לפירוש זה דלמה לא הזכיר בעל הגמ' הכפר האמצעי שהוא עיקר האיסור וההיתר. ועוד קשיא לי לפי פירוש זה עיר עשויה כקשת מאי נפקא לה מינא אם היא כקשת אם לאו.
<h2>דף סא:</h2>
לא תימא שאין בה דיורין אלא אימא שאינה [ראויה] לדירה, מיהא שמעינן דלכו"ע דנותן את עירובו במקום שאינו ראוי לדירה אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, הלכך מניחו בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה או בקרפף שאינו מוקף לדירה אע"פ שהן פחותין מבית סאתיים, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה. ושמעינן מיהא דאומר שביתתי תהא במקום פלוני עדיף ממניח שם עירובו, דתניא בפרק מי שהוציאוהו (נ' ע"ב) האומר שביתתי במקום פלוני מהלך עד אותו מקום, הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה [לו] אלפיים אמה, בד"א במקום המסויים כגון תל גבוה עשרה והוא רחב מד' אמות ועד בית סאתיים. אלמא אומר שביתתי בתל גבוה עשרה מהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה, ואלו בנותן עירובו אינו מהלך אלא אלפיים אמה ממקום עירובו. ומיהו הא אתי אליבא דר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל דאלים מילתא דרגל דאפילו אומר שביתתי במקום פלוני עדיף ממניח, אבל לר' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת לא עדיף רגל שאינו שם מפת, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בשלהי פירקין (פ"ה ה"ח) ר' יעקב בשם ר' אחא אמר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מן הנותן את עירובו בקרפף, הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה והנותן את עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' זעירא בעי אמר תקני לי שביתה בקרפף א"ר חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, ר' מאיר דאמר עיקר עירוב בפת אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ר' יהודה אומר עיקר עירוב ברגליו באומר תקנה לי שביתתי בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים ע"כ בירושלמי וזה מבואר כמו שכתבתי. ולענין פסק הלכה יש מי שפסק כר' אלעזר משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב ובין בשובת בין במניח בין בישובה בין בחריבה כל זמן שראויה לדירה מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה. אבל הראב"ד ז"ל פסק הלכה כשמואל משום דרביה דר' אלעזר הוא, ועוד דפשטא דמתני' מכרעא כוותיה ומאי דשני ליה ר' אלעזר שינויא דחיקא היא וליכא למסמך עלה וכן דעת רבינו.
הדר עם הנכרי בחצר. בגמ' מפרש דלכו"ע דירת גוי לא שמיה דירה ומן הדין לא היה אוסר על ישראל אלא משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו גזרו ביה רבנן ואין לו היתר אלא בשכירות מקומו, ור' מאיר סבר אפילו חד שכיח דדייר ומשום הכי אוסר עליו ור' אליעזר סבר דתרי שכיחי דדיירי וחד לא שכיח דדייר ומשום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. מי שאינו מודה בעירוב הוא כותי וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (ל"א ע"ב) וכל דינין הנוהגים בגוי נוהגין בכותי. וא"ת ולר' אליעזר כיון דטעמיה דלא גזר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה משום דחד לא שכיח דייר כיון דגוי חשוד על שפיכת דמים, בכותי מיהא ליסר אפילו בחד דהא לא חשיד אשפיכות דמים וכדאמרינן בפ"ק דעכו"ם מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. וי"ל דעיקר גזרה משום גוי היתה והלכך לא רצו להחמיר בכותי יותר מגוי.
אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו'. ומפרש בגמ' דקא סבר רבן גמליאל דצדוקי אינו כגוי ופירש"י ז"ל דלא דמי לכותי דגירי אריות הן ואינם גירי אמת אבל צדוקי הוא ישראל אלא שנהפך למינות וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות. נראה שסובר הרב ז"ל דרבן גמליאל מודה בכותי שדינו כגוי דקא סבר דגירי אריות הן. ואיכא למידק דהא ר' מאיר ורבן גמליאל סבירא להו דכותיים גירי אמת הן וכדמשמע בפ"ק דחולין (ו' ע"א) דאמרינן התם דטעמא משום דסבירא להו כר' מאיר שגזר עליהן אלמא בין ר' מאיר בין ר"ג מדאיצריכו למיגזר עלייהו קא סברי דגירי אמת הן. ויש מי שפירש דר' מאיר ור"ג תרוייהו סבירי להו דכותיים גירי אמת הן וטעמא דר' מאיר הכא משום שכותי אינו מודה בעירוב דסבירא ליה דבהא מילתא כל מי שאינו מודה בעירוב דינו כגוי ור"ג חולק עליו בכותי משום דכיון דגירי אמת הן דינן כישראל ולא איכפת לן אם מודה בעירוב אם לאו ודנקט הכא צדוקי ה"ה לכותי ומאי דנקט צדוקי להדיא משום ר' מאיר הוא דבצדוקי אפילו ר' מאיר מודה דמבטל רשות דמודה בעירוב הוא וכו"ע מודו בזה. ותדע לך מדאמרינן פרק בכל מערבין (ל"א ע"ב) מאן אינו מודה בעירוב הוא כותי ולא אמרינן כותי וצדוקי. ועוד מדאמרינן בזה גבי הא דר"ג צדוקי מאן דכר שמיה, ואם איתא דצדוקי בכלל אינו מודה בעירוב הוא מאי קא מבעיא ליה והא ת"ק כאיל ותאני מי שאינו מודה בעירוב ור' אליעזר דאסר בצדוקי ור' יהודה נמי לחד מן לישני בגמ' דטעמייהו משום דבכל מאן דאיכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו גזרו בו ועשאוהו כגוי. ולפום האי פירוש הא דאמרינן בריש פרק קמא דחולין (ה' ע"ב) לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים ואמרינן התם מאי גמורים ליתן רשות ולבטל רשות, הוצרכו לגזור עליהם משום דבההיא שעתא נהגו העם כר"ג דמיקל והיה הכותי נותן רשות ומבטל רשות עד שנתקלקלו לגמרי בימי ר' אסי ור' אמי ועשאום גוי גמורים וזה הוא הנכון.
<h2>דף סב.</h2>
גמ' בן נח נהרג על שוה פרוטה ועל פחות משוה פרוטה ולא ניתן להישבון, ומיירי הכא בשגזל ישראל ונהרג משום דכל שבע מצות שנצטוו עליהם בני נח חייבין עליהם מיתה. ולא ניתן להישבון משום דישראל אינו מקפיד על פחות משוה פרוטה, אבל אם גזל מגוי חבירו נהרג ומשלם שהם מקפידים על פחות משוה פרוטה. ואע"ג דאמרינן אין אדם מת ומשלם הני מילי ישראל דנתנה תורה ונתחדשה הלכה אבל גוי לא. גרש"י ז"ל במוהרקי ואברגני, ופירש הוא ז"ל שהתנה עמו למלאתו כלים וחפצים. ובערוך פירש בשטר ובחתימת אדון שהוא שכירות חזק. והראב"ד ז"ל גריס במוהרקי ואפרהגבני, ופירש כמו שפירש בעל הערוך מוהרקי שטר ואפרהגבני חתימת אדון וכדאמרי' פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד ע"ב) ומלכא אמר לא ליטול איניש ארעא אלא בשטרא. אפילו הכי גוי לא מוגר משום דחייש לכשפים, וכיון דעיקרא דמילתא משום גוי תקנו בכותי מה שתקנו בגוי.
<h2>דף סב:</h2>
ישראל דכי איתיה אסר כי ליתיה נמי אסר, כולמר דהכי ס"ל לר' מאיר לקמן בפרק כיצד משתתפין (פ"ו ע"א) במתני' דישראל אפילו כי ליתיה אסר, מיהו לא קיי"ל כוותיה. ומאי דאמרינן לעיל דאם יש שם ישראל אחד אוסר רוצה לומר לאחד מן השוק, אבל הוא עצמו מותר ואין הגוי אוסר עליו, והיינו דפרכינן ליה ממתני' דקתני הרי זה אוסר עליו, וכן נראה שפרש"י ז"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב ורב הונא אמר מנהג כר' אליעזר בן יעקב ור' יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב. במס' תענית (בפרק ג') [בג' פרקים] (כ"ו ע"ב) מפרש מאי איכא בין הני לישני ומאן דאמר הלכה מדרש דרשינן לה בפירקא ומאן דאמר מנהג לא דרשינן אבל אורויי מורינן ומאן דאמר נהגו אפילו אורויי לא מורינן אבל אי עבד לא מחינן. והכא קיי"ל כמ"ד הלכה, ואע"ג דבעלמא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא שאני דהא אמר ליה אביי לרב יוסף דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב וקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב [קב ונקי] מהו לאורויי במקום רבו, אלמא מילתא פשיטא היא דהלכתא כוותיה. ועוד דרב יוסף מדמה ליה לביעתא בכותחא, וכן נמי לקמן גבי מבואה דהוה דייר המן בר רסתק משמע דאביי ורבא סברי כוותיה וכן נמי פסקו רבוותא ז"ל.
ביעתא בכותחא, פירוש ביצים גמורים במעי אמן, דאי ביצה שנולדה לא צריכא לאורויי כדאיתא פ"ק דביצה (ו' ע"ב), וא"ת מאי שנא מביצת נבילה דאפילו כמוה נמכרת בשוק שוינן לה כבשר אמה ואסורה. תירץ הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דשאני התם דאיסורא דאורייתא החמירו בה רבנן. ורבינו תם ז"ל הוסיף טעם אחר דשאני (התם) [הכא] דכל חד וחד שרי באנפי נפשיה והלכך אקילו ביה רבנן.
<h2>דף סג.</h2>
אמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה. כתבו בתוס' ז"ל דבפניו היינו תוך ג' פרסאות דהא מבני אהרון גמרינן שאסור בפניו ומחנה ישראל ג' פרסאות וכיון שהיה משה בתוך המחנה בכל מקום היה אסור להם וחייבין מיתה. ושלא בפניו אסור אפילו בסוף העולם דשלא בפניו אין לו שיעור. וא"ת והא אמרינן בריש פ"ק דסנהדרין (ה' ע"ב) תנחום בריה דר' אמי איקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים [בפסח] אמרו לו ולא ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה [במקום רבו] אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות, דמשמע הא רחוק ממנו ג' פרסאות שרי. י"ל דהתם מיירי מתלמיד חבר. ולזה הקשה רבינו נ"ר דאי בתלמיד חבר מיירי לא הוה ליה לתנא למסתם ולמתני תלמיד אל יורה דבתלמיד חבר הוה ליה למיתני דתלמיד סתם זה וזה במשמע. ועוד דהא רבה בר בר חנה ורב כי נחתי לבבל שקלו רשותה מרבי ואמרינן התם בפ"ק דסנהדרין וכיון דגמירי למה להו למשקל רשותא ופרקינן משום מעשה שהיה דמעשה בתלמיד שדרש בגובלין מי ביצים אין מכשירין ואינהו סבור מי בצעין וכו' באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו. דאלמא מדינא רבה בר בר חנה ורב אע"פ שהיו תלמידיו של רבי לא היו צריכין ליטול רשות כיון שהיו הולכין למקום רחוק ג' פרסאות, ובני אהרון ותלמידו של ר' אליעזר קודם גזרה ודאי היו. ע"כ פירש הוא נ"ר דבפניו היינו בפניו ממש ושלא בפניו היינו תוך ג' פרסאות. והראב"ד ז"ל כן כתב דאחר ג' פרסאות מותר. וא"ת ליתסר עליהם משום מעשה שהיה. י"ל דמשום מעשה שהיה דרש בנטילת רשות מרב אחד ואע"פ שיש לו רב אחר דהיכא שיהא ממנו רחוק ג' פרסאות מותר ואע"פ שלא נטל ממנו רשות.
<h2>דף סג:</h2>
לא נענש יהושע אלא מפני שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחת. וא"ת מנא ליה דבביטול פריה ורביה הוא דאיענש דלמא משום ביטול תלמוד תורה והקרבת תמידין הוא דאיענש. וי"ל כיון דאיענש שלא היה לו בן זה מורה דמשום ביטול פריה ורביה איענש מדה כנגד מדה.
וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. הקשו התוס' א"כ היאך אמר דוד לאוריה לך רד לביתך. ועוד דוד שבא על בת שבע בעוד שהארון איתם ולא תפשוהו חכמים בכך אלא על שלא שמש כדרכו אלא הפך מטתו של לילה ליום. ותרצו הם ז"ל דשני ארונות היו ארון עץ שעשה מרע"ה דכתיב ועשית לך ארון עץ ובו הניח משה שברי לוחות וארון שעשה בצלאל שבו הלוחות האחרונות היו מונחות שנא' ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. והיו נוהגין להוציא עמהן למלחמה אותו שעשה משה שהיו בו שברי הלוחות ובאותה שעה לא היו אסורין בתשמיש המטה, אבל הארון שהיו מונחות בו לוחות האחרונות לא היה יוצא עמהם אלא על פי הדיבור. וזהו שנענשו עליו בימי עלי שהוציאוהו ולקו עליו, וזהו שחרדו עליו פלשתים ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלוקים וכו' כי לא היתה כזאת תמול שלשום שלא היו רגילין שיצא [ו]היו אסורין בתשמיש המטה, ועכשיו בימי יהושע על פי הדיבור היה מתהלך. והא דאמרינן בבבא בתרא (י"ד ע"א) אין בארון רק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בו. י"ל דהתם מיירי לאחר שנבנה בית עולמים שהניחו לוחות ושברי לוחות בארון שעשה בצלאל.
אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד. פירש"י ז"ל ואע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן לתוך המבוי כדתנן (ס"ט ע"ב) נתנו לו רשות הוא מותר והן אסורין, מ"מ אהני להו לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו דאי לאו הכי הוו אסרי לטלטולי ביה כדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דמילה (ק"ל ע"ב). וכתב רבינו נ"ר פירוש לפירושו מדאמר רב התם עירבו בתים עם חצרות אין מטלטלין במבוי אלא בד' אמות, כלומר אפילו כלים ששבתו בתוכו וטעמא משום גזרה שמא יוציא כלים דבתים למבוי. לא עירבו בתים עם חצרות מותר לטלטל במבוי כולו, כלומר כלים ששבתו בתוכו, ועכשיו שבטלו רשותם אצל היחיד הן מותרין. והקשה מורי שיחי' לפירוש רש"י ז"ל דהא אנן לא קיי"ל כרב דאית ליה גזירה, דהא קיי"ל כשמואל ור' יוחנן דאמרי בפרק כל גגות (צ"א ע"א) דלא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו שרי, ע"כ הפירוש הנכון שפירש נ"ר דהכא הא אהני להו דמתחילה היו כולם אסורין להוציא כלי בתים למבוי אבל אינהו אסירי אפילו מביתו של יחיד וכדאמרינן לקמן (ס"ט ע"ב) דחד לגבי חמשה הוי אורח אבל חמשה לגבי חד לא. ולשבת אחת יבטלו אצל השני וכן לשבת אחת לשלישי וחוזר חלילה, ונמצא בכל שבת אחד מהן מותר. אי נמי למאן דאית ליה מבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דאפילו בו ביום מבטלין אצל כולם לשעות.
<h2>דף סד.</h2>
אמר רבא ליזיל חד מינייהו ולשאיל מיניה דוכתא דהוה ליה כשכירו ולקיטו וכו'. הקשה רבינו נ"ר והיאך זה נותן עירוב והא לכו"ע אמרינן לקמן או מקום פיתא או מקום לינה בעינן וזה לא מקום פיתא ולא מקום לינה איכא. ותירץ הוא נ"ר דלגבי גוי הקילו הואיל ומדינא לא צריך דדירת גוי לא שמה דירה, אבל לגבי ישראל לעולם אינו נותן עירוב אלא א"כ יש לו או מקום לינה או מקום פיתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
היו חמשה שכירו ולקיטו. פירש"י ז"ל חמשה שכירין ולקיטין הדרים בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו צריכין כולם לערב. וכתב מורי שיחי' דלאו שרויין ממש קאמר שאלו כן אפילו להחמיר ודאי אמרינן וצריך ליתן פת לכל אחד ואחד, דהא בהדיא אמרינן לקמן (ע"ב ע"ב) דכל שאינן סמוכין על שולחנו ואינן מקבלין פרס ממנו לכו"ע צריכין ליתן פת לכל חד וחד. אלא הכי קא מיבעיא ליה הכא כיון שאנו רואין אותן כשרויין לענין נתינת עירוב נימא הכי בין להקל בין להחמיר, ופשיט דלהקל אמרו ולא להחמיר דכל שאין לו שם או מקום פיתא או מקום לינה אינו אוסר. וכתב רבינו נ"ר דהאי בעיא בגוי דווקא מיירי.
<h2>דף סד:</h2>
פותחין בחרטה. פירש"י ז"ל שצריך החכם למצוא פתח ולשאול עד שיהא לו פתחון פה לומר דעל דעת זה לא נדרתי. ואין פותחין, כלומר אין צריך לחזר אחר פתחים אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו פתח. וזה אינו נכון דא"כ רב נחמן ס"ל אין פותחין בחרטה דהא אמר מפירין נדרים בין רוכב בין עומד בין יושב ואינו דבפרק ארבעה נדרים (נדרים כ"ב ע"ב) אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה. ע"כ הפירוש הנכון דמאן דאמר פותחין קא סבר אין צריך לחזר אחר פתחים, ומאן דאמר אין פותחין קסבר דצריך לחזר אחר פתחים. מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא יש בוטה כמדקרות וכו'. בנדרים (כ"ב ע"א) משמע דלא פתחינן בהדה.
<h2>דף סה.</h2>
כל המפיק מגן בשעת גאוה, פירש"י ז"ל כל המעביר מגן אברהם בשעת שכרות, ומאן דאמר אינו מפיק ר"ל שאינו מגלה אותו כלומר שאינו מתפלל ומשום הכי אמרינן מאי בינייהו כלומר דבין למר ובין למר אינו מתפלל עד שיעביר יינו ואמרינן דבדרבנן פליגי דרב ששת מסר שנתיה לשמעי' וכו'.
<h2>דף עו.</h2>
ושנים ומשהו בתוך עשרה. פירש"י ז"ל דצריך שיהו שני טפחים ומשהו מאורך היקפו בתוך עשרה דהיינו מאמצעי ולכאן טפח ולכאן טפח ומשהו. וזה אינו נכון דהא אסיקנא דר' יוחנן כדייני דקיסרי אמרה למלתיה דאמרי ריבועא מגו עיגולא פלגא וכיון שכן על כרחין כשיהיה משהו מן החלון המרובע תוך עשרה יהיה רבוע ההיקף תוך עשרה דהיינו ששה טפחים. אלא ודאי הכא ב' טפחים ומשהו זקופים מלמטה למעלה קאמר וכך היא המדה לפי מה שאמרו כל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים, דחלון עגול שיש בהקיפו כ"ד טפחים יש ברחבו שמונה וכשתרבע בתוכו ד' על ד' נמצא שיש מן הנקודה התחתונה עד צלע התחתון של המרובעת שני טפחים, וכן נמי מן הנקודה העליונה עד צלע העליון של מרובע, וכן לכל צד וצד מצלעי המרובע. ונמצא המרובע ארבעה על ארבעה ולפיכך צריך שיהא ב' טפחים ומשהו זקופים מלמטה עד צלע התחתון של מרובע כדי שיהו משהו בתוך עשרה.
<h2>דף עו:</h2>
ריבוע מגו עיגולא פלגא. וזה דבר תימא היאך טעה ר' יוחנן בחשבון זה שהרי נראה לעין שאין כן החשבון, מחשבון מכוון הוא אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה. ובתשובת הגאונים ז"ל כתוב כי דייני דקסרי כיוונו המדה בקירוב אלא שר' יוחנן לא הבין דבריהם ז"ל על הצד שנאמרו, שהם כך אמרו עיגולא מגו ריבועא רבעא וריבועא מגו ההוא עיגולא פלגא אריבועא קמא בתבריתא, וזה באמת פלגא בקרוב. ותדע לך שאם תרבע טבלא של עשר על עשר יהיו מאה בתבריתא, וכשתעגל בתוכו עגול שוה בטבעת יהיה ג"כ עשר עגולות, ואם תרבע בתוך אותו עיגול נמצא אלכסון אותו המרובע עשר וכל שיש באלכסונו עשר יש בריבועו שבע ומשהו על דרך החשבון שאמרו כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה, ושבע על שבע הוי מ"ט בתבריתא, וכשתוסיף עוד על החשבון המשהויין יהיו חמישים בקרב נמצא שהוא פלגא דריבועא קמא בתבריתא. אלא דר' יוחנן סבר דפלגא בעיגולא ממש קאמרי, וזה עדיין הוא תימה שיטעה ר' יוחנן כ"כ בדבריהם. ורבינו נ"ר האריך יותר בכאן בדבריהם ולא הבנתי דבריו.
מתני' כותל שבין שני חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה. האי רחב ארבעה לאו דווקא דאפילו של קשין נמי הויא מחיצה. תדע לך מדקא מבעיא לן בגמ' אין בו ארבעה מאי, ואם איתא דדווקא ארבעה קאמר מאי קא מבעיא ליה דכי אין בו ארבעה אין מערבין שנים. וכן נמי מוכח בהדיא בגמ' מדאביי דאמר סולם ארבעה מכאן וסולם ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלושה ממעט ואמרינן ולא אמרן אלא שאין בכותל ארבעה אבל יש בו ארבעה אפילו מיפלגי טובא, אלמא אפילו אין בכותל ארבעה צריך סולם ארבעה מכאן ומכאן להיות לשתי החצרות כפתח לערב כאחד הא לאו הכין לא. והכי איתא בירושלמי (פ"ז ה"ב) דגרסינן התם ולמה לי רחב ארבעה אפילו אינו רחב ארבעה בגין מתני' הדא דבתרא אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין. ולא דמי לחריץ שבין שתי חצירות דאמרינן בסמוך דדווקא כי הוי רחב ארבעה מערבין שנים אבל כל שאינו רחב ארבעה מערבין אחד, משום דהתם כל שאינו רחב ארבעה אפילו עמוק כמה ראוי לפסוע עליו, אבל כותל כל שהוא גבוה עשרה חוצץ בין שתי החצירות ואין ראוי להשתמש מזו לזו ואע"פ שאינו רחב ארבעה, והלכך כותל גבוה עשרה אע"פ שאינו רחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד.
ובלבד שלא יורידו. בפרק כל גגות (צ"א ע"א) פסיק ר' יוחנן כר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת הן ומפרש להא מתני' אליביה דשלא יורידו למטה בבתים קאמר. ולמאן דאמר התם דלמטה למטה בחצר ממש קאמר איכא למידק דמתני' דהכא כמאן אתיא, דהא כותל רחב ארבעה הרי הוא כגג וחצר וגג רשות אחת הן בין לר' שמעון בין לרבנן כדאיתא בפרק כל גגות. ויש מי שאמר דאתיא כר' מאיר דאמר דגגין רשות בפני עצמן וחצרות רשות בפני עצמן. ולזה קשה דהרי לא אסרו הכא אלא בכותל וחצר דתרי גברי וכשלא עירבו, הא בכותל וחצר דחד גברא א"נ בכותל וחצר דתרי גברי ועירבו לא, ואילו לר' מאיר משמע דאפילו בכותל וחצר דחד גברא אסור משום דטעמיה דר' מאיר הוי משום דגזר להוציא מן הגג לחצר אטו תל גבוה עשרה ברשות הרבים, ולפום האי טעמא אפילו בכותל וחצר דחד גברא שייכא האי גזירה. ויש מתרצים דדווקא בכותל וחצר דתרי ולא עירבו הוא דגזר וטעמא משום דהרואה שאסור להוציא מן הבתים לחצר אם אתה מתיר לו מן הכותל לחצר יהא סבור דבכל מקום מותר להוציא מן הכותל ואפילו כי איתיה ברה"ר, והלכך אסרו אפי' בחצר. אבל היכא דיהא כותל וחצר דתרי (ועירובא) [ועירבו] א"נ בחד גברא, ליכא למיגזר דכיון שאדם רואה שמותר להוציא מן הבתים לחצר כשיראה ג"כ שיוציאו מן החצר לכותל ידע טעם הדבר ולא יטעה להוציא אפילו האי גוונא מכותל לרשות הרבים (ב'), דאל"כ בא ונאמר לר' מאיר דאפילו בבית וחצר דחד גברא אסור להוציא מן הבית לחצר משום גזרה דבית ברשות הרבים. ובתוספות אמרו דמתני' דהכא אתיא כרבנן ומיירי בשעירבו גם בתים עם חצרות דאסור להוריד מן הגג לחצר משום גזירה דכלים דבית שבחצר וכדי שלא יאמרו שני כלים בחצר זה אסור וזה מותר ויבואו להוציא כלי בית לגג וכלי גג לבית וכדגזרי נמי בג' חצירות וערבה האמצעית עם החיצונות והחיצונות לא ערבו זו עם זו דאמרו דשלושתן אסורות ומשום האי גזירה וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (מ"ט ע"א). וכתב רבינו נ"ר דאפשר לאוקומה להא מתני' אליבא דכולהו תנאי לר' מאיר ולרבנן ולר' שמעון אליבא דרב דאמר דמודה ר' שמעון בשעירבו דאסור להוציא מן הגג לחצר, הכא נמי בשעירבו ומאי למטה למטה ממש בחצר ומשום גזירה שלא יהו כלי גג בבית וכלי בית בגג הוא דאסור, לר' יוחנן דאמר דאפילו בשעירבו א"ר שמעון דמותר להוציא מן הגג לחצר מאי שלא יורידו דקאמר הכא לא יורידו לבתים.
<h2>דף עז.</h2>
ה"ק יש בו ד' עולין אין בו ד' מעלין. ואיכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה, [וכי] לא ידע דיש חילוק בין ד' לפחות מד'. וי"ל דהמקשה היה סבור דטעמא דמתני' דאמר עולין אין מעלין לא הוי משום דלא ניחא תשמישתה מפני הגובה אבל ברוחב לא קא קפדא מתני' ולפיכך קשיתיה מיהא, ופריק דלאו מהאי טעמא הוא אלא ברחב נמי תליא מילתא דארבעה הוי מקום חשוב וחולק רשות לעצמו [ואם אין בו ארבעה לא חשיב ובטיל] ומותר עם זה וזה. נותנין אותו לזה ששוה לארץ. פירוש לאו דווקא שוה לארץ קאמר דא"כ אין זה כותל שבין שתי חצרות, אלא כל שהוא לו נמוך מחברו קרי שוה לארץ.
אמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו. כלומר דבשמיעטו למטה ואין במיעוטו ד' אינו ראוי להשתמש לפי שאי אפשר לעמוד עליו, אבל הכא מיירי כגון שעקר חוליא מראשו של כותל דאע"פ שאינו מקום ד' מ"מ ראוי הוא להשתמש בו כגון שמניח עליו חפץ. ואפשר לומר דמאי דקאמרינן דאם יש במיעוטו ארבעה מותר להשתמש בכל הכותל, דווקא שיהא בכל הכותל רחב ארבעה שראוי להלך על גביו. אבל כשאין בו רחב ארבעה בכולו אינו משתמש אלא כנגד מיעוטו בלבד, כדמוכח בסמוך גבי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים והניח סולם רחב ד' מכאן ומכאן דאמרינן דכל שאין בכותל ד' אינו כפתח מפני שאינו ראוי להלך על גביו. והא דנקט לה סתמא אמתני' סמיך דקתני גבוה עשרה ורחב ארבעה. ויש מי שאמר דהכא אפילו בפחות מד' מיירי דכיון דלזה ראוי להשתמש במקום אחד ולזה אינו ראוי להשתמש מסולם לסולם דווקא כשהוא יכול [להלך] דרך כותל ארבעה נדון כפתח אבל פחות מכן לא. וחררה שטמנה בגחלים. פירש"י ז"ל ודווקא שכבו עכשיו הגחלים הא לאו הכי לא, דמתוך שנהפכין מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות וכדאיתא (בזבחים) [בכריתות] (כ' ע"א).
<h2>דף עז:</h2>
אם היו מקצת עליו מגולין. כך גרסינן וכן פירש"י ז"ל ואפילו הכי אינו חושש לכל אלו לפי שאין דרך זריעה בכך דמיירי כגון שזרען אגודה, והכי איתא בירושלמי (כלאים פ"א מ"ט). ויש מי שגורס עלין ומפרש עליון והיינו [טעמא] דאינו חושש משום דאין דרך זריעה בכך, והכא לצדדין [קתני] ניטלין בשבת בשלא השרישו ואינו חושש משום מעשר בשהשרישו. ובתוספות אמרו דכולה בשלא השרישו, ואינו חושש משום מעשר כשתפחו מחמת לחלוחית הקרקע. לא צריכא דבעי מרא וחצינא. וא"ת מאי קמ"ל, י"ל דקמ"ל דכלי הוי מיעוט היכא שלא יוכל ליטלו בלא איסורא, דלא חיישינן שיטלו ויעבור על האיסור.
אי הכי אפילו צורי נמי. כלומר שאף הוא ניטל בשבת. התם כובדו קובעו. פירש"י ז"ל ואע"פ שמותר ליטלו, כיון שהוא כבד אין דרך ליטלו. וא"ת והא אמרינן במס' יו"ט (ט' ע"ב) דסולם של עליה אסור לטלטלו דלא שרינן התם [אלא] של שובך בלבד. תירץ ר"ת ז"ל דהתם בסולמות גדולים שעשויין לעלות בהם אל הגגות כמו מדריגות שהם כבדים ביותר עסקינן, אבל הא דהכא מיירי בסולמות קטנים שעשויין לטלטל מזוית לזוית. והר' אפרים ז"ל כתב דהתם דווקא ביו"ט עסקינן דכיון דמוליך הסולם ברשות הרבים הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך, וכיון דאסור ברשות הרבים אפילו בחדרי חדרים אסור, דכל דבר שהוא אסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים הוא אסור, אבל בשבת שאין יכול להוציאן לרשות הרבים לא גזרו בחצר. ולפי פירוש זה אסור לטלטל ביו"ט אפילו סולמות קטנים ואפילו בחצר. והראב"ד ור"ח ז"ל פירשו כובדו קובעו ואסור לטלטלו. ואברא דאשכחן כלים אסורין מתוך כובדן וכדאמרינן בכלי קיואי, ואיכא נמי כלים דאע"פ שהן כבדין מותר לטלטלן כפשוטות של בית רבי דאפילו אינן ניטלין אלא בשני בני אדם מותר לטלטלן. אבל מ"מ אין כאן פירוש מחוור דאם איתא כיון דרב אחא היה סבור דאפילו צורי נמי ניטל, לא היה לו לומר התם כובדו קובעו דמשמע טעמא אחרינא, דהוה ליה למימר שאני צורי דאסור לטלטלו. הניח סולם רחב ארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן, כגון שזה בחצר ראובן נוטה לצד צפון וזה שבחצר שמעון נוטה לצד דרום וכיון שאינן מכוונין זה כנגד זה דוקא כשהם תוך ג' הוי פתח משום דכל פחות מג' כלבוד דמי, אבל אינן תוך ג' והכותל אין בו ארבעה כיון שאינו ראוי להילוך אינו נידון כפתח.
בנה איצטבא על גבי איצטבא אם יש באיצטבא התחתונה ארבעה ממעט אי נמי אין באיצטבא התחתונה ד' ויש בעליונה ד' ואין בין זה לזה ג' ממעט. פירש"י ז"ל אם יש באיצטבא התחתונה ד' אורך קאמר ואע"פ שאינה רחבה ד', וכן פירש הוא ז"ל סולם ששליבותיו פורחות דמאי דקאמרינן ביה אם יש בשליבותיו ד', ד' אורך קאמר אבל מרוחב לא מיירי. ופירש הוא ז"ל דאם יש בתחתונה ארבעה דל עליונה מהכא דהא איכא תחתונה שיש בה שיעור למעט, ואם אין בתחתונה ד' באורך ויש בעליונה ד' ואין בין זה לזה שלושה ממעט ואע"פ שאין בתחתונה כדי למעט מ"מ מהניא דאין תחת העליונה אויר שלושה דכל שיש תחתיה שלושה לא הוי מיעוטא דמיעוט באויר לא שמיה מיעוט. והא נמי דאמרינן בסמוך כותל תשעה עשר צריך זיז אחר להתירו פירש הוא ז"ל דדוקא בשיש תחתיו סולם כל דהו מיירי וכן נמי כותל עשרים דבעי שני זיזין להתירו הכי נמי מיירי ע"י סולם כל דהוא. והקשה רבינו נ"ר לפירוש זה דא"כ לא היה לו לבעל הגמרא לשתוק ושלא יזכיר הסולם שהוא עיקר. ועוד קשה לפי פירושו מה שפירש באיצטבא ושליבות שאין בהן ארבעה על ארבעה שפירש דמארבעה אורך קא מיירי, דבכל דוכתא לא אשכחן דקא קארי ארבעה סתם אלא לרחב. ע"כ נראה לפרש באיצטבא שיש בה ארבעה על ארבעה וכן סולם ששליבותיו פורחות היינו כגון אותן סולמות הקבועין שלנו שהן עשויין כמדריגה שהשליבות רחבות ד' על ד' ועודפות זו על זו, וה"ק אם יש באיצטבא או בשליבה התחתונה ארבעה רוחב דל עליונה מהכא שהרי יש כאן מיעוט בתחתונה לבדה. ואם אין בתחתונה ד' ויש בה בצירוף העליונה ד' ואין בין זה לזה שלושה ממעט, דאמרינן לבוד והרי הן כשליבה אחת עקומה או כאיצטבא אחת עקומה. אבל היכא שיש בין זה לזה שלושה כל אחת ואחת באנפי נפשא קיימא ואם אין באחת לבדה ארבעה אינו ממעט, אבל היכא שיהא באיצטבא התחתונה לבדה ארבעה או בעליונה ארבעה, אע"פ שיש תחתיה אויר יתר משלושה (כל זמן שלא יש תחתיה שלושה) הרי זה ממעט, והיינו דאמרינן דכותל תשעה עשר מתירו זיז אחד ואפילו בלא סולם.
<h2>דף עח.</h2>
זיז היוצא מן הכותל והניח עליו סולם כל שהוא מיעטו. כלומר מיעט את הזיז וגרע כחו שהסולם מעצמו אינו ממעט וכן נמי הזיז מעצמו אינו ראוי למעט מכיון שהסולם מונח עליו, והיינו דקא אמרינן ולא אמרן אלא דאותביה עילויה אבל אותביה בהדיה ארווחי ארוח ולא כן פירש רש"י ז"ל.
מלאו כולו ביתדות מהו. כלומר מי אמרינן הא לא משתמש ליה או דלמא הרי הוא ראוי להשתמש שיניח עליו מידי ומשתמש, ופשיט לה מדר' יוחנן דאמר גבי מתני' דבפרק הזורק בשבת (צ"ט ע"א) בור וחוליתה מצטרפין לעשרה דתנן חולית הבור והסלע בזמן שגבוהין עשרה הנוטל מהן והנותן על גביהן חייב. ואמרינן עלה בגמ' למה לי למתני חולית הבור והסלע וא"ר יוחנן הא קא משמע לן דבור וחוליתה מצטרפין לעשרה וכי היכי דמצטרפין לעשרה גובה הכי נמי מצטרפין (לעשרה) [לארבעה] רוחב, ואמאי מצטרף האויר לחוליא לשיעור ארבעה והא לא משתמש ליה באויר הבור אלא דמנח מידי עליה ומשתמש הכא נמי מנח מידי ומשתמש. וא"ת למה אנו צריכין לצירוף הבור דבלא צירוף האויר נמי הוי רשות היחיד החוליא דכיון דלאחרים עושה רשות היחיד הוא לעצמו אע"פ שאינה רחבה ארבעה דינה כרשות היחיד וכדאמרינן בפרק הזורק גמ' גבי ההיא מתני' דחולית הבור והסלע כותל ברשות הרבים ומוקף לכרמלית גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ועשאו רשות היחיד והניח על גביו מהו, ואסיקנא דדינו כרשות היחיד דהשתא לאחרים עושה רשות היחיד לעצמו לא כ"ש. וכתבו בתוס' דהכא במאי עסקינן בבור עשוי על גבי רשות הרבים גבוה עשרה מרשות הרבים ואין בתוכו ארבעה דהשתא אין בתוכו ארבעה בלא צירוף החוליא והלכך צריך צירוף החוליא להיות רשות היחיד דהיא עצמה מכלל הרשות היא. וצ"ע לזה אמאי קארי ליה בור דהרי אמרינן בבבא בתרא דבור בחפירה ובית בבנין.
אמר שמואל ולא ידע אבא טעמא דהא מילתא מידי דהוה אאיצטבא ע"ג איצטבא. וא"ת והא איהו הוא דאמר צריך סולם ארבעה עשר להתירו. וי"ל דלטעמיה דידיה קאמר ליה וליה לא סבירא ליה והכי קאמר מאן דאמר הכי סבר מידי דהוה אאיצטבא ע"ג איצטבא.
סולמות של בבל אין צריכין קבע, פירש"י ז"ל משום דאית להו ד' חווקים. ולזה קשה דא"כ היינו צורי ומאי שנא בבל משאר ארצות. ועוד דבצורי לא אשכחן מאן דפליג והכא פליג ר' חייא וכדאמרינן מאן דאמר דקלים אבל סולמות לא. אלא ודאי הכא בסולם המצרי מיירי שאין לו ארבעה חווקים ואע"ג דבעלמא צריכין קבע בבל שאני מפני שהם כבדים וכובדן קובען.
סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע, כלומר שהסולמות הם ראויין לעלות בהן אבל המחיצה היא רעועה שאם יעלה אדם בסולמות תפול המחיצה, ובעי אי אזלינן בתר סולמות או בתר מחיצה. ופשיט דכיון שהמחיצה רעועה ואם יעלה אדם בסולמות היא נופלת דבתר מחיצה אזלינן, דמה הנאה יש בסולם אחר שאין כף הרגל עולה בהו, הדר בעי קשין מכאן וקשין מכאן וסולם באמצע מהו, כלומר אם המחיצות שבשני צידי הסולם הן רעועות אבל במקום הסולם הוא חזק כדי שיכול אדם לעלות כך מהו, ופשיט דדי בכך כיון שהסולם ראוי לעלות בו הרי מחיצה של קנים מחיצה היא.
<h2>דף עח:</h2>
חקק להשלים בכותל בכמה, כלומר שאין הסולם גדול כל כך שיספיק למעט את הכותל. ופשיט עד עשרה כלומר שלא יהא מן החקק עד הכותל אלא עשרה. חקק כולו בכותל בכמה א"ל מלא קומתו של כותל, וקא פריש דטעמא משום דהאי מסתלק ליה והאי לא מסתלק ליה, כלומר כשיש שם סולם ניחא תשמישתיה אבל בלא סולם לא ניחא תשמישתיה.
א"ל אילן מותר ואשרה אסורה. כלומר לכולי עלמא וטעמא משום דאילן פתחא מעליא אלא דאריא רביע עליה, אבל אשרה דאסורה מצד עצמה אסורה. רב נחמן בר יצחק מתני הכי אילן פלוגתא דרבנן ורבי וכו' וא"ת והיכי קאמר דאילן לרבי מותר והא רבי לא אמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא במקום מצוה וכגון עירובי תחומין אבל עירובי חצרות לא אמר, וי"ל דבעירובי חצרות נמי איכא משום דרכי שלום והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (פ"ז ה"ט) מעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה ושלחה לה עירובה ביד בנה ונסיבתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא אמר לה לאימיה אמרה הכין רחמה לי מתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכו'.
אשרה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, ובאשרה דעלמא מיירי אבל באשרה דמשה לית ביה פלוגתא דההיא לית בה בטולה עולמית ולכולי עלמא אסורה. ולענין פסק הלכה לית הלכתא כרב נחמן בר יצחק דהא אתרוייהו פליגי. ועוד דלדידיה פליגי ר' יהודה ורבנן אם מותר לקנות בית באיסורי הנאה אם לאו, ובפרק בכל מערבין (ל"א ע"א) אסיקנא דלכו"ע אסור לקנות בית באיסורי הנאה ובהא פליגי דר' יהודה סבר כיון דקנה לו עירוב לא ניחא ליה דנינטר ובעידנא דקנה עירוב מצוה קא עביד ומצות לאו ליהנות ניתנו. ורבנן סברי דניחא ליה דנינטר. ובפלוגתא דרבה ורב חסדא ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל פסקו הלכה כרב חסדא דכל שאיסור שבת גורם לה איסור אסור, דבר אחר גורם לה מותר. והרמב"ם ז"ל פסק כרבה דאילן מותר ואשרה אסורה ומשום דדברי רב נחמן עולין לפסק כוותיה דמדקאמר דאילן פלוגתא דרבי ורבנן וקיי"ל כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות דהא כמה סתמות איכא במכלתין כוותיה. מיהו כתב הוא ז"ל דאפילו באשרה נתיר כדברי רב נחמן דכיון דמוקי לה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן וקיי"ל כר' יהודה חדא דמיקל ועוד דאמר ריש לקיש כל מקום ששנה ר' יהודה הכא בעירובין הלכה כמותו. וכבר כתבתי לעיל שאין דברי רב נחמן הלכתא משום דפליג אתרוייהו.
מתני' חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד אפילו מלא תבן או קש. ללישנא דיהיב טעמא רב הונא בריה דרב יהושע במלא עפר או צרורות הנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי נמי מבטל איניש, הכא בתבן וקש הראוי למאכל בהמה עסקינן דמותר לטלטלו ומשום הכי לא חייץ. וא"ת ואפילו כי ראוי נמי מאי שנא מבור מלא פירות דאמרינן במסכת שבת (ק' ע"א) גבי בור מלא מים הזורק לתוכו חייב מלא פירות פטור דפירי מבטלי מחיצתא. ותירצו הם ז"ל דהתם בדאורייתא מיירינן אבל הכא גבי עירוב דרבנן עשו חיזוק לדבריהם. וקשה להם קצת לזה דהא מדמה ליה לבית שמלאהו תבן או צרורות דענין אהל דהוי מדאורייתא. ורבינו נ"ר כתב דלפי שיטתם אינו קשה כלל דאדרבא מכ"ש קא פריך דאפילו מדאורייתא לא מבטל כ"ש מדרבנן. מיהו כתב רבינו נ"ר דהנכון בזה דהתם מיירי בפירות טבלים דאינן ניטלין בשבת.
וכן שתי גזוזטראות, פירש"י ז"ל דאם יש בין זו לזו ארבעה ונתן בין זו לזו נסר רחב ארבעה לגשר מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, והקשו עליו בתוס' דא"כ מאי קא דייק בגמ' זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא וזו למעלה מזו נמי לא, דהרי בנסר מיירי מה לי זו כנגד זו מה לי זו שלא כנגד זו דהא איכא פתחא מעליא דהיינו נסר ארבעה. ותרצו הם ז"ל דשמא י"ל דכיון שהם זו שלא כנגד זו, אם אדם נותן נסר מזו לזו מקרן זוית של זו לזו הוה ליה פיתחא בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, אבל לזה קשה דמאי שנא מדאביי דלעיל (ע"ז ע"ב) דאמר דבכותל ארבעה אפילו מיפלגי טובא. ושמא י"ל דהתם שאני דהוה להו הב' סולמות כשני פתחים וכל סולם חשוב פתח בפני עצמו, אבל מ"מ למאן דגריס בגמ' וזו למעלה מזו לא קשיא דמ"ש מסולם דמחצר לעליה, ומיהו אינה במקצת ספרים שלנו.
<h2>דף עט.</h2>
גמ' אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו, כלומר משום גזירה דלמא מפחית. וא"ת ומאי חששא איכא ואפילו כי יפחת נמי והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפ"ק (י"ז ע"א) דשבת הואיל והותרה הותרה. תירץ הראב"ד ז"ל דמ"מ צריך ליזהר שלא יבא לידי כך. ורבינו נ"ר כתב דטעמא משום דלמא מפחית בבין השמשות דעדיין שבת לא הותרה. וא"ת א"כ מכי חשכה נמי יתן אפילו לתוך קופתו דכבר הותרה שבת. ואי אפשר לומר דבשבת יהא אסור משום דכל דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולה יומה, דהא קיי"ל בכולה שבת כר' שמעון דלית ליה מוקצה אלא כגון דהוקצה לאיסורו ולמצותו ואי נמי בגרוגרות וצימוקין כדאיתא בפרק כירה (שבת מ"ה ע"א). וע"כ כתב הוא נ"ר דטעמא דהכא משום דנעשה כותל המתרת בבין השמשות וחל עליו איסור אהל וכיון דאיסור אהל חל עליו בבין השמשות אינו זז ממנו לכולה שבת. ואפשר לומר דקושיא מעיקרא ליתא כפי מה שפירשנו למעלה בפ"ק דלעולם לא אמר רב הונא שבת הואיל והותרה הותרה אלא היכא דאיתנהו למחיצות, וכן הוכחנו בפ"ק (ט"ו ע"א) גבי דרב הוה יתיב בההוא מבואה והוה יתיב רב הונא גביה וכו' ואמר ליה רב הונא לא סבר ליה מר ליסמוך אדיקלא, ופירשנו לשם דבין לטעמיה בין לטעמיה דרב הונא קאמר דאע"ג דאמר רב הונא שבת הואיל וכו' לא אמר אלא היכא דאיתנייהו למחיצות משום דמסתמא לא פליג רב הונא אדרב רביה. ומאותה שמענו דמאי דאמר לקמן ע"כ לא קאמר רב הונא אלא דחייה בעלמא היא כנ"ל. וכן אתה אומר בגוב של תבן. כך גרש"י ז"ל ופירש גוב בור, והראב"ד ז"ל גריס ניב ולישנא קלילא נקט דהוא כמו עניב מלשון עניבה דדרך עושי מתבן לענוב אותו ולעשותו אגודות.
<h2>דף עט:</h2>
ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה וכו'. כלומר דחדא עבדינן להתיר חבירו וחדא לעשות לו הרחקה דלא ליתי לטלטולי ביה. וכתב רש"י ז"ל וה"ה דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלין רשות דבעי תרתי. וזהו תימה היאך נאמר דאחד מבני חצר ששכח ולא עירב ואין לו דרך אלא בחצר שיהא צריך לנעול את ביתו ולא יצא משם כל השבת, אלא ודאי בשאר מבטלין ליכא למיחש דהא אינן רגילין להשתמש לעולם בלא עירוב והלכך לא גזרינן, אבל הכא דהוה רגיל לאישתמושי בכל שבת ושבת גזרינן והיינו דאמרינן כיון דדש ביה וכו'. וכתבו בתוס' דאפילו הכא לא מחייב למעבד תרתי לעולם אלא שבת אחת או שתי שבתות בלבד אבל אחר מכן לא דהא ידע דאסור ומזדהר.
מתני' ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים. אמרו בשם ר"ת ז"ל דכיון דאמר רבי יוחנן בפ"ק דבבא מציעא (י"ב ע"ב) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו אבל מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן, לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול, הכא נמי גדול דקאמר צריך שלא יהא סמוך על שולחן אביו. וא"ת א"כ היכי אמרינן הכא דמזכה להם ע"י עבדו ושפחתו העברים, והא סמוכים על שולחנו הם. י"ל דסמוכים על שולחנו אמרינן ומציאתו שלו ועבדו ושפחתו מציאתן שלהן. וא"ת א"כ היאך מזכה להם ע"י אשתו והא סמוכה על שולחנו ומציאתה שלו. וי"ל דבשאינה על שולחנו מיירינן הכא וכן נמי שאינה מקבלת פרס ממנו, דהא אמרינן (לקמן) [לעיל] בפרק הדר (ע"ג ע"א) דמקבלת פרס מבעלה אינה צריכה עירוב. ובשלהי פרק בתרא דנדרים (פ"ח ע"ב) אוקימנא למתני' כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני, ואי במקבלת פרס מאי זכיא לנפשה איכא והא נפקא היא בעירוב בעלה. ויש מי שאומר דהכא אפילו בגדול סמוך על שולחנו מזכינן ולא דמיא לההיא דהתם, דשאני התם דמשום שלא יהא איבה והכא האב בעצמו הוא שנותן לו כדי לזכות בה לאחרים. ולפי זה הפירוש ק"ק דמשמע דקטן אין לו יד, וא"כ לא הוי ליה למימר מפני שידן כידו אלא משום שאין להם יד. נתמעט האוכל מוסיף ומזכה, כלומר מוסיף משלהם ואם בא להוסיף משלו מזכה. ואין צריך להודיע אפילו במזכה שלהן דחזקה ניחא ליה כיון דידע בתחילת העירוב, מיהו קיי"ל כר' יוסי דאמר בשיירי עירוב כל שהוא.
גמ' הא דאמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. יש מי שפירש דבמזכה משלו מיירי וכדי להקנותה להן צריך להגביהה, ואע"ג דקיי"ל דהגבהת הקניה דעלמא צריך ג' טפחים הכא בעירוב דרבנן הקילו ואפילו בטפח סגי. והגאונים ז"ל פירשו דהכא מיירי בכל מערב ומשום היכר שתהא החבית ניכרת בין שאר החביות צריך להגביהה מן הקרקע טפח, והראשון נראה עיקר מדתניא בפרק הדר (ע"א ע"א) היה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, ולא מיירי התם כשהחבית של שיתוף גבוהה על האחרות. וכן משמע בתוספתא דתניא התם (פ"ו ה"א) אם היתה משלו מגביהה מן הארץ כל שהוא ואומר זכיתי לכם ולכל שניתוספו עליכם, אלמא דווקא במזכה משלו צריך להגביה.
<h2>דף פ.</h2>
שתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. כלומר דרב ס"ל דכיון דשיתופו במבוי זכות עצמו הוא דבכך לא יאסור חבירו עליו גמר בדעתיה ומקני ליה, ושמואל סבר כיון דלא נפק מרשותיה לא זכו ביה, ובתחומין מחלפא שיטתיה דרב סבר כיון דלא מתהני ליה מערב לא גמר ומקנה עד שיזכה, ושמואל סבר כיון דמפיק ליה מרשותיה גמר ומקנה, ואסיקנא דכולהו צריכין לזכות ואפילו עירובי תבשילין. וא"ת בין לרב בין לשמואל היכי קאמרי בשום ענין אינן צריכין לזכות דמאן קא זכה להו, וי"ל דכיון דלאו זכייה גמורה היא עשאוה כאותה שאמרו בפרק השוכר (ע"ז ס"ג ע"ב) גבי חנוני המקיפו דמזכה ליה דינר בכיסיה.
תנאי היא דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו וכו'. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל דקאי עובדא בתחומין והכי קאמרינן הכא כי היכי דבמתני' דכיצד משתתפין בתחומין לא תנינן בה פלוגתא ואפילו הכי פליגי בה תנאי, הכי נמי בשל חצרות אע"ג דלא תנינן בה פלוגתא פליגי בה תנאי ולא ידעינן להו. ונראה שהזקיקן לפרש כן כי היכי דתיקום רב כר' חייא רביה. מיהו פשטא דמילתא בעירובי חצרות קאי.
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וה"ה לשוכרת. והאי דקאמר הכא שלא מדעתו לאו דווקא דה"ה בעל כרחו. ותדע לך דהא טורזינא כבר גלה דעתו שלא היה רוצה לשכור ואפילו הכי א"ר יהודה דאשתו מערבת. ועוד דהא אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף כלומר שלא ירצה להשתתף בני מבוי נכנסין לביתו ולוקחין ממנו שתופו בעל כרחו.
<h2>דף פ:</h2>
אבל קורה כתותי מיכתת שיעוריה. וקיי"ל כרב חייא בר אשי משמיה דרב, ואע"ג דריש לקיש מיקל וקיי"ל כדברי המיקל בעירובין אין הולכין במחיצות להקל אלא להחמיר. כלה האוכל. לאו דווקא כלה דא"כ אין זה מוסיף אלא מערב לכתחילה.
אלו הן מרובין שמונה עשרה ותו לא. הקשה מורי שיחי' דכיון די"ח מרובין כ"ש טפי וא"כ מאי קשיא ליה ותו לא, וכי בעלמא דאמרינן ימים שנים רבים שלושה רוצה לומר שלושה ותו לא, אפילו ג' קאמרינן הכא נמי [אפי'] י"ח קאמרינן. וי"ל דהכא שאני דכיון דמקילין לערב להן במזון שתי סעודות הייתי אומר י"ח ותו לא. ג"ה ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דשמונה עשר לא הויין שתי סעודות, כלומר כיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד וכן גריס הראב"ד ז"ל, וברוב הספרים גרסינן הויין שתי סעודות, ואפשר לומר דקאי למאי דקאמר אימא משמונה עשר ואילך.
<h2>דף פא.</h2>
תניא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין, כלומר קס"ד השתא דמתניתין דהכא ודהתם מיירי בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין ומשום הכי קא קשיא ליה הא תנינא חדא זימנא. ומפרש רבה דלאפוקי מדר' יהושע תנא ליה הכא ולומר דר' אליעזר בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין שרי בכל מילי, ור' יהושע אסר בכולהו חוץ מפת שלם. וא"ת אמאי לא תנא ליה התם לר' יהושע ותו לא ליצריך למהדר ולמיתני ליה הכא, וי"ל דטעמא משום דקיי"ל כר' יהושע ולפיכך סתם לעיל כר' אליעזר וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ובחדא מסכתא יש סדר למשנה. ומשום הכי איתביה אביי דהא בברייתא תניא בהדיא בכל מערבין עירובי תחומין ואתיא כר' יהושע. ופירשה רבה בר רב חנן דלאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא, כלומר דבין ר' אליעזר בין ר' יהושע מודו דבכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שתופי מבואות ואין מערבין בחצרות אלא בפת ובהא פליגי דרבי יהושע בעי פת שלימה ור' אליעזר מתיר אפילו בפרוסה, ולהך פירושא קשיא קצת מתני' דבכל מערבין ומשתתפין דיש לנו לפרש בכל מערבין בכל פת מערבין עירובן של חצרות ומשתתפין בכל מידי. ותו קשיא הכא דמאן לימא דר' אליעזר בעי פת בחצרות דלמא ר' אליעזר בכל מידי ס"ל דמערבין עירובי חצרות דלא ילפינן מברייתא אלא דר' יהושע מודה בעירובי תחומין דבכל מידי מערבין, וי"ל דכל כמה דמצינן למימר דשוו ר' אליעזר ור' יהושע משוינן להו ולא מפלגי בהדיהו הלכך מוקמינן פלוגתייהו בפרוסה ושלימה דווקא, ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי משום איבה. פסק ואע"ג דבעלמא קיי"ל כדברי המיקל בעירוב בהאי קיי"ל כר' יהושע דדווקא פת שלימה, חדא דר' אליעזר שמותי הוא וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועוד דרבי מפרש טעמא דר' יהושע ומשמע דס"ל כוותיה.
א"ל ואפילו עירבו כולם בפרוסות אסור גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו. וכתב הראב"ד ז"ל מוצא אני דזה היה המנהג תחילה שמצטרפין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת, והלא צריך ככר שלם לכל אחד וכשהן משתתפין כולם לחלה אחת הלא אין לכל אחד בו אלא פרוסה מועטת ונמצא שיערבו כולם בפרוסות. ואפשר דסמכי לה אהא דגרסינן במנחות (ע"ו ע"א) לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ואקשינן ליה והא בעי ארבעים חלות למצוה והא בעי אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפרשי הא כתיב והביא אחד מכל קרבן וכו' אחד שלא יטול פרוס דמפרשי להו בלישיהו ותרומה הוא דבעי לאפרושי בלישה משום דלא אפשר לערובי תרומה שהיא לכהן ואסורה לזרים ובעיא תנופה עם השאר שהן לבעלים ולא בעי תנופה, אבל שאר החלות כולן אפילו בחלה אחת כשרות ולא אמרינן דכל אחת ואחת פרוסה היא ולא שלימה וקיי"ל דאם נפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול והכי איתא במנחות פרק התכלת (מ"ו ע"א), אלמא לכל אחת ואחת קרינן להו שלימות הכא נמי לכל חלק וחלק קרינן להו ככר שלם עכ"ל הרב ז"ל.
וכתב רבינו נ"ר דלא ירד לסוף דעת ראייתו משום דשאני התם דכיון שעשאן ד' חלות יצא ואין צריך לפרוס כל חלק לעשר פתיתין שאלו כן אפשר אפילו מעתה נחשוב אותה כפרוסה דתחילתה כסופה אבל כאן שכל אחד ואחד עתיד ליטול חלקו לבסוף ונמצא חלק כל אחד פרוס בידו מנין לנו שאין הולכין בו אחר סופו. וכתב הוא נ"ר דכיון שטעם מה שאין מערבין בפרוסות אינו אלא משום איבה ואילו עירבו כולם בפרוסות הוי עירוב אי לאו גזירה דשמא יחזור הדבר לקלקולו הכא כיון שמערבין בקמח ע"מ לעשות בו ככר שלם לא חיישינן לאיבה, ואפילו תאמר כי לבסוף יפרסו אותו ונמצא פרוס ביד כל אחד מ"מ בתר הנחה אזלינן ואין מחמירין כ"כ בעירוב שלא נערב בקמח לעשות אותו ככר שלם מפני שיגיע לכל אחד פרוס כשיחלקו אותו, דכשיגיע לכל אחד ואחד פרוס איכא למיגזר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו והיא גופה גזירה ולא נגזור גזירה לגזירה.
עוד כתב רבינו נ"ר דיש לתמוה עכשיו כשמצטרפין בקמח והדבר מסור ביד הכל וכמה נשים וכמה אנשים שאינם בקיאין בהלכה ודעתם להתערב בקמח ואין יודעין ואין מקפידין אם יעשה מאותו קמח פת אם לאו, ואע"פ שאותו שמערבין על ידו חוזר ואופה הקמח ועושה ממנו פת מ"מ הבעלים אין דעתם להתערב בפת אלא בקמח. ושמא י"ל דכולן נותנים על דעת המנהג ומי שעל ידו מערבין הוא שליח הכל וכשחוזר הוא ואופה הקמח שליח הרבים הוא וכאילו הן בעצמם אופין ומערבין בככר הוא. ושיעור העירוב בזמן שהן מועטין דהיינו עד י"ח בעלי בתים צריך כגרוגרת לכל אחד, אבל י"ח ומי"ח ואילך [אפילו] אלף או יתר די במזון שתי סעודות של אדם אחד לכולן. וה"מ בתחילת עירוב אבל בשיירי עירוב בכל שהוא סגי דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב. ומה שצריך שישאר שם כל שהוא דווקא אם נתמעט קודם חשכה, אבל אם נתמעט משחשכה אפילו כלה לגמרי הרי זה עירוב, וכיצד מערבין מביאין ככר שיש בו מזון שתי סעודות או יותר וכדתנן וכמה שיעורו בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואע"פ שבמשנה בשתופי מבוי היא שנויה ה"ה לעירובי חצרות, כיון שלא הזכירו בו שיעור אחר כמו שהזכירו בעירובי תחומין. ושתופי מבואות [ועירובי חצרות] (דכל אוכלין ומשקין) דין אחד להם, אלא שעירובי חצרות דווקא בפת ושתופי מבואות בכל אוכלין ומשקין. והיינו דלגבי זכוי לא חשו בגמ' להזכיר עירובי חצרות אם צריך לזכות או לאו כמו שעשו בשתופי מבואות ותחומין ועירובי תבשילין, משם דכל שאמרו במבואות ה"ה לחצרות מלבד מה שמפורש בגמ' שלעירובי החצרות צריך לערב בפת וכן דעת הראב"ד ז"ל. ואם משלו הוא מערב צריך לזכות ואין צריך להודיע בשעת הנחה, ואפילו משלהן ואפילו לא הודיע הרי זה עירוב דקיי"ל כר' יהודה דאמר בעירובי חצירות זכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו וה"ה לשתופי מבואות. ויכול אדם לערב לכל שבתות השנה בפת אחת ובלבד שיהא כל שהוא מן העירוב קיים, דכיון דתחילת עירוב היה בו שיעור עירוב אם נתמעט אחר כן אין בכך כלום וכדתנן נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וכו' אמר ר' יוסי בד"א בתחילת עירוב אבל בשיירי עירוב כל שהוא. פסק וקיי"ל כוותיה משום דמיקל.
וכתב רבינו נ"ר ועכשיו שמערבין בתחילת השנה לכל שבתות השנה אע"פ שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחלתם מתכוונים לזכות לכל הבא. ואע"פ שאין מזכין להם בפירוש דעת הציבור על המנהג, וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל. והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר. אבל אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו בזה אפשר דצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שבתחילת עירובן כשיעור אבל אלו שלא היו כאן בתחילת העירוב אפשר שצריכין [שיעור] בעירוב וצ"ע כך אמר מורי שיחי', ואפשר לומר דאינן צריכין להוסיף דכיון שבשעת הנחת העירוב זיכו לכל מי שיבא בעיר בתוך השנה, עכשיו כשבא אחד לדור בעיר איגלאי מילתא למפרע דבשעת הנחת העירוב זכה בו והרי הוא כאחד מאנשי העיר ממש ואינו צריך להוסיף כנ"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל דשיעור שתופי מבוי היכא (שישתפו) [ששיתפו] במשקין בעינן רביעית לכל אחד ואחד כאיסור הוצאת שבת. ויהיב טעמא למילתיה מדתלו במתני' לשיעורא דאוכלין בהוצאת שבת וכן הוא במקצת ספרים. ולפי דבריו הא דאמרינן בפרק הדר (ס"ח ע"א) דקאמר ליה רבה בר רב חנן וליקני להו מר רביעיתא דחלא בחביתא, רביעית לכל אחד ואחד קאמר דהיינו שיעור הוצאת שבת לכולם, ואם עירבו ביין צריך כל אחד ואחד רובע רביעית כדי שאם ימזגנו (ו)יעמוד על רביעית והוא דדרי על חד תלתא מיא. והקשה רבינו נ"ר דהיאך אפשר שנחמיר כל כך במשקין יותר מבאוכלין, דאילו באוכלין במזון ב' סעודות סגי אפילו לאלף ואילו במשקין רביעית לכל אחד ואחד בין מרובין בין מועטין, ע"כ כתב הוא נ"ר דאפילו במשקין אם יש בו למזון ב' סעודות לאחד משתתפין בו אפילו לאלף והלכך שתי רביעיות יין מספיק לכולן שכן שיעורו למזון שתי סעודות וכדאמר רב בפרק בכל מערבין (כ"ט ע"א). וחומץ שיעורו כדי לטבול בו מזון ב' סעודות, ונראה דהיינו רביעית. והיינו דקאמר ליה רבה בר רב חנן לאביי וליקני להו מר רביעיתא דחלא בחביתא, דרביעית לכולם קאמר דדי להון בכך הואיל ויש בו מזון לב' סעודות. וזו מגלה על מה שאמרו בפרק בכל מערבין (שם) חומץ כדי לטבול בו דהיינו כדי רביעית, ולא הוצרכו לשנות כאן שיעור משקין משום דאנן למדין אותו משיעור אוכלין דבזמן שהן מועטין כדי שיעור הוצאת שבת עד שיעלה השיתוף עד שיהא בו למזון שתי סעודות, וכל שיש בו מזון שתי סעודות הרי הן מרובין כך כתב רבינו נ"ר.
ניטלה ממנו כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה. ומדקאמר כדי שמע מינה דאפילו לא ניטל ממש משום חלה ומשום תרומה אלא שניטל ממנה לדבר אחר, דאי חלה ותרומה ממש קאמר לא הוה ליה למימר אלא ניטלה ממנה חלתה ודימועה ולא כדי. ופירוש דימועה אחד מחמישים דהיינו כדי תרומתה והיינו קרוב לחלתה דאסיקנא דחלת נחתום קאמר והיא אחת מארבעים ושמונה קאמר. ואין לפרש דימועה כגון תרומה שנפלה לתוך חולין שאוסרת באחד למאה, דא"כ מאי קאמר כדי חלתה וכדי דימועה דמה דמיון יש ביניהם והרי זה אחד מארבעים ושמונה וזה אחד ממאה. ואסיקנא דמערבין בפרוסה שתפרה בקיסם ולא ידיע תפרה, אבל ידיע תפרה לא. ומערבין נמי בפת אורז אבל לא בפת דוחן וכדמפרש ליה למר עוקבא מיניה דשמואל. ומערבין נמי בפת של עדשים כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב, אבל אין מערבין בפת מעורבת של מינין הרבה כההוא דיחזקאל דכתב ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין.
